לפני כמה שבועות פגשתי מישהי שרצתה להשתלב אצלי בגן. אחד המשפטים שהיא אמרה בשיחה גרם לי לכתוב את הטור, הניסוח שבו היא השתמשה גרם לי לאי נוחות.
כך אמרה: ״יש אצלכם ילדים מופרעים בגן?״ הניסוח צרם לי עד דמעות. הסברתי לה כמה חשובה שפה מכבדת ואחידה בגן, היא הנהנה בראש בהסכמה. תוך כדי שיחה הבנתי שהיא לא מתאימה.
נזכרתי שפעם היה מקובל להתנסח בצורה כזאת, תודה לאל שהיום לא!
> פעם מחנך שהיה אומר לילד; ״אתה לא מוצלח״ או ״אין לך סיכוי בחיים״. אותו מחנך נחשב למחנך מקצועי המאתר מצטיינים והחלשים היו מושפלים.
יש האומרים שהרעיון היה להחדיר מוטבציה, על הילד היה להוכיח שהתווית שזה עתה הושמה על ראשו שגוייה. (לא מקובל עלי ומשפיל ביותר).
> היום מחנך שאומר לילד; ״אתה מסוגל, אני רואה את הניצוץ בעיניים שלך״. נחשב למחנך מקצועי, המקדם את הילד, רואה אותו ואת יכולותיו, זהו מחנך עם נשמה גדולה הראוי להערכה. בדיוק כך מחדירים מוטבציה.
> פעם היו מוציאים ילדים מהריכוז /כיתה/ שיעור שלא יפריעו למהלך השיעור וקראו להם ״מפריעים/ מופרעים.״
מילים קשות אלו היו בהסכמת כלל המחנכים ואפילו רוב ההורים חשבו שזה נכון.
> היום ילד שלא יכול לשבת במפגש, מקבל מענה מידי, ראשית, תיווך הולם לצרכיו, מקשיבים לו, שואלים אותו איך אני יכולה לעזור לך?
> פעם ילד שלא הצליח נחשב ל״טיפש״ ועוד מילים קשות שקשה לכתוב אותן.
> היום ילד שלא מצליח נחשב למיוחד, ייחודי ודואגים להתאמות עבורו.
> פעם ילד שלא היו לו חברים, היה שומע מול כל הילדים: ״איך יהיו לך חברים עם התנהגות כזאת״ היו משפילים אותו והילדים היו צוחקים.
> היום לילד שאין חברים מלמדים אותו ליצור קשרים חברתיים, עושים לו תיווך, עוזרים לו להשתלב.
> פעם שילד לא רצה לאכול היו מכריחים אותו שחלילה לא יהיה חלש.
> היום לילד שלא רוצה לאכול מאפשרים לבחור מהמגוון הרחב הקיים לפחות דבר אחד, מלמדים אותו לנסות לטעום, הכל נעשה ברכות ובעדינות.
> פעם ילד שפספס במכנסיים היה מושפל והיה הופך ללעג לכלל, היו קוראים להורים שלו שיבואו ויקחו אותו.
ההורים היו חוזרים ממקום עבודתם ומוציאים את הילד בוכה, שפוף ומושפל הביתה לעיני כל הילדים.
ההורים היו חוזרים ממקום עבודתם ומוציאים את הילד בוכה, שפוף ומושפל הביתה לעיני כל הילדים.
> היום ילד 
שפיספס מקבל חיבוק ועזרה מידית תוך הסבר של המחנך שגם לו זה קרה וזה לא נורא.
הכל נאמר בהומור עם חיבוק.
שפיספס מקבל חיבוק ועזרה מידית תוך הסבר של המחנך שגם לו זה קרה וזה לא נורא.הכל נאמר בהומור עם חיבוק.
> פעם ילד שהתקשה להכנס למוסד חינוכי נחשב לילד מפונק ובעייתי.
> היום ילד שמראה קושי מקבל חיבוק והמון תמיכה והבנה.
> פעם ילד שהיה על הרצף נחשב ״למפגר ״ אורח חייו היה קצר, היום בדיעבד מסתבר שזה היה משברון לב (קורע לב).
> היום קוראים להם ״המלאכים של אלוהים״ הם ילדים אינטיליגנטים ומדהימים, מאפשרים להם להשתלב בבתי ספר רגילים (הזכייה של שני הצדדים).
> פעם היה חוק הג’ונגל החזק שורד, בעידוד מבוגרים כוחניים.
> היום "חוק השוויון" כל אחד הוא מיוחד וייחודי.
• אפשר להוסיף עוד ועוד דוגמאות… אפסיק פה
רק רציתי להזכיר לי/ולנו שאנחנו במגמת שיפור, עלייה וצמיחה, יש עוד הרבה מה לתקן ולשפר.
ראשית בראיית האחר, מתן כבוד לסובבים אותנו.
יש לנו ילדים מדהימים שבזכות היצירתיות שלנו ו״גמישות המחשבתית״ יגיעו רחוק, כאשר הביטחון האישי שלהם יצוק ומוצק השמים הם הגבול.
תודות למחנכים רגישים שליבם פתוח והקשב שלהם נקי ולכל מי שעדין לא שם, בבקשה אל תצרו את עולמם הילדים, זו הזמנה לעוף ביחד למרחקים.