תובנות מהפרשה הקודמת: שבע מכות נחתו על מצרים, במכה השישית פרעה נכנע וה' הקשיח את ליבו, למה?
איפה עיקרון הבחירה החופשית?
האם ה' מחפש נקמה? לא נקמה, חינוך!
להבנתי: מדובר באירוע מכונן למצרים ולעם ישראל.
למצרים: פרעה אומנם נכנע אך חיכה שהכול יעבור וימשיך להתעלל ולשעבד אותם כפי שעשה.
לכן כל עוד פרעה לא הגיע להכרה, להבנה ולהפנמה שהאדם נולד בן חורין ולא עבד לאיש, יש מנהיג לעולם וזה לא האדם! ימשיך לספוג מכות נמרצות.
לישראל: שהמכות יעוררו אותם להקשיב לפעמון הגאולה המבשר שחרור מעבדות לחירות לחיים חדשים. אך עם ישראל לא מקשיב ולא מוכן להיחלץ מן המיצר ומהרגליו.
התובנה: כשהקשב חסום לא נשמע ולא נבין ולא נוכל לראות את האור.
פרשת "בא" ממשיכה: פרעה ממשיך בסירובו לשחרר את עם ישראל ומצרים סופגת מכות קשות. אך מה שמשך את תשומת ליבי הוא הכבוד ההדדי והחלוקה המופתית של התפקידים בין משה לבין אהרון אחיו.
משה ואהרון הם אחים לדוגמא וזה מלמד אותי על חשיבות החינוך: לדרך ארץ, לערכים, לאחוות אחים, הנובע מדוגמא אישית במשפחה.
היום כשאני שומעת בתקשורת על נוער משוטט, על אלימות מילולית ופיזית, וונדליזם, סמים, אלכוהול, שמדובר בנוער ממשפחות מצוקה, אני מתחלחלת ושואלת למה נותנים להם גושפנקא? האם מצוקה כלכלית היא מתכון לפשע? לא ולא! רק חוסר חינוך, הזנחה, חוסר חום לב, הקשבה, ויד מכוונת מובילים לדרכים עקלקלות.
והראיה, בתקופת השפל, שיעבוד עד קצה גבול היכולת ואף יותר, ומצוקה כלכלית, יוכבד אם משה לא ויתרה על חינוך לערכים, לאחוות אחים וללשון נקייה ומכבדת. פועל יוצא מכך, שבתוך הבוץ הטובעני של עבדות מצרים, צמחה שושנה מוארת בדמות משפחת לוי, אהרון, מרים ומשה, לתפארה.
בפרשתנו מופיעות שלוש המכות האחרונות:
ארבה – ההורס סופית את החקלאות המצרית.
חושך – הפרשה מתארת אפלה מוחלטת העוצרת לשלושה ימים את מהלך החיים. למה אפלה? מפני שהמצרים חשכו עיניהם מלראות איך שנאתם הפכה מפלצתית כששעבדו את בני ישראל עד שהתמוטטו. כעת באפלה המוחלטת הם מסתובבים כסומים בארובה לא מסוגלים לראות איש את רעה.
בזמן שמשה ואהרון לצידו, ממשיכים לדרוש מפרעה: "שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי" עבדי פרעה מתחננים: "שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-ה'…. הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם". אך פרעה מנהל משא ומתן לדעת מי ומי ההולכים לחוג במדבר.
ומשה משיב: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ" ואז פרעה חוזר בו ומגרש את משה מפניו, וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי–כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת." ומשה משיב: "כֵּן דִּבַּרְתָּ: לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ".
למה התכוון משה שלא יוסיף לראות פניו? שהנורא מכול עומד לקרות שיגרום לפרעה לגרש את עם ישראל.
בני ישראל לא רצו לצאת ממצרים לכן גורשו ממצרים. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם–אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח…. גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה."
הנה הנורא מכול: מכת בכורות. אני קוראת ומצטמררת!
חשבתי לעצמי: אם פרעה היה מקשיב למשה או לאנשיו שהתחננו שישחרר את בני ישראל כי אבדה מצרים, אולי היה נמנע האסון.
האסון לא היה נמנע, מפני שה' רצה להענישו, שלא משעבדים בני אדם ולא רוצחים את נפשם ואת המשך קיומם.
כפי שציווה להרוג את הזכרים, ה' הורג את בכוריהם כולל בכור פרעה.
אחרי מכת בכורות הנוראה מכול, פרעה הרודן נשבר וגירש את בני ישראל.
בני ישראל גורשו מפני שלמרות הסבל הנורא הם לא רוצים לצאת ממצרים, הם לא נוכחים ברוחם ולא מקשיבים לפעמון הגאולה, כי הם מרגישים חלק מהעם המצרי ומתרבותו שנטמעה בהם. על אף ששמרו על שמותיהם ולבושם, אינם מרגישים שייכות לזהותם ולא געגועים לארץ המובטחת הלא מוכרת להם.
לצערי, עם ישראל לדורותיו בכל אלפיים שנות גלות לא חשבו להעלות לארץ מרצונם החופשי.
הם התגעגעו לארץ, חלמו על הארץ, כתבו פיוטים מרגשים, כתבו שירי כיסופים על הארץ, התפללו לשוב לארצנו, ונשארו בארץ גלותם, סבלו את הרדיפות, האינקוויזיציה להמרת דתנו והפוגרומים. רק אחרי השואה הנוראה, חבולים ומוכים, אוד מוצל מאש, נהרו, מכול העולם, ושבו (לא כולם) אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל,"כעב תעופנה" (ישעיהו ס').
מאין הביטחון והעוצמה של משה ואהרון לעמוד מול פרעה הרודן ולהתעקש שישחרר את העם מעבדות לחירות? להבנתי, זה בא מתוך אמונה ותבונה שה' שלח אותם לייצג עמדה מוסרית החשובה ביותר לאנושות, האדם הוא בן חורין! ומאז תבונה מוסרית זו האירה את הדרך לדורות.
אבל השחרור אינו חופש, איש הטוב בעיניו יעשה, לא ולא! יש גבולות!
לכן המצווה הראשונה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." שנזכור את החודש הזה, היום והלילה הזה לדורות.
בכל שנה נחגוג את הפסח ונספר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" נספר על הכאב והסבל שהיינו עבדים, שהיינו בגלות, ועל כל התהליך שהוביל לשחרור מעבדות לחירות.
המסע אל הארץ המובטחת עוד לפנינו.
מהפרשה למדתי: לזכור שהשמחה, הברכה והאושר הם המשפחה, ואז בכל עשייה ארגיש בת חורין, אכיר תודה, ואודה יום יום על מסע חיי.