דייט עם ערן ניר

לאחר 47 שנות טיסה, מתוכן 22 שנים באל על, ערן ניר (65) קפטן דרימליינר, תלה את מדיו, "הגעתי לגיל שכבר אסור להמשיך לטוס".

לאחר 47 שנות טיסה, מתוכן 22 שנים באל על, ערן ניר (65) קפטן דרימליינר, תלה את מדיו, "הגעתי לגיל שכבר אסור להמשיך לטוס".
מעבר להתמכרות שלו לטיסות, הוא התאהב במהלך השנים בדבר נוסף – צילום, וכשמרכיבים את שתי האהבות שלו יחד, התוצאות מרהיבות במיוחד.
בדייט – הוא מספר על מסע חייו המרתק כטייס וגם כצלם "היה לי המשרד הכי יפה בעולם, עם נוף שמשתנה כל הזמן, וחוץ מזה אתה תמיד במקום אחר בעולם. אין לי יעד מועדף לצילום, אני מצלם בכל מיני סגנונות, אז כל יעד הוא מיוחד בפני עצמו. כל סגנון צילום חדש מעסיק אותך ואתה לומד על זה ומתנסה. כל התמונות שלי מלוות אותי יחדיו כל הדרך וכל אחת מיוחדת עבורי בדרכה שלה".

טקס סיום טיסות, כל בני המשפחה במטוס לאחר הנחיתה האחרונה. צילום עצמי

לאורך השנים לא עשיתי כמעט כלום עם התמונות ולרוב הם "העלו אבק", דחוסות על אמצעי אחסון דיגיטאליים שונים. לא מזמן, בעזרת רשתות חברתיות, התחלתי לפרסם תמונות פה ושם. כשהתחילה החשיפה והתחילה להגיע גם תגובות, עלה גם החשק לעשות משהו עם הצילומים. הצגת תמונות בתערוכה נראה לי אתגר מעניין. בתערוכה, שלא כמו ברשתות חברתיות, אפשר ליצור קשר בלתי אמצעי עם הצופים. נראה לי שזו עשויה להיות חוויה מיוחדת.

הטיסה האחרונה שלו הייתה לניו יורק ובניגוד למקומות אחרים מספר ערן ניר "בתפקיד הזה אתה חייב להיות מרוכז עד הרגע האחרון. התדריך לפני הטיסה האחרונה זהה לראשון".

נחיתה באור ראשון של בוקר מעל ניו יורק צילום: מוניק ניר

ערן שפשט את מדי הטיסה מספר שעבורו טיסה היא מחלה בריאה שאף פעם לא נפטרים ממנה ותמיד אוהבים לעוף.
ערן תל אביבי מאז ומעולם. גם בשנים בהם לא גר בתל אביב, העיר הייתה מרכז עבורו.

בארבעים השנים האחרונות הוא נשוי למוניק. ביחד הביאו לעולם שלושה ילדים גיא, גל ובר. בינתיים יש להם שלושה נכדים. "אני אומר בינתיים כי אנחנו, מבחינתנו, מתכננים על עוד ועוד".

ערן בא מבית ללא כל רקע טיסתי אבל כנראה, כמו הרבה בני נוער בגילו, גם לו היה את הרצון והדחף להגיע אל העולם הלא מוכר הזה.

רוזוולט איילנד ניו יורק, צילום: ערן ניר
שתף ברגע שהחלטת ובחרת להיות טייס

אני זוכר שלקראת הגיוס קיבלתי בדואר מכתב ובו זימון למבדקי קורס טיס. באותו הרגע הייתי המאושר באדם. הרגשתי כאילו אני על מגרש המסדרים ומעניקים לי כנפיים. הרגשתי כבר חלק ממשפחת חיל האוויר.
המציאות, כמובן, הייתה שונה לגמרי. הדרך הייתה הרבה יותר קשה ודרשה הרבה יותר זיעה ומאמץ. כאחד שהדברים לא באים לו בקלות, נדרשתי לחרוק שיניים ובצעדים קטנים ומאומצים, עוד אחד ועוד אחד במעלה ההר.

הטובים לטיס

ערן ניר התגייס לצה"ל שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים. "במלחמה זו, זרוע המסוקים של חיל האוויר הייתה קטנה מאוד והתקשתה לענות על כל הצרכים הנדרשים. אחת המסקנות מהמלחמה דיברה על זה שחיל האוויר צריך להגדיל מאוד את זרוע המסוקים שלו רק שבאותה העת, בית הספר לטיסה לא יכול היה לספק את כל הכמות הנדרשת של טייסים."

לאחר כשנה בקורס טיס בארץ, נשלח ערן עם עוד קבוצה של פרחי טייס לארצות הברית. "במשך כשנה היינו בפורט ראקר אלבמה שם נמצא בית הספר לטייסי מסוקים של צבא ארצות הברית.

מארצות הברית חזרתי עם כנפי טייס אמריקאיות. בארץ הוענקו לי גם הכנפיים הישראליות. כאן נסגר מעגל אחד שהחל עם אותו מכתב זימון למבדקים והחלה דרך ארוכה, מעניינת ומאוד מאתגרת כטייס מסוקים בחיל האוויר."

דווקא הטיסות הפחות מאתגרות הן אלה עליהן ניתן לדבר ואלה המאתגרות יותר מבחינה מקצועית יישארו כנראה עלומות לנצח.
תמיד אהבתי לצלם. כבר בגיל צעיר מאוד הייתי מסתובב לכל מקום עם מצלמה. בכסף שקיבלתי לבר המצווה קניתי מצלמה וציוד לפיתוח תמונות. הרבה שנים סבלו בבית מריחות לא נעימים של כימיקלים שונים בהם השתמשתי במעבדת המאולתרת לפיתוח תמונות שהקמתי באמבטיה.

בשלב מסוים, בעת שירותי כטייס, הגעתי להדריך בבית הספר לטיסה. מפקדי הישיר בבית הספר לטיסה היה ציון בר אור. ציון, חובב צילום אף הוא, היה יוצא לכל טיסה חמוש במצלמה. הוא זה שהלהיב אותי ונטע בי את הפן הזה של הצילום, צילום מהאוויר. לצערי ציון נהרג בתאונת מסוק בחודש מרץ 1987.

בטייסת בה טסתי הכרתי איש יקר בשם גדעון חנון. גדעון היה מכונאי מוטס וחובב צילום כמוני. ביחד היינו מצלמים המון בטיסותינו המשותפות והנפרדות ומתעסקים הרבה ביחד סביב נושא הצילום. אחד הרגעים הקשים בחיי עד היום היה כשהצטרפתי לחוליה של קצין העיר שבאה להודיע למשפחתו של גדעון על נפילתו בתאונת מסוק באפריל 1990.

מוניק – האישה שאיתו
בשנת 1982, ממש ערב מלחמת לבנון הראשונה הצטרפה לחיי מוניק ומאז אנחנו יחד, במשך תקופה לא קצרה גרנו בבסיסים צבאיים. בבסיסים אלה, במהלך השנים, נולדו שלושת ילדינו באווירה מאוד שונה ומיוחדת. מצד אחד אווירה המזכירה חיי קיבוץ. דשאים ומרחבים ופעילויות משותפות ומצד שני אבא המסתובב רוב היום עם סרבל טיסה ומוטורולה ונעלם מן הבית בדיוק כשצריך אותו.

אי אפשר לשכוח את מלחמת המפרץ הראשונה. עם כל סירנה אני הייתי רץ לטייסת ומוניק הייתה נשארת לבד בבית עם שני ילדים קטנים, מתעטפים בבית בניילונים על החלונות וברדסים על הפנים.

מתי הצטרפת לאל-על ואיך היה המעבר עבורך?

בתחילת שנת 2000 הצטרפתי לאל על. נכנסתי בשערי עולם טיסה חדש לגמרי. אחר לגמרי. כל שעות הטיסה והניסיון שצברתי עד אז היוו רק תנאי הסף לכניסה לעולם חדש זה. נדרשה הסבה מקצועית מהתחלה ועד הסוף ושוב אתה חניך טייס חדש המתחיל לטפס אט אט במעלה ההר.
במקביל לעולם המקצועי החדש אליו הצטרפתי, נפתח בפני עולם חדש של מקומות, חיים ותרבויות. וכמובן עולם חדש של נושאי צילום שונים. אם פעם צילמתי, במהלך טיסה, מרחבים פורחים מעל לכיש הרי שעכשיו עברתי לצלם מרחבים מושלגים מעל גרינלנד…
החיים כטייס בחברה בין לאומית תזזיתיים באופן שקשה לתפוס ולהסביר אפילו לעצמך. השעון המנהל את חייך הוא שעון גריניץ' שהוא המכנה המשותף לכל אזורי הזמן בעולם ללא קשר ליום, לילה, קיץ או חורף. כשאתה נוחת בשעה ארבע לפנות בוקר זמן תל אביב, אחרי כמה ימים בבייג'ין וכבר באותו הלילה יוצא למספר ימים לטורונטו, זה מעבר חד ביותר. רק המעבר של 12 אזורי זמן בפרק זמן קצר כל כך הוא קשה שלא לדבר על המעבר בין נופים ותרבויות.
כאשר אתה מתוכנן להיות סוף שבוע בבית ובהתרעה של רגע, תוך פחות משעה אתה מוצא את עצמך בדרך לסוף שבוע במומביי זה לא פשוט.
על מנת להצליח לחיות באופי כזה של חיים צריך בית תומך במיוחד. אתה חייב בת זוג מאוד עצמאית ותומכת שתדע לקחת החלטות קשות בעצמה, תיתן גיבוי ותתמוך לאורך כל הדרך. היו שנים של שהיות ארוכות מחוץ לבית. אתה יוצא והבית שקט ורגוע. חוזר והבית שקט ורגוע רק שבאמצע הילדים היו חולים והמקרר התקלקל והמכונית הייתה במוסך ואתה אפילו לא יודע…
מאחורי כל איש מצליח יש אישה ומשפחה תומכת, קורס קברניטים באל על הוא קורס ארוך מאוד וקשה מאוד. ללא התגייסות של כל הבית למשימה זו, סיכויי ההצלחה יורדים מאוד. לשמחתי אני זכיתי בכל זה. בת זוג ומשפחה שנתנו את כל הגיבוי והתמיכה לאורך כל הדרך.
למוניק ולי הרבה מאוד תחומי התעניינות משותפים שסביבם אנחנו בונים את חיינו. שנינו חובבי טיולים וטרקים מאתגרים ותחת רגלנו עברו מאות רבות של קילומטרים ואפילו יותר בארץ ובעולם. שנינו אוהבים לרוץ ריצות ארוכות ולאורך השנים השתתפנו בכמה וכמה מרוצים מסביב לגלובוס. הסאפ תמיד מחכה לרדת לים והאופניים מוכנות לכל משימה מסובב תל אביב ועד סובב כינרת.
תחומי ההתעניינות המשותפים פתחו בפנינו יחד עולם שלם של תרבויות, אומנויות, נופים ואנשים שמקום העבודה עזר להגיע אליהם.

פעם ראשונה בחו"ל

כשהייתי בן שש עשרה נסעתי פעם ראשונה בחיי לחו"ל, זה היה לאנגליה וצרפת. חזרתי נפעם מהעולם החדש שנתגלה בפני. כשחזרתי, אמרתי לעצמי, ש"כשאהיה גדול" אני חייב שתהיה לי עבודה הקשורה לנסיעות לחו"ל. לא ידעתי איך זה יתממש, אבל זה מה שרציתי.
היום אני יכול להסתכל אחורה בסיפוק מתוך ידיעה שהרצון ההוא, אז בגיל שש עשרה, התממש מעל ומעבר למצופה. במשך שנים ארוכות חיי המקצועיים והמשפחתיים, שעות העבודה ושעות הפנאי היו עמוק עמוק בעולמות שונים, נופים, תרבויות ואנשים בכמויות גדולות ביותר.

האהבה לצילום

לכל המקומות האלה אני אוהב להגיע עם מצלמה. אין סגנון צילום אחד שאני אוהב לצלם. אני משתדל לגוון בין סגנונות שונים. חשיפות ארוכות, השתקפויות, מאקרו, שחור לבן ועוד. על כל סגנון כזה או אחר אני אוהב לקרוא וללמוד ולהתנסות בעצמי עד שמגיע לתוצאה המתאימה לי.
האהבה לצילום מתבטאת בזה שחלק גדול מהתמונות אני מצלם מתוך ידיעה ברורה שלא אעשה עם התמונה שום דבר.
הרבה פעמים אני יודע שהצילום לא יהיה "וואו" אבל בכל זאת אני מצלם גם אם בסוף התמונה נשארת לעיני בלבד.
לאורך השנים לא עשיתי כמעט כלום עם התמונות ולרוב הם "העלו אבק", דחוסות על אמצעי אחסון דיגיטאליים שונים. לא מזמן, בעזרת רשתות חברתיות, התחלתי לפרסם תמונות פה ושם. כשהתחילה החשיפה והתחילה להגיע גם תגובות, עלה גם החשק לעשות משהו עם הצילומים. הצגת תמונות בתערוכה נראה לי אתגר מעניין. בתערוכה, שלא כמו ברשתות חברתיות, אפשר ליצור קשר בלתי אמצעי עם הצופים. נראה לי שזו עשויה להיות חוויה מיוחדת.
בצילום אתה יכול לתכנן אתרי צילום וזוויות מראש אבל דווקא התמונה היפה באותו יום תהיה משהו שממש לא תכננת.
דוגמה? יצאתי בוקר מוקדם אחד לצלם סירות באגם אונטריו שבטורונטו. התמונה היפה הייתה דווקא של הטראם שנסע ברחובות באור ראשון של בוקר.

לונה פארק על המזח של סנטה מוניקה, צילום: ערן ניר
בין כל המקומות בעולם לאן הייתה חוזר?

לאן שתזרקי אותי יהיה טוב. אבל אם ממש מתעקשת אז אני חושב שהייתי רוצה לחזור לבייג'ין (זאת שלפני הקורונה).
העיר בייג'ין היא כרך ענק שיצא לי לחוות אותו עוד כשהיה מלוכלך ודביק ולירוק ברחובות היה מנהג מקובל ולגיטימי ועד שהפך עם השנים לנקי ומצוחצח עם גנים ציבוריים ענקיים ופריחה מרהיבה ביחוד באביב.
חרשתי את בייג'ין בכל דרך אפשרית. ברגל וברכב, באופניים ובסאב ווי. בסמטאות צרות ובשדרות רחבות. בשווקים צפופים ובבתי כל בו רחבי ידיים. אכלתי אוכל רחוב, מסעדות ביתיות ומסעדות מפוארות. אבל העיקר היה להיפגש עם האנשים. במבט ראשון הסינים נראים מאוד כעוסים (ביחוד כשמדברים בטלפון) אבל הם ממש לא. לפעמים אתה לא מבין איך זה שהם לא מבינים אותך אבל כמובן זה לא הם. הבדלי התרבויות וקודי ההתנהגות גורמים לזה שמה שלך נראה ברור ומובן מאליו להם מובן בצורה אחרת לגמרי. לכל זה הייתי חוזר.

לאורך שנים ידענו שהאדם הרגיל מהרחוב הוא קטן מאוד ביחס לממשל שמחזיק את האזרחים קצר מאוד. ידענו וראינו מהצד. בתקופת הקורונה ביצענו טיסות מטען רבות ליעדים שונים בסין והטסנו משם ציוד רפואי לכל העולם המערבי. אז חווינו את יחס השלטונות על בשרינו. יחס מאוד נוקשה תחת משמעת חזקה. לא כיף. מאז סין לא חזרה לעצמה ואני לא חזרתי לשם.

כשתפסיק לטוס השמיים יפלו? מה מתכנן ביום שאחרי?

פעם חשבתי שכשאפסיק לטוס כטייס בחיל האוויר השמים יפלו. הייתי בטוח שזה יהיה סוף העולם. בסוף הפסקתי לטוס גם במילואים והשמים לא נפלו ושום דבר רע לא קרה. העולם התמלא בתכנים חדשים, החוויות השתנו ולא היה רגע דל.
לפני כחודש סיימתי כארבעים ושבע שנים של טיסה צבאית ואזרחית אבל הפעם ברור לי שהשמים לא יפלו ושוב החיים יתמלאו בעשיה חדשה, בתכנים חדשים ובהרבה עניין.

אינסטגרם: eranir767
פייסבוק:.Eran.Nir.56