נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > סיפורה של מעברת זכרון-יעקב
29 למרץ 2019
סיפורה של מעברת זכרון-יעקב
מוריס-דוד בר-יוסף, 2019-03-29 - 10:00

לא מכבר הסתיימה הקרנתה הסדרה המרתקת והחשובה ’מעברות’ (ערוץ כאן-11), מה שגרם לנו להיזכר כי גם בזכרון-יעקב נמצאה בזמנו מעברה, אלא שתולדותיה ’נעלמו ונמחקו’ מדברי ימי המושבה.

מדובר בפרק חשוב ומאלף בתולדות זכרון-יעקב, שלא זכה להתייחסות כלשהי ואולי הגיע הזמן להנציח את הסיפור הזה לדורות הבאים ולמען הצדק ההיסטורי.
השורות הבאות מספרות מעט מתוך סיפורה של המעברה, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה ויעשה להנצחתה

כל הזכויות שמורות

ספר תורה באדיבות משפ’ אצלן

סאלים ונג’יה אצלן, עלו ארצה מעירק בשנת 1951 ולאחר שהות של כחודש ימים ב’שער העלייה’ בחיפה, הגיעו לזכרון-יעקב ומצאו עצמם במעברה המקומית שהורכבה עדיין מעשרות אוהלים. המשפחה שמנתה את ההורים ואת הבת נאג’ת בת ה-12, האח נחום (10) והילדה סמירה בת השנתיים, קיבלה אוהל שהיה לביתה וצלחה בקושי רב את החורפים הבאים, כאשר הרוחות העזות איימו להעיף את ’הבית’ לכל עבר, מים רבים התנקזו מתחת למיטות והאזור כולו היה עיסת-בוץ טובענית. משפחת אצלן, כמו כל יתר תושבי המעברה, נאלצו ללכת במעלה הגבעה עד לשכונת ’רמז’, למלא שם מים בדליים או להשתמש בברזיות של המועצה-המקומית, שהרי מים זורמים לא נמצאו במעברה ועל חשמל כלל לא העזו לחלום.
 
סאלים אצלן מצא עבודה במחצבה בשפייה ואשתו נג’יה עבדה בבית-ההבראה ’רמז’ וכעבור שנה של מגורים באוהל, ’זכתה’ המשפחה לשדרוג, כאשר עברה להתגורר ב’פחון’, שבימי הקיץ הלוהטים היה כתנור-אפייה ובחודשי החורף התמלא מים מגגו הדולף. נחום אצלן מצא לעצמו תעסוקה, כאשר הפעיל את המועדון ברחוב קיבוץ-גלויות ובהדרגה התרכזו סביבו חברים מהמעברה ובהם דוד גורגה, ז’קי קאלו, יחזקאל חוגי, רותי ואלישע חכם, אברהם רחמני, רבקה לחיאני, אריה בלה, ניסן גיורא, חביב, אפרים עוזר ועוד רבים מתושבי המעברה.
לימים התחתן נחום אצלן ועבר עם רעייתו לרמלה, להתחיל שם את חייו מחדש, עד שהלך לבית-עולמו לפני חודשים אחדים. סיפורה של משפחת אצלן, כמו גם סיפורם של אלברטו ואלגרה כהן ומשפחות נוספות מיוצאי המעברה בזכרון-יעקב, נמצא הודות למאמצים שהשקיע אורן פרץ, בניסיון לתעד באופן פרטי משהו מקורות תושבי המעברה המקומית וכך הגיע אורן עד רמלה, לשמוע מפי נחום המנוח את תולדות משפחתו.
 
אורן פרץ לא נולד במעברה, אלא הגיח לעולם בשנת 1970 אולם כמי שניחן ברגישות חברתית וברצון עז לשמור ולשמר דברי ימי הוריו, שעלו ארצה בשנת 1955 ונקלעו למציאות הקשה של המעברה בשולי המושבה, קבע לעצמו מטרה, לאסוף חומרים רבים ככל האפשר ובתוכם גם תצלומים מאותם ימים.
הסיפור הזה משקף באופן מובהק את ’החור’ הגדול שנפער בתולדות זכרון-יעקב. עם כל הכבוד לסיפורם של מייסדי המושבה, שעלו ארצה בשנת 1882, לסיפור עליית התימנים בשנת תרע"ב וכמובן לתולדות מחתרת ניל"י ומשפחת אהרונסון, המתועדים כולם בדרך זו או אחרת, הרי לגבי סיפור המעברה של זכרון-יעקב, אין דבר וחצי-דבר המספר באופן מתועד ומסודר את הפרק החשוב הזה ויש גם מי שעדיין סבור, כי אין מדובר במקרה.
 
למען הסדר הטוב ראוי לציין כי תקופת המעברה המקומית, החלה עם כהונתו של ראש-המועצה אבא שכטר בין השנים 1950-1953, נמשכה למשך כ-3 חודשים כאשר כיהן רפפורט כראש-המועצה, עברה לתקופת כהונתו של צבי ברונשטיין, בין השנים 1954-1959 והגיעה לקראת סיומה, עם תחילת כהונתו של ראש-המועצה יעקב לוי החל משנת 1959.
 

באדיבות ארכיון תולדות המושבה
 
בפרוטוקולים של המועצה-המקומית, המצויים ב’ארכיון תולדות המושבה’, מצויה התייחסות לטיפול במעברה, כמו למשל בחודש יוני 1951 או בחודש נובמבר, 1952 כאשר התקיים דיון בנושא חלוקת מזון לתלמידי שני בתי-הספר במעברה ובשנת 1954 כאשר דנו בנושא מים-זורמים לתושבים. צריך עם זאת לזכור, כי רק בשנת 1950 הוקמה המועצה-המקומית (עד אז התקיים ’וועד המושבה’) והנה נחתה עליה המשימה להתמודד עם מעברה, על כל המשתמע מכך ולכן אין פלא שלפחות בשנים הראשונות התייחסו אליה כאל סרח-עודף.
 
 
למרות שמדובר בערך בעשור בלבד בתולדות המושבה, מסתבר כי הפרק הקשה הזה, הותיר בקרב רבים מהתושבים רגשות סוערים, שחלקם טרם נמחק והשפיע באופן דרמטי על עיצוב מערכת היחסים בין תושבי המעברה לבין החקלאים הוותיקים של המושבה.
הקרע החברתי שנוצר ברחבי הארץ, עם קליטת העליות הגדולות מצפון-אפריקה ומארצות ערביות אחרות והקמת המעברות, לא פסח על זכרון-יעקב. המושבה החקלאית בת ה-68, מורכבת הייתה עד אז מתושבים יוצאי-אירופה ברובם והללו נפגשו אולי לראשונה בחייהם עם ’אחיהם’ היהודים, בעלי תרבות, מסורת ומנהגים שונים, מה שהביא באופן טבעי לחיכוך, שהדיו נשמעו במשך עוד שנים רבות.

נינו אלקיים הגיע עם משפחתו בשנת 1955 למעברה והוא בן שנתיים. התמזל מזלו ומצא עצמו עם המשפחה בת 7 הנפשות כבר בבניין ובו חדר-וחצי, בעוד שלא הרחק משם, בעלייה לכיוון שכונת ’רמז’, נמצאו עדיין אוהלים וצריפונים של ראשית המעברה ואלה איימו כל העת ’לעוף ברוח’. האוכלוסייה של המעברה המקומית, הורכבה רובה ככולה מיוצאי עירק, כורדים, טריפוליטאים, תורכים, אבל מבלי שיהיו בה יוצאי-אשכנז, מה ש’צבע’ את המעברה ’בצבעים’ ברורים שלדעת נינו אלקיים, השפיעו באופן ברור על מערכת היחסים עם תושבי ’מרכז המושבה’.

      מימין: נחום ודסלר 1957  |  משמאל: יום שבת  1963 צילום לפני הבית
 
"מדובר בקטסטרופה של ממש" משחזר נינו אלקיים ממרחק הזמן " הרגשנו כאילו אנחנו עבדים באפריקה, לא התייחסו אלינו כאל בני-אדם ולא עבר יום בלי שספגנו השפלות קשות. אפילו כשעבדתי אצל חקלאי בזמן הבציר, נאלצתי לחכות מול ביתו במשך שבועיים, עד שהסכים סוף-סוף לשלם לי את שכר-העבודה והרגשנו מנוכרים ומנודים מהחיים במושבה".
 
תומי ואסיס באדיבות משפ’ אצלן
 
הדמות המרכזית בחיי תושבי המעברה, הייתה דמותו של עזיז בלה, מי שכיהן כמנהל חברת ’עמידר’ אבל נודע בקרב כל התושבים כ’מוכתר של המעברה’ ועליו מספר נינו אלקיים: " עזיז בלה היה אדם משכמו ומעלה ועזר לכל מי שפנה אליו בכל נושא ואפילו אפשר לאנשים להיכנס לדירות של ’עמידר’, לפני שסיימו את כל ההליכים הדרושים, הוא היה אוזן-קשבת לכולם והרבה אנשים חייבים לו את העובדה שהצליחו להתגבר על הקשיים ולשרוד".
 
 
 
קופת-החולים נמצאה בצריפונים סמוכים לבית-הכנסת ’העירקי’ ולצדה גם ’טיפת חלב’. "אימא שלי עבדה כעוזרת-אחות ב’טיפת חלב’ ויחד עם החובש יוסף נוריאל, מי שהיה ’האבא של החולים’ ואחר-כך גם האחות מרים זיתוני, העניקו לתושבים את הטיפול-הרפואי הנדרש באהבה" מספר נינו אלקיים.
 
בשכונה נמצאו לימים שלושה בתי-כנסת סמוכים זה לזה בצריפונים ובהם בית-כנסת ’פרסי’, ’עירקי’ ו’מרוקאי’ וזאת במקביל לשני בתי-ספר שהיו ובהם בית-ספר ממלכתי-דתי ובית-ספר ממלכתי. שני בתי-קפה שימשו את השכונה: הראשון היה ’קפה אגבבא’ והשני ’קפה דנינו’, אבל נראה כי את עיקר תשומת-הלב, משכה אליה קבוצת-הכדורגל של ’הפועל’ זכרון-יעקב. " הבסיס והמקור לקבוצה הזאת היה בשכונה שנוצרה מתוך המעברה " מסביר נינו אלקיים " בקבוצה הזאת שיחקו שחקנים שהתמודדו בהצלחה רבה עם קבוצות אחרות ובעיקר מול ’מכבי’ המקומית ושיחקו בה בין היתר ממשפחות קסטרו, בנימין, שמש, חוגי ועוד רבים אחרים ובהם גם רומני-הונגרי בשם אהרון שרקיבוביץ’, שנחשב אחד ה’בלמים’ הטובים שידענו. המועדון היה בתחילה בשיכון ואחר-כך עבר למבנה סמוך לבניין ההסתדרות ברחוב-הרצל במושבה והקבוצה הזאת הייתה גאוות השיכון!".
 
לימים התברר כי משחקי ’הדרבי’ בין קבוצות ’הפועל’ ו’מכבי’ בכדורגל, חרגו מכר-הדשא והיו גם ביטוי לתחושות של קיפוח ואפליה של חלק מתושבי ’השיכון הדרומי’, שמקורם כמובן בדברי-ימי המעברה המקומית.
 
 
יהודה בן-הרוש היה בן-12 כאשר הגיע בשנת 1955 עם משפחתו בת 8 הנפשות למעברה והשתכן עמה בצריף-עץ ובו שני חדרים בשטח של כ-40 מ"ר. " סמוך לנו עוד היו אוהלים ו’פחונים’ ולא היו לנו מים-זורמים, אותם נאלצנו לקחת מברזים של המועצה-המקומית, או לסחוב בדליים כל הדרך מהכניסה לשכונת ’רמז’" משחזר בן-הרוש ומספר:" הייתה מכולת אחת של ’בכור’, חנות-כפתורים של ’נפתלי’, בית-קפה קטן וזה היה ’המרכז-המסחרי’ שלנו. אבל עיקר הבעיה הייתה במציאת עבודה, כי מרבית התושבים לא מצאו מקור פרנסה ומי שבכל זאת התמזל מזלו, עבד בייעור של קק"ל או ביקב".
 
גם יהודה בן-הרוש נושא עדיין זיכרונות כואבים מאותם ימים קשים ואומר: "לא אהבו אותנו! כשהגענו ברגל למרכז-המושבה, אמרו לנו החקלאים הוותיקים לחזור למעברה, אבל כשהגיעה תקופת הבציר, חיפשו שנגיע לעבודה, למרות שתמיד איחרו לשלם לנו שכר-עבודה".
 
לימים החלה חברת ’עמידר’ לחלק את המשפחות לדירות שהקימה וכך הפכה המעברה בהדרגה ל’שיכון-דרום’ ומאוחר יותר ל’נווה-שרת’. " חילקו אותנו לבתי-האבן וקיבלנו שני חדרים, סלון ומטבח קטן, למרות שעדיין לא היה חשמל ולכן במקום מקרר קנינו ’בלוקים’ של קרח והשתמשנו ב’למפה’ (עששית) לתאורה. מי שעזר לנו ותמך בכל משפחה, היה עזיז בלה שבעצם נודע כ’מוכתר של השיכון’ וניסה לפתור כל בעיה בכל נושא, כמו ’האבא של התושבים’" מטעים יהודה בן-הרוש ומוסיף:" במשך תקופה ארוכה קיבלנו תלושי-מזון, לקנות בהם מצרכים בסיסיים אבל חשוב לספר ולהדגיש כי למרות כל הקשיים והיחס הגרוע מצד הוותיקים במושבה, אהבנו את האווירה המשפחתית שנוצרה במעברה ועברה לשיכון, כשכולם עזרו האחד לשני והייתה לנו הרגשה של שותפות ופתיחות שלצערי כבר מזמן איננה!".
 
אחד האירועים הזכורים ליהודה בן-הרוש, התרחש כבר בימי כהונתו של ראש-המועצה ישי שיבובסקי, כאשר נודע על הכוונה להקים דווקא ב’שיכון’ את מוסד ’רננים’:" התנגדנו לפתיחת ’רננים’ אצלנו משום שראינו בכך עוד ביטוי לאפליה של המועצה כלפי השכונה" הוא מספר " לא הבנו את החשיבות הרבה שיש למוסד הזה ולמרות שהתנגדנו לו, הצליח ישי שיבובסקי להקים אותו אצלנו ואנחנו חייבים לו תודה גדולה, על הזכות שנפלה בחלקנו להיות בית-חם למוסד היקר הזה!".
בן-הרוש יודע לספר על כך שמהר מאוד "גילינו שיש לנו שכנים, אחים-לצרה, שהתגוררו ב’מעברת בנימינה’ וגם הם סבלו מתנאים דומים ומיחס קשה מצד הוותיקים, אבל הגילוי הזה היה נחמת-עניים...".
 
 
 
המעברה של זכרון-יעקב נעלמה בהדרגה מהנוף המקומי, אף שהיו לה השפעות והשלכות חברתיות-פוליטיות ארוכות טווח על חיי המושבה כולה. לימים החליפה השכונה פנים, הצטרפו אליה תושבים חדשים ואילו חלק מהוותיקים, הקים לעצמו בתים יפים ומרווחים, אלא שבקרב רבים מיוצאי המעברה ו’השיכון’, נותר כפי הנראה פצע-פתוח: ההתעלמות מהפרק המשמעותי בחייהם והעובדה כי תולדות המעברה של זכרון-יעקב, כמו נבלעו בחלל-שחור, כאילו מעולם לא התקיימו.
 
 
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור