במהלך שיחה, שאלה אותי חברה: ״מה הדבר שהכי חשוב לך בחינוך?״ הסתכלתי עליה, חייכתי, וחשבתי: מה עונים וכיצד עונים לשאלה חשובה זו? מה הסוד בחינוך?
חייבת לציין שקטונתי מלתת עצות, יחד עם זאת הניסיון שלי בגן כבר 32 שנים והיותי אמא ל 4 ילדים מקסימים (שיהיו בריאים) וילדה להורים מקסימים שהחינוך היה בראש סדר העדיפות שלהם, הובילו אותי באופן טבעי למה שאני עושה היום.
כמנהלת גן לגילאי 3-5 ומנחת חשיבה הכרתית, באופן טבעי עולה תמיד נושא החינוך.
עוד כילדה גיליתי שישנם הורים שפונים לילדים בחוסר כבוד, חוסר סבלנות וסובלנות, אני לרגע לא שופטת את ההורים, אני בטוחה שזה מה שהם ידעו. ימימה אומרת: ״עָשׂוּ מָה שֶׁעָשׂוּ , זֶה מָה שֶׁנַּפְשָׁם יָדְעָה." אני פשוט מניחה מראה עבורינו ההורים – מגדלי הדור החדש.
מראה המספרת לנו מה באמת עשינו?
מה באמת אנחנו עושים? ומה באמת עלינו לעשות?
אומרת לי אחת האמהות: ״אני מסיימת לעבוד אני אוספת את הילדים ואני איתם.״
אמא אחרת אומרת:
״אני מגיעה מאוד מאוחר בקושי רואה את הילדים אני מאוד מיוסרת, התחושה שלי שאני מפספסת את גידול הילדים, מזל שבעלי נוכח אבל לא פשוט לו ולהם.״
תוך כדי שיחה נזכרתי בילדותי, גדלתי בבית ששני ההורים עבדו היינו אצל סבתא היקרה שלי ז״ל (טוניסאית) שמאוד אהבה אותנו קראה לנו בצרפתית: ״אוצרות שלי״. היינו אצלה והרגשנו אהובים. תמיד חיכה לנו אוכל חם חיוך וחיבוק אוהב. בכיתה ג׳ אני לא זוכרת במדויק, החלטנו שאנחנו גדולים ויכולים להישאר בבית, גרנו לא רחוק מסבתא וגם הדודים שלי גרו לידינו, כך שלא הרגשנו לבד.
בשכונה שבה גדלתי היו נשים שלא עבדו, אמא שלי הייתה בין הנשים שעבדו. אז עבדו 6 ימים בשבוע ולא 5 ימים כמו היום. אמא עבדה ביקב בזכרון יעקב בהנהלת חשבונות.
במהלך השבוע אמא הייתה מגיעה הבייתה בסביבות 16:30 ובתקופת הבציר בסביבות 18:30 הגעגוע לאמא היה עצום אבל יחד עם זאת, ידענו שאמא מאוד מתגעגעת אלינו. אני זוכרת את השיחות בטלפון (זה לא כמו היום בנייד) היה טלפון עם חוגה, אני זוכרת את המילים החמות, הגעגוע אלינו, הדאגה והמון אהבה שהורעפו עלינו בשיחה אחת.
אני זוכרת את הארוחות הטעימות שחיכו לנו והוכנו מראש יום לפני או לפנות בוקר.
לעולם לא אשכח מה הגוף אמר כשאמא חזרה הביתה, גמישות הגוף החיבוק, הנשיקה, החיבור, המילה החמה החזרה על המילים שנאמרו בטלפון. אני האמנתי לה שהיא אוהבת אותנו ושכל היום חשבה עלינו. אני זוכרת את הרכנת גופה כלפינו, כל תנועה דיברה אהבה.
אני זוכרת את השיחות בלילה שמרגשות אותי עד היום, את המכתב שחיכה לי מתחת לכרית בימים של אי הבנה. אני זוכרת את החיבוק לפני השינה עת ביקשתי סליחה על מעשה שעשיתי, או שאמא ביקשה סליחה על אי הבנה. תמיד הרגשתי שנפשי רגועה נוכח האהבה שעטפה אותי, החלומות היו נעימים ובבוקר השמש זרחה ליום חדש.
אמרתי לנשים המקסימות שזמן איכות אינו תלוי בכמות הזמן שההורים פוגשים ונמצאים עם הילד,
מה שחשוב זה מה שיוצקים בכל מפגש, מה עושים עם הילד באותו זמן.
אם אני פוגשת את הילד מהצהריים ואני חסרת סבלנות, הילד ירגיש דחוי ולא אהוב, אם אני קשובה ונוכחת, הילד בכל שעה ישמח לשתף ולאפשר לי להיות חלק מחייו. אותן אמהות היו עם דמעות בעיניים. המשכתי: ״לדעתי הכל -שאלה של חינוך.״ מה אני אומרת לילד כאשר אני רחוקה ממנו – בעבודה.
מה אני אומרת לילד כשאני חוזרת מהעבודה, אני זוכרת את השיתוף של אמא שלי, את הבקשה לעזור לה ״בדילמות״ הקשורות לעבודה שלה. זה פתח צוהר ללב שלנו, כילדים הרגשנו שותפים בהחלטות של מבוגרים, של אמא, זה נסך בנו בטחון ובנה אותנו.
באופן טבעי גם אנחנו שיתפנו איך עבר עלינו היום. הרגשנו אהובים חשובים עם טעם של עוד. היום במרחק הזמן הדבר שהכי מרגש אותי, שהייתה לנו חמלה על אמא שעובדת קשה, דאגנו לה והיא לנו.
אני שומעת אמהות, שהמצפון מייסר אותן שהן לא מספיק זמן עם הילדים, אני תמיד אומרת להן: ״איכות הזמן הוא בידינו!
״אני מבינה שאין להן את הכלים לשנות דפוסי חשיבה ולהפיץ את חום הלב המלא נתינה ליקיריהן, בשל העומס שהן נמצאות בו!
מוזמנות להצטרף לשיעורי חשיבה הכרתית / ימימה שאני מעבירה.
בטוחה שתהנו וכמו שאר התלמידות תגלו בעצמכן: עוצמות להורות מיטבית ולזוגיות מפרגנת, משתפת חומלת ותומכת שלא ידעתן על קיומן. .
אז זה לא ״עניין של זמן- זה עניין של איכות הזמן.״
בהצלחה!
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
