נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > פרשת השבוע פרשת "בא" (מפרק י – י"ג)
29 לינואר 2020
פרשת השבוע פרשת "בא" (מפרק י – י"ג)
אסתר פינס, 2020-01-29 - 10:00
כל הזכויות שמורות

צילום:מלאך המוות מציץ בבני ישראל בעת אכילת הפסח הראשון. (הדם היה מבפנים והמלאך בא בחצות בזמן שכבר אסור לאכול) מתוך ויקיפדיה

בפרשה הקודמת ניקרו במוחי שאלות: למה עם ישראל לא הקשיב לבשורת הגאולה?
מכיוון שהם שקועים בעבודת כפייה קשה ואכזרית, אין להם סבלנות לנאומים, ליבם סגור מעומס ומחרדה לעצם קיומם, הקשב חסום.
זה קורה לנו, כשאנחנו מתנהלים מתוך כעס, ולא מרוצים, הלב נסגר והקשב נחסם.

אולם, כשאני עובדת קשה מרצון, יש משמעות לעבודתי, אני קשובה, ואפילו העייפות מרנינה את ליבי. יש ברכה!

מדוע פרעה לא שמע לאזהרות והביא חורבן לעמו?
מפני ששנאתו לישראל הקשיחה את ליבו, ואטמה את אוזניו מלהקשיב והובילה לחורבן.

התובנה: עבודת כפייה, כעס, קנאה ושנאה, סוגרים את הלב וחוסמים את הקשב.

ובימינו מנהיגים נותנים לאגו ולשנאת חינם לנווט, ליבם סגור והקשב חסום! כשאין הקשבה אין הבנה ואין אחריות!

פרשת "בא" ממשיכה את הפרשה הקודמת המתארת איך שנאת פרעה לישראל סגרה את ליבו ואטמה את אוזניו מלהקשיב והחשיכה עיניו מלראות לא רק את סבלם של ישראל הקורסים מעבודה קשה, אלא גם את ההרס של ארצו ואת הסבל של עמו משבע המכות הקשות שנחתו עליהם, כל מכה קשה מקודמתה. וכעיוור פרעה צועד לקראת מפלתו.

בפרשה זו מופיעות שלוש המכות האחרונות. ארבה- ההורס סופית את החקלאות המצרית. חושך- העוצר לשלושה ימים את מהלך החיים. לא מדובר בחושך רגיל אלא באפלה מוחלטת. למה אפלה? מפני שהמצרים מתוך שנאה יוקדת איבדו צלם אנוש ושיעבדו את בני ישראל באכזריות ולא התעוררו לראות איך שנאתם הפכה מפלצתית, ולא לקחו אחריות על מעשיהם הנפשעים. כעת באפלה המוחלטת הם כסומים בארובה לא מסוגלים לראות איש את רעהו.
אחרי החושך באה מכת בכורות.
למרות שניתנה לאדם הבחירה החופשית, במכות אלו ה’ מכביד את לב פרעה. התערבות ה’ בבחירה החופשית באה לעורר את בני ישראל שיכירו בה’ מצילם. אך בני ישראל לא רואים ולא שומעים את הקולות.

בני ישראל לא נוכחים ברוחם ולא שומעים את פעמון הגאולה שיוציאם מעבדות לחירות. הם לא מוכנים לעזוב את מצרים, הם מרגישים חלק מהעם המצרי ומתרבותו שנטמעה בהם. על אף ששמרו על שמותיהם ולבושם, אינם מרגישים שייכות לזהותם ולא געגועים לארץ המובטחת הלא מוכרת להם. ללא שייכות וזהות אין חירות!!

הדבר דומה לתולעת הנכנסת לתוך חזרת, אט אט מתרגלת לחריפות המסחררת וממאנת לצאת ממנה, כי נדמה לה שאין מתוקה מהחזרת.

עם ישראל לדורותיו בכל אלפיים שנות גלות לא חשבו להעלות לארץ מרצונם החופשי. הם התגעגעו לארץ, חלמו על הארץ, התפללו לשוב לארצנו ונשארו דיירי משנה בניכר. רק מתי מעט עשו זאת ועלו אל הארץ "כיונים, אל ארובותיהם...." (ישעיהו ס’).
אך רוב רובו היה מוכן לסבול את הרדיפות, העינויים, האינקוויזיציה להמרת דתנו, הפוגרומים, ורק אחרי הרוחות הרעות - השואה הנוראה, חבולים ומוכים, נהרו "כעב תעופנה" (ישעיהו ס’) מכול העולם, ושבו אל הארץ המובטחת – ארץ ישראל.

בני ישראל לא יצאו ממצרים אלא גורשו ממצרים. "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם--אַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה:... גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה."

כל פעם שאני קוראת על מכת בכורות אני מצטמררת! כשפרעה רצה לפגוע בבני ישראל ציווה להרוג את כל הזכרים. כשה’ רוצה לפגוע במצרים הורג את בכוריהם כולל בכור פרעה. אחרי מכת בכורות הנוראה מכול, פרעה הרודן נכנע וגירש את בני ישראל.

כלומר: עם ישראל לא עזב מרצון אלא גורש ממצרים. בגלל שגורשו חופש הבחירה שלהם לא בא לידי ביטוי. הם יצאו ממצרים מחוסר ברירה, והשאירו את ליבם במצרים. על כן, הם יסתובבו ארבעים שנה במדבר ולא יכנסו לארץ. רק הדור השני שירגיש שייכות לזהותו ולעמו, ואת תחושת השליחות לנחלתו, ייכנס אל הארץ המובטחת.

הבריחה של בני ישראל ממצרים נעשית בחיפזון בחשכת הליל ועם הוראות ברורות לצידה לדרך ומבלי לתת את הדעת לפחד המשתק המחלחל בליבם מפני המסע אל הלא נודע.

המצווה הראשונה היא: "....וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." "והגדת לבנך" המטרה היא הזיכרון לא לשכוח מי אנחנו ומאין באנו. לזכור את הנס שיצאנו מעבדות לחירות..
הזיכרון מאין באנו, יעורר ויחזק את תחושת השייכות ויחבר אותנו בענווה לזהותנו. זאת למעשה הליבה של שמירת הזהות ועצם התהוותנו כבני חורין לעם ישראל, עם שפה משלו, תרבות, מסורת מפוארת, חוקים ומשפטים.
מהאירוע המכונן הזה באה השיבה לארץ ישראל – מורשה!

אך המסע הארוך עוד לפנינו. מדובר במסע מייגע, רצוף מכשולים ומשברים. צריך הרבה סבלנות.

מהפרשה למדתי: החופש, השמחה, והברכה נמצאים בתוכי, בהרגשתי ובמחשבותיי. אני יכולה לנוח פרקדן ולהרגיש ריקנות, משועבדת לעייפות. ומאידך גיסא, להיות בעשייה מתמדת למען יקירי ליבי, ולהרגיש בת חורין, שמחה מהאחריות ומהנתינה. ומתוך ראיית הטוב אשמע את זמרת ליבי מהללת יה.

שירי סוף הדרך /לאה גולדברג
צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם,
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב,
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת:
התזכור מה יפתה, מה קשתה,
מה ארכה הדרך?

שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור