"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – ״הַלֵּב יִפָּתַח כְּמוֹ שֶׁנִּפְתָּח פֶּרַח, כְּמוֹ נִיצָן שֶׁמַּמְתִּין לִזְמַנּוֹ לִפְרוֹחַ״ [ימימה אביטל]

באחד השיעורים אחת הלומדות שיתפה על התהליך שהיא עוברת בעבודה, ״תודות לשיעורים, הלב שלי נפתח, זה פשוט מרגש ברגעים מסויימים אני כמו פרח.
עכשיו אני מבינה שפירשתי לא נכון את המציאות וסיפרתי לעצמי סיפור לא נכון. במקום לחשוב שהכל נגדי, התחלתי לשאול, לבדוק, זה לא יאומן איזה שינוי חל ביחסים שלי עם הקולגות בעבודה, פתאום יש לי חברים.
ראשית, למדתי להכיר את עצמי ואת הסובבים.
כעת הדברים הרבה יותר בהירים, יותר פשוטים. אני עדין מרגישה שישנם מקומות שעלי הכותרת סגורים ״כְּמוֹ נִיצָן שֶׁמַּמְתִּין לִזְמַנּוֹ לִפְרוֹחַ״, זה יקח את הזמן שלו אך אני בכיוון הנכון.
פעם הייתי נעלבת מכל דבר, מבחינתי כולם היו נגדי ולכן לא אפשרתי ״לעלי כותרת״ להיפתח הקשב שלי היה חסום לא הקשבתי, המבט שלי היה מבקר, הייתי כועסת, הרגש היה חסום הלב שלי סגור. אבל עכשיו אני בתהליך של הקשבה, של ראיית הטוב, הלב נפתח והבנה שאני רק צריכה לשתף הכניסה שמחה לחיי. מעניין התחלתי לחייך אני פחות עייפה, פחות שפופה.״
כל הבנות בקבוצה התרגשו, כולנו היינו שותפות לעצבות, לתסכול, לחוסר האונים.
״בשעורי ימימה״ אנו לומדות להאיר את האור הפנימי שלנו, להכיר בעובדה שהוא קיים גם אם כרגע יש צל מעלינו או בתוכינו.
מעניין שברגע שהאור מתגלה שוב, אפילו אם זה רק קרן אור דק, זו תחילתה של זריחה הבוראת יום חדש שופע בשמחה וניגון חדש.