״אני לא אני״ אמרה אחת התלמידות בשיעור: "אני רוצה כל הזמן להיות כמו מישהי אחרת."
״פעם כשהייתי קטנה רציתי שאמא שלי תהיה אמא של החברה שלי, היא הייתה הרבה יותר מגניבה, קלילה, צוחקת ומאושרת, אמא שלי הייתה ״כבדה״.
ראיתי במבט של אמא שלי אי שביעות רצון ממני כאילו המבט שלה אמר לי: ״את לא מספיק טובה״, לא מספיק יפה, לא מספיק מוכשרת, את פשוט, לא! היום אני מבינה שאני דחיתי את אמא שלי, אני אמרתי לה דברים לא פשוטים והיא קיבלה אותי עם כל השגעונות שלי, מסכנה.
רציתי להיות מישהי אחרת והתנהגתי ככה כמו עם מסכה: צחקתי כמו החברות שלי, התלבשתי כמוהן, התנהגתי כמוהן, אבל לא הייתי מאושרת.
רק כשבגרתי והפכתי להיות אמא הבנתי שאיבדתי את עצמי בדרך ושיש בי רצון להיות אני, אני בעצם לא יודעת מי אני? ואיך אגדל את הילדה שלי ללא ידיעה?
תודות ללימוד אני מוצאת חיבורים שמרגשים אותי ומקרבים אותי לעצמי והכי מרגש אני מאוד התקרבתי לאמא שלי, פתאום אני רואה אותה באור אחר.
כמה ביקורתית הייתי כלפיה, כמה שיפוטית, כמה לא נחמדה הייתי והיא בדרכה הטובה, מקבלת אותי כפי שאני לאורך כל השנים.
אני ממש רוצה לבכות, איך לא למדתי לפני כמה עשורים ימימה? באמת, אפילו רק את המשפט הזה של ימימה ״נוֹשֵׂאת אֶת הָרָצוֹן לִהְיוֹת אַתְּ״.
הייתי עושה פחות טעויות, פחות פוגעת בעצמי ובאוהביי".
בלימוד ימימה אנו לומדות להכיר את עצמינו ויחד עם זאת להבין שעשינו את מה שעשינו כי זה מה שידענו, זה מה שנפשנו ידעה.
בלימוד מקבלים כלים לראיית האמת, מפסיקים לספר לעצמינו סיפורים ותירוצים אשלייתיים, מחזקים את המערכת האישית, לוקחים אחריות על מי שאנחנו, מסתכלים קדימה ומתחילים בבניית עתיד טוב יותר.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
