אחת הלומדות שיתפה, שהילדה שלה נערה בגיל ההתבגרות בת 16, כל הזמן מתרוצצת, היא מדלגת ממקום למקום, יש לה חוסר שקט, רוב הזמן היא כועסת לא מסכימה, חסרת סבלנות.
האם ממשיכה ומספרת:
״אני מוצאת את עצמי נופלת ״לבור המריבה״, את לא תאמיני כל היום יש צעקות בבית שלנו, בכי וטריקת דלתות פשוט מתסכל.
״אם היא רוצה משהו היא מנסה בכל הכוח להשיג אותו.
אין לי סבלנות היא כמו ילדה בת 4, הכל כאן ועכשיו.
ואם לא, היא מסתגרת, בוכה, כועסת, טורקת את הדלת.״
הקשבתי לאותה לומדת ונזכרתי במשפט חכם של ימימה: "אֵין צְמִיחָה הַמְּדַלֶּגֶת שְׁלַבִּים״
כדי שצמח יגדל הוא לא יכול לדלג על שלבים.
אז למה בני אדם מבקשים לדלג על שלבים?
ויממה מגדילה ואומרת שכדי לצמוח אנחנו מחוייבים להשמע ״לחוקיות הצמיחה״.
אותה נערה בת 16 מתנהגת כמו ילדה בת 16 (גיל ההתבגרות), השאלה מה קורה לאמא באותם נקודות זמן, האם היא ״מתערבבת״ עם חוסר השקט של הילדה או שהיא על מקומה?
האמא אמרה ביושר לב שהיא מתנהגת עם הבת שלה כמו חברה שלה, ״היא צועקת, אני צועקת, היא טורקת דלתות, אני טורקת דלתות, היא משתמשת במילים לא מכבדות אני מחזירה לה וכו’.״
האמא שכחה שהיא הבוגר האחראי, שכחה את מהות האמהות. ימימה אומרת שתהליך הגדילה צריך להיות טביעי, בלי לדלג שלבים.
זרע של תפוחים לא יכול תוך כמה חודשים לעץ ולהניב פרי זה לוקח את הזמן שלו.
כך גם הנערה בת 16 צריכה לעבור שלבים של בגרות, הבנות וחוקיות החיים.
אך האימא צריכה להאיר לה את הדרך להקשיב, להבין , כאמא לא כחברה, ובוודאי לא לשכוח לדבר בשפה מכבדת, להיות על מקומה, להקשיב מבלי להתערבב בסערת הרגשות של ביתה, אפשר לשאול את הילדה בפשטות מה אני יכולה לעזור?
מה את צריכה ממני?
והשיחה בהחלט תמשיך לכיוונים מצמיחים. האימא הבינה שהיא מבקשת ״לתקן״ את הילדה תוך כדי מתן מודל שגוי.
בלימודי ימימה אנחנו לא מתקנות אף אחד אנחנו מצמיחות. לאחר שבוע האם הגיעה לשיעור קורנת,
סיפרה איך הצליחה להקשיב, להישאר על מקומה למרות ״סערת הרגשות״ של ביתה, והכי חשוב להיות לבת שלה אמא ולא חברה.
סיפרה ודמעות זלגו מעיניה הטובות המוקירות תודה.