נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > כאן היה בית
23 לדצמבר 2016
כאן היה בית
הניה, 2016-12-23 - 10:00

 שמונה נשים, חלקן אימהות לילדים קטנים, השאירו הכל מאחור, וחזרו למשך 10 ימים, לארץ הולדתן, אתיופיה. "כשראיתי את העוני מסביב, ידעתי שאני ברת מזל," אומרת מלכה סנבטו, תושבת פרדס חנה

כל הזכויות שמורות

 

לא פשוט לאמהות מטופלות בילדים קטנים בגילאים שונים, לעזוב משפחה, ילדים מחויבות לעבודה... מאחוריהן, ולצאת למסע שכולו רצון לגעת מחדש בארץ אותה עזבו לתמיד לפני 2-3 עשורים. צריך מאד לרצות.. לקבל החלטה עקרונית... להכיר במחיר שעלול להיות למהלך כזה, לקבל את הסכמת הבעל והילדים הגדולים לקחת אחריות, וגם לאסוף סכום לא מבוטל של כסף, לארגן את הבית, להתארגן בעצמך ו...
שנים רבות עברו מאותו יום בו עלתה כל אחת מהן על "ציפור המתכת הענקית", שהפכה את חייה לבלי הכר. חלקן הגיעו כנערות צעירות וגדלוכישראליות לכל דבר. חלקן הגיעו כנשים נשואות עם ילד אחד אושניים. כולן, בחרו להתגורר במושבה. בלבבות נותרו שמורים זכרונות הילדות והמרחבים רחבי הידיים של ארץ הולדתן. "בכלל לא העליתי בדעתי שיום אחד תהיה לי הזדמנות לחזור ולבקר באתיופיה, לראות את נופי הילדות שבהם גדלתי, לטייל באדיס אבבה כתיירת..." אומרת מלכה סנבטו, נשואה ואמא ל-3 ילדים, "לא האמנתי שזה יכול להיות..." "גם עבור רחל אלמה ואורטל ג’מבר היה המסע הזה בגדר חלום שהתגשם. "רצינו לבקר באתיופיה, ידענו שזה אפשרי ברמה העקרונית, אבל לא האמנו שנצליח לעשות את זה."
הכל החל ממפגש מקרי בין ורדה גיל (האישה שדבר לא עומד בדרכה, ויהיה הכי מורכב, מסובך ולא הגיוני שיכול להיות), ואילנה.... "נפגשנו במקרה זמן קצר אחרי שחזרתי מטיול בחול," מספרת ורדה, "עמדנו ברחוב וסיפרתי לאילנה על הטיול שממנו חזרתי. פתאום שמעתי את אילנה אומרת: ’גם אני רוצה לנסוע...’ ’לאן?’ שאלתי אותה, והיא השיבה: ’לאתיופיה, למחוז גונדר, לעיר אמבובר. אני רוצה לראות את בית הספר שבו למדתי.’ ’תארגני את הבנות, ויחד נחשוב איך לעשות את זה.’ אמרתי וחשבתי נראה מה יהיה."
למפגש הנשים הגיעו 10 נשים, רובן היו מעורבות בעבר בתיאטרון הנשים שפעל במועדון אדיס. הילה לרנאו, מנהלת מועדון "אדיס" הציעה למקד את איסוף הכספים במכירת אוכל אתיופי. הרעיון הוסכם על כל המשתתפות, ויצאנו לדרך.
"זה היה בקיץ, זמן קצר לפני אירועי לילה לבן במושבה והחלטנו לנסות" מספרת רחל, "התמקמנו במרכז נוה בכרכור... משפחות רבות התהלכו ברחוב, ניגשו... שאלו ... טעמו... ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו עם סירים ריקים".
"אני זוכרת שניגש אלי גבר מבוגר, ומיד ראיתי שהוא מהסס," מספרת אורטל, "אם לא טועמים- לא יודעים..." אמרתי לו. הוא טעם ואז קנה לעצמו מנה יפה." זהו. הכיוון היה ברור. כל אחת מהנשים תכין את המאכל שהיא יודעת לעשות הכי טוב, נקבעה תורנות למכירת המזון, ומאז במשך 3 שנים בכל ארוע חברתי-תרבותי בפרדס חנה כרכור ניתן היה לקנות גם אוכל אתיופי. במשך הזמן נוספו מרכיבים נוספים להכרות עם התרבות האתיופית: טקס הקפה המסורתי, סיפורי עליה, מקור השמות הפרטיים ועוד. קבוצות הגיעו מחוץ לפרדס חנה כדי להכיר את העולם המיוחד שלהן. הכסף הלך ונחסך ובסופו של דבר מומן המסע, באופן כמעט שווה בין הכסף שנחסך, תרומות שנאספו וכסף שהביאה כל אחת מהבית.


לא הססתם? בכל זאת ילדים קטנים בבית...
מלכה: "ת’אמת בהתחלה בכלל לא האמנתי ש נצליח לחסוך סכום כל כך נכבד של כסף. בנוסף הבן הקטן שלי בן שנה. חשבתי איך אני אשאיר אותו לבד? אבל בעלי מאד תמך ועודד אותי לנסוע. ובאמת הרבה בזכות התמיכה שלו יצאתי למסע."
על הטיסה לאתיופיה עלו בסופו של דבר 8 נשים אתיופיות, זוג וגיסה שהצטרפו לטיול כמתנת יום הולדת שקנו להם הילדים, 6 נשים פרנג’יות המדריך עמרם אקלום והמדריכה נגה כץ. את 4 שעות הטיסה בילו בהתרגשות גדולה והעלאת זיכרונות מן הימים בהן גדלו באתיופיה.


איך היה המפגש המחודש עם ארץ ההולדת?
"אדיס אבבה שונה לחלוטין מזו שזכרתי", אומרת מלכה, "היא עיר מודרנית, שניתן למצוא בה הכל. "אני הייתי בשוק מזה שראיתי כל כך הרבה אנשים שחורים," אומרת רחל, "באויר היה משהו שאני כבר לא רגילה אליו. הרגשתי זרה." "אני מאד התרגשתי לראות את המקום, לשמוע את השפה בכל מקום, להרגיש את השקט, את החיים הנינוחים, בלי לחץ... כאילו יש להם זמן," מוסיפה אורטל. במשך 10 ימי המסע יצאו הבנות מידי יום לבקר לסייר באתיופיה. עברו באזורים כפריים ובערים המתפתחות, אכלו אוכל מקומי, ובערבים יצאו לפגוש את התרבות האתיופית העכשוית. המדריכים נגה ועמרם גוללו בפני חברות הקבוצה את ההסטוריה האתיופית, בהתייחס ליהדות אתיופיה בעיקר, ואת סיפור העליה של יהדות אתיופיה לארץ.
הביקור בבית הכנסת היה אחד הרגעים המרגשים של המסע. כאן סיפר עמרם על אחיו, פרדה אקלום- איש חינוך יהודי-אתיופי, פורץ הדרך של העלייה מאתיופיה לישראל דרך סודאן. והאיש שפעילותו הכינה את התשתית למבצע משה בשנת 1984. הסיפור הציף אצל רבות זיכרונות אישיים והביא להתרגשות רבה מאד ולדמעות.
"ראיתי מרחוק את הכפר של סבתא וסבא שלי," מספרת אורטל, "ובבית הקברות מצאתי את הקבר של סבתא של בעלי."
כמו תיירים רבים אחרים, אחרי יום טיול בשטח, מקלחת וארוחת ערב בבית המלון, - יציאה אל מרכזי הבידור המקומיים. לשיר, לרקוד ולצחוק מהופעות סטנדאפ מקומיות.


מה היה לכן קשה במהלך המסע הזה?
"היה לי קשה להיות 10 ימים בלי האוכל המערבי," אומרת אורטל, "אני כבר לא רגילה לאכול רק אוכל אתיופי. לא היה לי טעים, ולא נהניתי". "לי היה קשה לראות את העוני שהם חיים בו," אומרת רחל, "ילדים שאין להם נעליים לנעול על רגליהם..." "אני הסתכלתי עליהם בצער," מוצטרפת מלכה, "וחשבתי איזה מזל שלילדים שלי יש כל מה שהם זקוקים לו."
"מצד שני היתה לי הפתעה לגלות שעל אף התנאים הקשים, ולמרות העוני, הם אנשים שמחים ומאושרים, טוב להם" אומרת מלכה, "מתקשרים האחד עם השני, מאירי פנים אחד לשני, מלאי סובלנות וסבלנות, אנשים שלוקחים את הזמן ומכבדים אותו... הם אדוני הזמן, אין להם לחץ של הזמן, הבוקר שלהם רגוע, שלו ונחמד."


וגעגועים לילדים? לבעל? הביתה?
"היו, אבל דיברנו דרך הסקייפ, וידענו שלמסע הזה יש סוף, אז התגברנו", אומרת מלכה.
"כשראיתי את תנאי החיים בכפרים הרחוקים מהערים הגדולות," אומרת רחל, "חשבתי על הפער העצום הקיים בין אורח ורמת החיים שאנחנו חיים בה, בארץ, לזה שפגשנו באתיופיה. מאז ועד היום אני כל הזמן חושבת איך אפשר לעזור להם... מה אפשר לעשות בשבילם..."

 

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור