Betpasgiris.vip restbetgiris.co betpastakip.com restbet.com betpas.com restbettakip.com nasiloynanir.co alahabibi.com nakliyat malatya oto kiralama malatya rent a car eşya depolama istanbul-depo.net eşya depolama transfernakliyat.com.tr sex shop guvencehd.org heceder.org

casino siteleri en iyi casino siteleri rulet siteleri vdcasino betexper

gaziantep escort bayan gaziantep escort kayseri escort

manavgat escort manavgat escort bayan belek escort manavgat escort seks hikaye sex hikaye sex hikaye izmir escort
bedava slot oyunlariligobetperabetmilanobetmatbet girismariobetbetist destek sitesideneme bonusu veren siteler
נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > דייט עם מיכל - הילה פלורסהיים-בראון שספרה ’’זר לא יבין’’ יצא לאור השבוע
19 לספטמבר 2021
דייט עם מיכל - הילה פלורסהיים-בראון שספרה ’’זר לא יבין’’ יצא לאור השבוע
מיכל כהן-אלדן, 2021-09-19 - 10:00

"זר לא יבין" הוא סיפורה של אור, אישה שגדלה בצל המלחמה של אביה, אחד מתוך למעלה משלוש מאות חיילי צה"ל שנפלו בשבי במהלך מלחמת יום הכיפורים. כשהייתה בת שתיים עשרה, במהלך שהיית המשפחה בשליחות בחוץ לארץ, מרחק שנות־אור מבית הילדים בקיבוץ, מתעוררת אור באישון לילה לקול זעקות כאב המחרידות את עולמה ומטיחות אותה לקרקע המציאות החבויה תחת סיפורי הגבורה של אביה. מאותו רגע ולאורך שנים ארוכות היא עוקבת במבטה הנוקב אחר אב שסכר סמוי נפרץ בו באחת, תוהה מה מסתתר במרתפי הלב ובצינוקי התודעה ומנסה לפענח את שזר לא יבין.  על רקע סיפור המלחמה, השבי והפוסט הטראומה של אביה מתמודדת אור עם יתר אתגרי החיים, בהם הורות מיוחדת לילד עם שיתוק מוחין וזוגיות מלאת אהבה העוברת תקופות לא פשוטות. אור מנסה לשחרר את אביה משבי המלחמה, את בנה ממגבלות נכותו ואת בן זוגה מתחושת הזרות אליה הוא נקלע באמצע החיים.

 
בגוף ראשון ובלשון קולחת, אינטימית וכנה עד כאב, חושפת המספרת טפח אחר טפח מתמונת עולמם של בני הדור השני לפוסט טראומה והתמודדותם עם אתגריו ומתנותיו של היומיום. על הורות, חלומות, אכזבות, תשוקות, תקווה, כאב ואהבה אחת גדולה.
כל הזכויות שמורות
אבא ואני 2019. צלמת הילה בן מרגי
 

ספרי על עצמך

נולדתי בקיבוץ מגידו וגדלתי בקיבוץ דן, הייתי מספר פעמים על ציר צ’ילה - ישראל במהלך חיי. אני בת 45 כיום, נשואה באושר למייקל, ויש לנו שלושה ילדים מקסימים - שי בן 18, נוי בת 14 וסיון בת 10, ואנחנו מתגוררים ברוקוויל, עיירה חמודה בפאתי וושינגטון די סי. 

מה הביאך לכתוב את הספר?

לפני 18 שנה החיים נתנו לי מתנה לה לא ציפיתי, אימהות שונה ומיוחדת, ובצד נשארו התארים בפרסום ובמדעי הדמוקרטיה והפכתי לאמא במשרה מלאה. באותה  תקופה גרנו בצ’ילה ולצד העיסוק הבלתי פוסק בבני, לאחר מכן באחיותיו, הקמתי בצ’ילה - יחד עם קבוצת הורים ורופאים - עמותה לתמיכה במשפחות לפגים, בהמשך גם מכון כושר רק לילדים, שהתאים את עצמו לצרכי הילד ולשילובו עם בני גילו. בשנים האחרונות, לצד האמהות, אני עוסקת בהתנדבות בחינוך הבלתי פורמלי בתנועת הצופים כאן באזורנו, ובתוכן תרבותי בקהילה, וכותבת את החיים.
 
את הספר "זר לא יבין" התחלתי לכתוב לפני הרבה שנים. בתחילת דרכו הוא היה מסמך תיעודי של רגשות ואירועים, כתוצאה של התבוננות באבי, שהינו פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים ושלקראת סוף שנות ה-90 התפרצה אצלו הפוסט-טראומה.
חומות ההגנה, שהוא ניסה לחזק ולשמר במהלך כל כך הרבה שנים, פשוט קרסו. אני התבוננתי, קראתי וכתבתי. רק ב-2013 החומר גלם החל תהליך של התהוות לספר וירד לדפוס רק בקיץ האחרון, יולי 2021. זה היה תהליך לא פשוט. המון מערבולות פנימיות ומחשבות, הרבה אחורה-פנה ושהייה, חששות ושוב מערבולות ומחשבות, אך הרגשתי שאני חייבת. אני חייבת, כי יש כאן תופעה כואבת שאף אחד לא מדבר עליה.
 
יש כאן חיילים, גיבורים, שיצאו לשדה הקרב ושבו פגועים. את הפגיעות הפיזיות ראו - חלקן טופלו - אך מהפצעים הפתוחים בנפש התעלמו. גם כשמישהו ניסה לומר משהו השתיקו או התישו אותו עד שעייף. אותם פוסט-טראומטיים שבו לביתם, חלקם הקימו משפחות חדשות וכידי תמנון הפוסט-טראומה נגעה והתלפפה בכל אחד מבני המשפחה והשאירה את חותמה. יש דור שלם שגדל בצל המלחמה, המלחמות והמבצעים, אצל רבים חל היפוך תפקידים והם נהפכו לילדים-הורים, חלקם קרסו או התרחקו בשל הקושי לראות את הסבל וחוסר האונים והבדידות של האב, שגם אם חזר פיזית חלק ממנו נשאר שם בשדה הקרב או בשבי. 
 
פרופסור זהבה סולומון המדהימה חקרה וחוקרת את הנושא מזה שנים, בין מאמריה מצאתי הסברים ואסמכתאות לתחושות, תהיות ושאלות שעלו לי במהלך השנים. הרגשתי שלמרות החששות והקושי שלי לעסוק בנושא שהוא כל כך טבוע בי וכואב עד מאד, אני חייבת להביא את הסיפור שמתבסס על הסיפור האישי שלי, כסמל, כדוגמא, כמראה של מציאות קיימת, נושמת וכואבת, שלא הרבה מודעים אליה. את סיפורי השבי, החזרה מהשבי וההתמודדות הקשה מנשוא עם החזרה הביתה, השבי שלעולם לא משחרר אותך, הקושי ביצירת אינטימיות לאחר שכל מגע היווה איום ועינוי, יצירת חיים חדשים, ילדים, איך צל המלחמה הצל על חייהם מאז שהם קטנים – כל אחד בדרכו שלו, כל אחד לפי סיפור חייו, כל אחד במקום בו זה פגש אותו. זליגת הפוסט טראומה עיצבה אצל רובנו את מי שאנו היום ובו בזמן "התלבשה" על הסיפור חיים המאוד ייחודי שכל אחד מאיתנו קיבל בגלגול הזה. 

מדוע קראת לספר "זר לא יבין"?

הספר קיבל את השם "זר לא יבין" כי המציאות המורכבת מאד קשה להבנה אם אתה לא חי אותה. יש לי חברה שגם אבא שלה הוא פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, בלי מילים נבין אחת את השנייה, משפט אחד יספיק כדי שהשנייה תבין למה זו מתכוונת, נשלים סיפורים. ועם זאת, זר לא יבין מה ששם קרה בין כותלי השבי, גם אנחנו לא. כמה שאשאל וכמה שאבא שלי יסכים לספר, אנחנו לעולם לא נדע את הכל, וגם אם נדע, נדע סיפורים – מערבלים ומצמררים וכואבים, אך לא נבין. לעולם לא נבין. גם לא נבין איך חוזרים עם זה. איך בכלל מתחילים לחיות, איך חיים. לא נבין, זר לעולם לא יבין.
ובמקרה של הסיפור האישי שלי, מתלבש ממד נוסף, האימהות המיוחדת. גם את המציאות הזו יתקשה להבין מי שלא חי בעולם הזה, ביומיום המורכב הזה, בדאגות, בפחדים.
בסופו של דבר, האדם מטבעו חי במציאות ’מיופית’, בקוצר ראיה למה שמעבר לחומות המציאות שלו, ולא באשמתו הוא לא מכיר, אך כתוצאה מכך גם לא מזדהה ולא חש אמפתיה, ואני רציתי לשבור את המעגל הזה, לפקוח עיניים לקורא, ליצור תחושת אינטימיות, שיחה בארבע עיניים בה אני משתפת במציאות שזר לא יבין. 

ספרי את סיפור המלחמה של אביך 

אבא שלי עלה ארצה בגרעין של "השומר הצעיר" מצ’ילה בשנת 1971. הם הגיעו לקיבוץ מגידו, למדו באולפן, עבדו בענפי הקיבוץ, התחברו עם צעירי המשק והמתינו לגיוס לצה"ל. ההתחיילות לנח"ל הייתה מבחינתם החותמת האחרונה לישראליותם. כשהורידו אותם לסיני, את אבא שלי הציבו בבסיס של חיל האוויר בראס-סודר ואת חברו הטוב בתעלה. בשלב מסוים, אבא שלי ביקש לעבור לתעלה כדי להיות לצד חברו, והוא עבר.
כשהתחילה המלחמה הם היו שניהם במעוז. מעוז הכפר, שעל תעלת סואץ. אבא שלי בכלל היה אמור להיות בקיבוץ ביום כיפור, אך אחד מהחבר’ה ביקש ממנו להתחלף והוא הסכים. בנסיעה האחרונה דרומה, באוטובוס, חברו הטוב אמר לו שהוא מרגיש שמהנסיעה הזו הוא כבר לא ישוב ואבא שלי לא הבין מה עובר עליו. ואז התחילה המלחמה.
החבר של אבא נפצע ביום הראשון ונהרג ביום השני.
שלושה ימים נלחמו חיילי מעוז הכפר וב-9 באוקטובר נפלו בשבי. את הימים הקשים בשבי והשיבה ארצה, אני מספרת בספר.
שנים שאלתי, הרבה פעמים שלחתי לו שאלות בכתב, כי יש דברים שלא פשוט לדבר עליהם, בטח לא פנים מול פנים. 45 ימים ללא שינה, כמעט ללא מזון וגם לא מים, 43 ימים של עינויים פיזיים ופסיכולוגים, דיזנטריה, זיהומים, עין שנפגעה מרסיסים והוא ניסה להסתיר כדי שהמצרים לא ינצלו לעינויים נוספים, ובסופו של דבר איבד את הראיה בה. הבדידות, חוסר הוודאות, המאבק העיקש להחזיק בחיים ולפעמים לתהות למה. ואז השיבה הביתה, והניתוחים והטיפולים בבית החולים, ושדי השבי והמלחמה שממאנים לעזוב אותך, והלילות ללא שינה, הזעקות, הריחות, הגופות, העינויים, הכל חוזר כשהעיניים נעצמות, כשאתה מרפה, כשאתה נוטש את השמירה. אז אתה לא. אתה לא ישן, אתה דרוך, כל הזמן דרוך, כל דבר קטן מחזיר אותך לשם. ועם כל זה אתה מנסה לבנות חיים חדשים, להכניס את כל הדובים לתא סגור ולהמשיך, להתחיל, אבל זה מורכב וקשה. 

מהו המסר המרכזי שאת רוצה להעביר בספר?

הספר חושף מציאות שרחוקה מעיניו של הציבור הרחב מצד אחד, אך לעיתים גם ממשפחותיהם של פדויי השבי עצמם ונפגעי הפוסט-טראומה.
היה לי חשוב, קודם כל, שאלו האחרונים יקראו את הספר כדי שיחושו שאינם לבד. שמה שקורה מעבר לדלת, מבעד לחלון בביתם, קורה בבתים רבים נוספים. תחושת השותפות גורל הזו היא מאד מחזקת. ובו בזמן, רציתי לחשוף בעיני הציבור את הסיפור, שהינו חלק מההיסטוריה הלאומית שלנו.
שובם של פדוי השבי ממלחמת יום הכיפורים גרם לזעזוע לא קטן במדינה. הרבה ניסו להשתיק את מה ששם קרה. רצו שהם ישבו לשגרה כמה שיותר מהר, שלא ידברו ושהכל ישכח, אך כלום לא נשכח. זה חי ופועם ובועט וכואב. 
ניסיתי בספר להעביר את תחושת זליגת הפוסט-טראומה לדור השני, את האחריות שאנו נושאים על כתפינו, את המציאות המאוד ייחודית הזו, הברית ללא מילים בין האב שהיה שם לבן או לבת, ובו בזמן להצדיע לכל אותם גיבורים ששרדו את מה ששם קרה ושצועדים בינינו פצועים ושקופים. 
 
ועם כל זה, אבא שלי התחתן, הביא לעולם שלוש בנות, למד חינוך והוראה, עמד בראש חברת נוער, חינך ולימד במוסד החינוכי ’שומריה’ ואחר כך ב’עינות ירדן’, יצא לשתי שליחויות מטעם המדינה, ועוד. וכיום הוא עוסק במחקר היסטורי של המשפחה שלו מזה דורות רבים ונהנה להיות סבא. וכשאני אומרת לו שמבחינתי זו הגבורה, להצליח למרות. הוא עונה לי, זו לא גבורה, זו הישרדות. אבל מבחינתי הוא גיבור. כל אלו שהצליחו לצעוד לאחר מה ששם קרה הם גיבורים. עצובים ופגועים, אך גיבורים. ובהקשר הזה, לקראת סיום הספר אני כותבת:
"...ואל לנו לעצום עיניים מול המציאות הקשה: זמנם של אלו שחיים-מתים בתוכנו, או אלו שמתו וחיים בתוכנו, אוזל. סרטן הנפש פורש את גרורותיו, ועליי, עלינו, הדור השני לפוסט טראומה, הדור השני לפדויי השבי ולהלומי הקרב, מוטלת האחריות לתעד, לספר ולדאוג שלא יישכחו. כי למרות שהחליפו בגדם ומחו כבר במים, לעד יישארו עקבות יום הפרך וליל קו האש, עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, עומדים דום, שקופים בפני האומה, ואין מי ששואל ואין מי שעונה שהם חלק בלתי נפרד ממגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה." 

ספרי על אביך וכיצד הגיב כשקרא את הספר?

כילדה, תמיד ידעתי שיש לי אבא מיוחד. אף אחד לא הושיב אותי ואמר, אבל ידעתי. ידעתי שאבא שלי היה בשבי, ידעתי שהצלקות ברגליים זה מהשרשראות והאזיקים, ידעתי שהוא איבד את הראיה מרסיסים. פשוט ידעתי. והייתי גאה בו. גאווה ילדותית. ורק כשיצאנו לשליחות וחייתי בבית ולא בבית הילדים, התעוררתי לילה אחד לקול זעקות ואנקות כאב והייתי עדה למה שקורה כשהוא נרדם. ומאותו יום התחלתי להתבונן בו בצורה אחרת, הבנתי שמעבר לאבא הכי הכי שיש, יש גם אדם פצוע. אדם שנושא עמו פצע שלעולם לא יגליד. ומאותו יום רציתי לפצות אותו על כל הסבל הזה שהוא עבר, לצבוע עבורו את עולם בצבעי פסטל, למלא את כל מה שחיסרה המלחמה הזו.
אבא שלי קרא את אחת הטיוטות האחרונות, לפני שהספר עבר לעריכה לשונית. היו 4 ימים של שתיקת אל-חוט. אבל אז הוא נתן לי את ברכת הדרך, ולמרות הקושי והמורכבות שבתהליך, הוא תומך ומחבק.
 
 

רגע לאחר השקת הספר, מה התגובות שאת מקבלת, ומי היית רוצה שיקרא את הספר?

כשהספר כעת בחנויות הספרים כבר, ונקרא על ידי רבים, אני נפעמת - נרגשת ומלאת הודייה - מהתגובות של אנשים שאינם קשורים למעגל פדויי השבי והפוסט-טראומה. הם מרגישים שפתחתי בפניהם צוהר למציאות שהם לעולם לא הכירו ומודים לי על כך. אני רוצה שכמה שיותר אנשים באמת יפתחו ויקראו ומקווה שהמילים תגענה ותרכנה ותיצורנה אמפתיה למציאות הכאובה הזו. וכמובן, אני הכי רוצה שמשפחותיהם של פדויי השבי, של נפגעי פוסט טראומה והלם קרב, יקראו אותו. אותם אני רוצה לחבק, להצדיע להם, לומר להם שאנחנו ביחד בזה, שאת המציאות שלנו אולי זר לא יבין אך אנחנו כן.  

מה היית אומרת לילדיהם של  פדויי השבי?

לילדיהם של פדויי השבי הייתי אומרת שהם לא לבד. התסכול, הכעס, הגאווה, האהבה האינסופית, הערצה, האחראיות, הכאב...אנחנו כולנו שם ביחד. זה הסיפור שקיבלנו בחיים האלו.

מה היית מאחלת לאביך לכבוד השנה החדשה?

לשנה החדשה, הייתי רוצה לאחל לאבא שלי שידע רק נחת, אבל באמת. שיצליח לישון ולנוח, שהחרדה התמידית למשהו תעלם, שהדריכות תרד, שהבריאות תיתן לו מנוח, ושהחיים רק יחבקו אותו. אמן.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מדור החיים הטובים -מלון נפטון דן אילת – חוויה ברמה אחרת
אבינועם ארז מונה למנכ’’ל המועצה המקומית פרדס חנה כרכור
חוף הכרמל – מועצה שווה!
http://astropayal.org/hepsibahis/https://guvenliastropay.com/youwin/https://paykasakartsatis.org/youwinPaşa CasinoBahistekSahabetTarabetTipobetMarsbahisCaddebet