נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > סלבי לא מתאימה
20 לספטמבר 2007
סלבי לא מתאימה
משה לוי, 20/09/2007 -
עד שהכרתי את סלבי, הייתי בטוח, שכדי שאישה תהיה מצודדת, על כתפיה צריכים לגלוש גלים של שיער. ורצוי שאלה יהיו גלי עומק ולא גלי חוף. נשים, שהשיער הארוך הסתיר את כל ראשן, נתפשו אצלי כמסתוריות, כאלה שהיית מת לפצח את סודן, בדיוק כמו את תהומות האוקיאנוס. אבל הדבר היחיד, שהזכיר ים אצל סלבי היו עיניה בגוון הטורקיז, שהתבוננו בי בסקרנות, כשחיפשתי את מושבי במטוס. כאשר עצרתי מולה, מביט בכרטיס העלייה לטיסה ובמספרי המושב חליפות, הבחנתי בתחושת הקלה מצידה.  מאוחר יותר היא תספר לי, שמאחוריי צעד איש שמן ומזיע, שחיפש גם הוא את מושבו.
 
"אם אתה רוצה את הכסא ליד החלון, אז אין בעיה," אמרה לי במבטא צרפתי כבד.
 
"זה תלוי כמה פעמים את מתכוונת לגשת לשירותים, עד שנגיע לפריס..."- עניתי.
 
"אולי פעם, ואולי אף פעם", השיבה רצינית.
 
"אז עדיף שאשב במעבר", החזרתי לה, "אני אקום בערך שש פעמים, וגם זה בתנאי שלא אשתה כלום במהלך הטיסה"...
 
"יש לך בעיה ב...?"
 
"השלפוחית? לא. חילוף החומרים אצלי לא משהו. הגוף שלי יכול לייצר נוזלים גם מקליפה של קוקוס, וכוס של בירה בכניסה הופכת לשתיים ביציאה"!
 
"מה זה חילו.. חיפו..?"
 
"מטבוליזם" .
 
כך הכרתי את סלבי , צרפתייה גויה מאד לא מייצגת. היא סיפרה לי, שהיום היא חוזרת לביתה בפריס משהות של חודש בארץ. בפעם הקודמת היא נשארה כאן שנה, עבדה בבוטיק בנתניה, וכשחזרה, נתקפה געגועים עזים לארץ כבר בשדה התעופה בפריס, קנתה בו במקום כרטיס טיסה -ושבה לישראל עוד באותו היום. היא פשוט התאהבה במדינה ובאזרחיה נטולי התסביכים - מהם סובלים הרבה מבני עמה ובעיקר תושבי הבירה. "גם היום אני עלולה לעשות את זה", העירה ובחנה בעיניה החקרניות את תגובתי, "רק שהחבר שלי, שמחכה לי שם בטח לא ייתן לי".
 
למרות תווי פניה החדים, עצמות לחייה הבולטות וגוון עיניה, סלבי לא נחשבה לאישה יפה, אם כי הייתה יכולה לעורר עניין אצל שני המינים. היא הייתה ישירה, שידרה הרבה נחישות ואמון ומעל לכל, לא הייתה מלאכותית. "בגלל זה מצאתם חן בעיני. אתם לפעמים אולי וולגאריים אבל אמיתיים. בפריס את יכולה לשמוע הרבה כמה שהמוכרת שמחה לשרת אותך אבל בעיניים שלה רואים היטב, כמה שהייתה מתה לחנוק אותך", היא עוותה את פניה, "ואתה? מה אתה הולך לעשות בפריס באמצע החורף?"
 
"אני הולך לעשות איזה עבודה קטנה בשרבורג, ובאותה הזדמנות גם לבקר את חברי הטוב ג’רר". אני לא יודע למה, אבל התחלתי להיזהר מכל התנהגות שלי, העלולה  להתפרש אצלה כמלאכותית. אם כבר קיימת צרפתייה, שיש לה דעה טובה עלינו, אני אעשה הכל על מנת להצדיק ולשמר אותה. בגלל זה, למשל, הפסקתי לחייך. שמתי לב, שהיא לא חייכה אפילו פעם אחת למן תחילת הטיסה. החיוך בין שני זרים נתפש כחלק מקודים, שהאנושות כתבה בספר החוקים הווירטואלי שלה לצורכי נימוס ונימוסים ככלל, ואינם אלא צביעות של חברה, המבקשת להגן על הפרט שלה מפגיעה נפשית. כנראה, שזכרוני או נחישותי קצרים. שכן, השבתי בחיוב ובחיוך להצעתה להשתמש בחפיסת קלפים אותה קנתה בשדה התעופה, כדי להעביר את זמן הטיסה במשחקים.
 
והיא צדקה. שלוש מתוך ארבע וחצי השעות עברו עלינו כהרף עין, ואולי לא היינו חשים בזמן הנותר, אלמלא החליט הטייס להחזירנו למציאות: "נוסעים יקרים, מדבר הקברניט. עקב ערפל כבד מאד מעל פריס, נאלץ לנחות בליון." אח"כ הוא אמר משהו בקשר לנוסעים במעבר, המזוודות וסידורי הסעה לפריס באוטובוס, אבל אני כבר לא הקשבתי אלא חשבתי על ג’רר. "אל תדאג", הרגיעה אותי סלבי, "אני בטוחה, שהוא יתקשר לשדה התעופה, לפני שיצא מהבית. בכל מקרה, מיד אחרי שניקח את המזוודות בליון, אתקשר אליו ואל החבר שלי." היא הוציאה מתיקה עט ופנקס קטן פרחוני בצבע ירוק: "מה מספר הטלפון שלו?"
 
"42281405" עניתי מודאג במקצת. הוא זקוק לשעת נסיעה על מנת להגיע לשדה התעופה. מה שאומר, שבתוך חצי שעה כבר יעשה את דרכו בלילה ערפילי, בקור של חודש פברואר, וכל זאת, על מנת למצוא לוח מואר, שיבהיר לו, שעל מנת לאסוף את חברו עליו להמתין עוד ארבע שעות...
 
סלבי מוטטה את דאגותיי אחת לאחת. היא באמת אוהבת את הישראלים: "קודם כל, בשעות כאלה, בהן אין פקקים, הוא זקוק לחצי מהזמן בכדי להגיע ל’אורלי’." אמרה "שנית, גם הוא יודע, שמהנחיתה עד ליציאה יש עוד מזוודות וביקורת גבולות. זה אומר, שאולי בעוד שעה וחצי הוא יצא מהבית. אנחנו כבר עומדים לנחות בליון, כך שאספיק לתפוס אותו. ועוד משהו", הבזיק בראשה רעיון, "בגלל שניצחת בקלפים, אבקש ממנו להישאר בבית. החבר שלי ואני כבר נסיע אותך אליו. הוא לא צריך לבוא ל’אורלי’." היא הביטה בי במבט מתריס, ובלי צל של חיוך "מה יש לך להגיד על זה אדון מטבוליזם?"
 
בשדה התעופה בליון, דאגה לי סלבי כמו הייתי בנה הקטן. היא המתינה לי בביקורת הגבולות, הביאה לנו שתי עגלות וכשהגענו לטרמינל רצה להתקשר תוך שהיא מצביעה על שני מושבים פנויים ממול לבית הקפה הקטן. "שב שם עד שאגיע" ביקשה.
 
העייפות התחילה לתת בי את אותותיה. הבטתי בשעוני: עשר דקות לאחר חצות. אם האוטובוס יגיע בזמן, נהיה בפריס סמוך לשעה חמש. למרות הרגעותיה, הייתי במתח. זה היה בעידן בו לא היו טלפונים סלולאריים. ואולי ג’רר היה באיזה פאב, והחליט לבוא היישר משם? מאידך, הוא סוכן נסיעות, וגם אם לא ייוודע לו על האיחור הצפוי ממקורותיו שלו, הרי שהוא יודע לפחות, שיש צורך בכל מקרה לוודא את זמן הנחיתה הסופי.
 
סלבי הגיעה. בשתי ידיה החזיקה כריכים ושני ספלי קפה. חשתי אליה: "הכל בסדר". אמרה לי את צמד המילים, שרציתי לשמוע "יש לך חבר מאד נחמד. הוא דאג לך, יותר ממה שאתה דאגת לו, ולא הפסיק להודות לי ..." היא התיישבה במושב, ששמרתי עבורה, "אתם הישראלים... פה אני יכולה רק לחלום על חברות אמיתית כזו..."
 
 
הנסיעה מליון לפריס הייתה נעימה ומהירה, יותר ממה שחשבתי. ואולי השינה העמוקה בה שקעתי בתוך המעיל הכבד שלי קיצרה אותה. סלבי ניצלה את האור העמום באוטובוס וקראה. כעשר דקות לפני הגיענו ל’אורלי’ העירה אותי "כמעט הגענו." אמרה "תראה איזה ערפל"
לא ראיתי. הערפל היה כל כך כבד שזגוגית החלון נראתה כאילו צופתה בטפט. כשעצר האוטובוס ב’אורלי’ ויצאנו, חשבתי שהכניסו אותי לתוך מרחץ אדים טורקי אבל צונן. כאן הייתה סלבי ככלב נחייה עבורי. בלעדיה לא הייתי יודע לאן לצעוד- איפה נגמרת המדרכה ואיפה מתחיל הכביש. כשפנתה אלי והציגה את רונה, החבר שלה שבא לאסוף אותה, לא מצאתי את הכוון להושיט את ידי...
 
בנסיעה משדה התעופה לאבניו דה קלישי, שתקנו רוב הזמן. על רונה היה להתרכז בנסיעה בלתי אפשרית. הוא, כנראה, מצא את דרכו לתוך העיר על פי חוש הריח אחרת. אין לי הסבר, כיצד בתוך חצי שעה כבר חנה הרכב מתחת לחלון ביתו של חברי.
 
ג’רר היה ער. הוא ירד אלינו, לחץ בחום את ידי סלבי והחבר שלה והודה להם. אני לא יודע, איך הם לא פספסו את הידיים בערפל הזה. לשמחתי, סלבי היא שיזמה את החיבוק, שהעניקה לי, כיוון שאני עלול הייתי להושיט את ידיי לאחד מענפי העץ שצמח מתחת לבית. "שמחתי להכיר אותך", אמרה מעבר לכתפי. לא יכולתי לראות כלום מהבעת פניה, "ודרך אגב, הלכת לשירותים רק פעמיים, מאז שעזבנו את ישראל. המטבוליזם שלך לא נורא, כמו שאתה חושב. שתהיה לכם שהות נעימה ביחד והצלחה בשרבורג". כשהמכונית החלה להתרחק, נפנפתי לה בידיי עד שג’רר אמר לי להפסיק, כי היא ממילא לא רואה כלום.
 
שלושה חודשים חלפו. טרדות היומיום הפכו את סלבי ופריס לזיכרון רחוק. מדי פעם הייתי שומע את המבטא הצרפתי הכבד בקולה העדין המבטא את המילה ’מטבוליזם’, וחושב על עולמנו המוזר, ועל איך נגזר על ידידות כזו להימחק, שוב בשל קודים חברתיים וכו’... בעוד שאחרת, למשל עם חבר לא רצוי לעבודה, הידידות כמעט כפויה.
 
ואז, יום אחד, צלצל הטלפון. על הקו היה ג’רר: "אני רוצה להעביר לך מישהו. יש לך אפשרות לשני ניחושים בלבד", זיהיתי בקולו התרגשות, "אבל כדאי לך לשבת, אם אתה עומד".
 
לקחתי את השפופרת והשמעתי "הלו" חלוש ביותר. הייתי בטוח, שמדובר בחבר לספסל הלימודים אותו פגש ג’רר  בפריס. אבל במקום זה שמעתי קול נשי: "שלום אדון מטבוליזם". באותו רגע, אכן קרה משהו לחילוף החומרים שלי. קפאתי. איך? מה פתאום? מה היא עושה שם? "סלבי?" שאלתי מהסס "כן" השיבה. "זו אני סלבי, ולפני שתרוץ לשירותים מרוב התרגשות, אתן לך את ג’רר שיסביר. אח"כ נדבר קצת".
 
את המילים הראשונות שלו לא שמעתי אז הוא חזר על  הסבריו:
"אתה זוכר שפרסמתי מודעה למזכירה?, כתבתי בה שהיא צריכה לדעת להדפיס בעברית, שהיא חייבת להיות בעלת ניסיון בתיירות, כושר התנסחות וכו’...הגיעו לכאן אולי מאה מועמדות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להתאים. כשסלבי באה לראיון, כמובן שלא היא ולא אני לא יכולנו לדעת במי מדובר. אחרי הכל הכרנו אחת את השני בתוך ערפל כבד, וגם זה רק לכמה שניות בגלל הקור. סלבי לא ענתה על אף אחת מהדרישות. היא פשוט לא התאימה. וכששאלתי אותה מדוע בכלל באה לראיון השיבה לי, ששום דבר לא יכול לעמוד בפני מי שרוצה באמת להצליח. זה מצא חן בעיני וקיבלתי אותה בו במקום למרות מחאותיו של שותפי בארץ."
 
"היא התחילה לעבוד מיד למחרת. היא זו, שמעבירה לי את השיחות, אליך וממך כבר שלושה חודשים. לפני כמה דקות זה קרה. היא ישבה מולי על מנת לקבל הנחיות למחר. כשסיימתי, ביקשתי ממנה להשיג אותך במשרדך. פתאום היא נראתה מוטרדת, ביקשה סליחה, חזרה כעבור דקה כשבידה אוחזת פנקס קטן ופרחוני בצבע ירוק: ’תסלח לי אדוני’ פנתה אלי בקימוט מצח ’מספר הטלפון שלך בבית זה 42281405? אתה גר באבניו קלישי 92?’  אני הייתי המום כאילו הנחיתו על ראשי בלוק של בטון. ’מנין לך’? שאלתי. זה לא דבר מקובל כאן, לתת לפקידה מספר טלפון פרטי בבית. ’אני אותה סלבי’ ענתה לי ’שהסיעה את חברך בליל הערפל הכבד משדה התעופה לפני שלושה חודשים. מספר הטלפון שלך, שמסר לי אז, עדיין בפנקס שלי’. אז תגיד לי ידידי הטוב, אם זה לא עולם קטן, מה זה עולם קטן? מתוך 12 מיליון תושבים הגרים בפריס, דווקא היא. עכשיו קח אותה. היא רוצה להגיד לך כמה מילים."
 
ויש המשך.......  
 
בשנתה הראשונה עשתה סלבי ימים כלילות ללימוד עבודת המשרד. כעבור שנה, היא הייתה כל כך מוצלחת, שמתחריו של ג’רר בפריס הציעו לה משכורת כפולה ומשולשת, על מנת שתעבור אליהם ,אבל היא שמרה לו אמונים. כעבור שבע שנים נוספות היא פתחה, בברכתו, עידודו ועזרתו של ג’רר, משרד נסיעות משלה. היום נשואה סלבי לרונה ומחבקת שני ילדים.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור