נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > שרה נוקריאן – "נופלת בין הכיסאות"
7 למאי 2008
שרה נוקריאן – "נופלת בין הכיסאות"
אתי טירם צדוק, 07/05/2008 - 12:47
להתעורר בבוקר, לקפוץ מהמיטה, להתרענן במקלחת...להרתיח מים לקפה, להסיט את הווילון מקרני השמש החודרות, לשבת על הכיסא, להתרווח... ללגום מהקפה המהביל, להושיט יד לפרוסת הלחם.... לא. טעיתם, זה לא קטע מתסריט כלשהו, גם לא בוחן בתחביר - אלו פעולות יום-יומיות, כל-כך שגרתיות, כל-כך מובנות לכל אדם נורמלי – אבל לשרה נוקריאן זה לא ברור מאליו.
שרה נוקריאן, בת 52 ותושבת גבעת-עדה, היא נכה ב-100 אחוזים ממחלת ניוון השרירים הנקראת A.L.S. זו מחלה ניוונית קשה ביותר הפוגעת בתאי העצב המוטוריים – התקדמות המחלה גורמת להרס תאי העצב, וכתוצאה מכך השרירים נחלשים עד לשיתוק מוחלט ואף למוות.

שרה מאושפזת כחודש וחצי במחלקה סיעודית בבית-החולים "לניאדו" בנתניה, היא מספרת את סיפורה הכואב: " הורי ותשע אחי עלינו לישראל מפרס בשנת 1961, והגענו ליישוב "קדימה". בגיל 12 חליתי במחלת ניוון השרירים ואחרי מספר שנים חלו במחלה עוד שלושה מאחי, ביניהם אחותי דבורה, ז"ל. בילדותי למדתי תפירה ועסקתי במקצוע הזה עשר שנים, עד שבגיל 26 שברתי רגל. נאלצתי לעזוב את עבודת התפירה ונשלחתי ל-"בית לוינשטיין" לשיקום של חצי שנה. משם רצו להעביר אותי למוסד סופני בכרמל, "הגפן". מאוד חששתי מכך כי אחותי, דבורה, נפטרה במוסד סופני. לא ויתרתי – פניתי לכתב בעיתון "מעריב", ובעקבות הכתבה פנו אלי אנשים טובים מגבעת-עדה, הרב חלמיש וציונה ועדנה שעטפו אותי בחום רב, איתרו לי צריף בודד במושבה, שיפצו אותו והכינו אותו לקליטתי... לאחר שנתיים בצריף אותרה לי דירה מחברת "עמידר" במושבה, ושם אני נמצאת עד היום..."

שרה, מה הביא אותך לבית החולים "לניאדו"?
"לפני חודש וחצי ישבנו ’שבעה’ על אבי, ז"ל, ב’קדימה’. המטפלת החדשה לא ידעה כיצד לאחוז בי בהעברה לשירותים מכיסא הגלגלים והפילה אותי, נחבלתי קשות בברך שמאל וברגל ימין יש שברים רבים. מאחר ובית החולים "לניאדו" הוא הקרוב ביותר ליישוב "קדימה" הגעתי לכאן, גיבסו לי את הרגליים ונשארתי במחלקה הסיעודית".

מהן הטענות שלך, למי פנית לעזרה?
"אני נופלת בין הכיסאות. מאחר ואני חברת קופת חולים "כללית" ולקופה אין הסכם עם בית החולים "לניאדו", עד לרגע זה אני חייבת 15,000 ₪ עבור חודש וחצי ימי אשפוז במחלקה! מאף גורם לא ידוע מי ישלם את העלויות הללו... פניתי במכתב לשר הבריאות ושיטחתי בפניו את כל הבעיה, אך עדיין לא נעניתי. בית-חולים "לניאדו" מעוניין שאשתחרר, אך אין לי משאבים כספיים לשלם את עלויות האשפוז. אני זקוקה לשיקום בפיזיותרפיה אך אין שום גורם שיעזור ושילווה אותי, ממשרד הרווחה הגיעה עוזרת סוציאלית לביקור רק פעם אחת, ומקופת החולים "כללית" אף רופא לא התעניין ולא הגיע".

מה קרה לאחותך דבורה, ז"ל?
"אחותי דבורה חלתה במחלת ניוון השרירים – ההבדל הוא שאני נאבקת לשרוד ולחיות, ולדבורה כבר לא היו את הכוחות הנפשיים להלחם במוסדות ובמחלתה, ולכן נפטרה".

ספרי על אחותך דבורה.
"דבורה חלתה בניוון שרירים בגיל 15, היא היתה בחורה מוכשרת ביותר וחכמה, זה שאנחנו החולים על כיסא גלגלים ופגועים בשרירים זה לא אומר שהראש לא עובד... הכניסו את דבורה למוסד והלעיטו אותה בכדורים, כל המערכות בגוף שלה קרסו גם כתוצאה מפצעי הלחץ שהחמירו. בשנת 2001 דבורה נפטרה כשהיא במוסד סופני בחיפה. עד היום אנחנו מבקשים לאתר את העובדים בבית החולים שטיפלו בה, אך נאמר לנו שהם פוטרו. המוסד פשוט הרג את אחותי".


את אשה שנאבקת כל חייך, איך אפשר לעשות זאת לבד?
"למזלי הטוב יש לי חברות טובות ואנשים רבים שמקיפים אותי. מאז הגעתי לגבעת-עדה אני נעזרת באנשים הנפלאים האלה, ואני מבקשת להזכיר את שמם: בני ואסתי וילד, שרה זילברשטיין, ציונה אינר ועדנה מ’. אמנם המטפלות איתי 24 שעות ביממה, אבל אני רוצה לחיות, לחזור לעבודה ולעבוד כקופאית".

אני יושבת עם שרה נוקריאן, אישה יפה ואמיצה שיושבת על כיסא גלגלים. מסביב חולים סיעודיים מבוגרים וקשישים, אך שרה צעירה - היא נראית לא שייכת למקום. אני תוהה, הכיצד? מי ידאג לאישה הזו עם הכוחות הנפשיים כדי שתשרוד? מי יפנה אותה לשיקום שמתבקש עכשיו... מי ישלם את החוב לבית החולים?

שרה מצביעה אל האקווריום היפה במסדרון המחלקה, הדגים משייטים כאילו לא להם בעיות בני האנוש...

שרה אומרת: "אני רוצה לשחות כמו הדג, להרגיש חופשייה..."
היא מחייכת את חיוכה המקסים והצנוע...

מי אחראי כרגע על המשך הטיפול בך?
"אני לא יודעת. כל אחד זורק את זה על השני. קופת החולים "כללית" על משרד הבריאות, משרד הבריאות ילי, אני חשה שמזניחים אותי על אף שאני אזרחית שמשלמת מִסים למדינה כמו כל אחד, חברה בקופת החולים עוד מילדות. אני משלמת את חובותי, אך נעה כמו סירה שטובעת!"

בינתיים, תוך כדי השיחה מתקשר ד"ר אלון, רופא משפחה מקופת החולים "כללית". שרה שקטה ונעימה גם כשהיא סובלת, היא שואלת את ד"ר אלון מדוע הרופאה המחוזית לא מגיעה לביקור, למה לא התקשר לפני שבוע ימים כאשר הבטיח לחזור אליה... ומה יהיה איתה.

ד"ר אלון מבקש ממנה שתחזור שוב על הבעיה שלה כי יש לו 2000 מטופלים והוא לא יכול לזכור את כולם... ובקשר לרופאה המחוזית - יעביר את הטיפול הלאה (ואני חושבת לעצמי – איך ד"ר אלון יכול לשכוח אישה שורדת, מיוחדת ואמיצה כל כך???)

יש איזה אירוע או זיכרון משמח שהיית רוצה לספר?
(מתאמצת להזכר)... מחייכת את החיוך המקסים שלה... "לא", היא אומרת בפנים מחייכות, "לא זוכרת".

מה המסר שלך לאחרים?

"המסר שלי לאנשים חולים ובמיוחד לאנשים במצבי הוא לא לוותר לממסד על הזכויות שמגיעות, לא לוותר ולא להרים ידיים – להאבק, להאבק כי אין ברירה. אם הייתי מרימה ידיים אני גומרת את חיי כמו שאחותי דבורה, ז"ל, סיימה".

מה הכי קשה לך, מה מכאיב?

"כואב לי שאני נופלת בין הכסאות – אין לי מושג מי אמור הושיט לי יד כעת. אני מוכרחה לעזוב את "לניאדו" כי כבר לפני שבוע הסירו לי את הגבס, וכעת אני זקוקה לשיקום מיידי בפיזיותרפיה.
כואב לי שאנשים מסוימים ניצלו לרעה את מצבי ואת הנכות שלי... לא פעם נכנסו אלי אנשים בתואנה של רצון לעזור לי, ולאחר מכן גיליתי שנגנב ממני ארנק עם כסף או חפצים מהבית. גם כשעצרתי לא פעם "טרמפ" לאנשים ורציתי לעזור, אך שוב גיליתי שנגנב ארנק מהרכב. זה פוגע ולא הוגן".


מהן תחושותייך כעת?

"אני מרגישה שאני "נענשת" על כך שלא נפלתי ולא נפצעתי בביתי בגבעת-עדה כי לקופת החולים יש הסכם עם בית החולים "הלל-יפה", ולכן אני סובלת כעת, כיוון שהגעתי לבית החולים "לניאדו". אבל יש לי לומר כמה מילים חמות ביותר על הרופאים ועל הצוות הרפואי כאן במחלקה הסיעודית - כולם מחבקים אותי בחום ומטפלים בי במסירות גדולה, ואני יודעת שהם מזדהים עם הסבל האישי שלי בגין הבירוקרטיה והמחדל הזה של הממסד הרפואי על כל גורמיו".

יש לך איזה חלום, או פנטזיה שהיית מבקשת?

(בחיוך מקסים כמו תמיד): "פנטזיה... חלום... אני חושבת שכן, יש לי חלום: שאחרי השיקום אוכל להיות שבוע ימים בספא – לפנק את עצמי בתוך אמבטיות קצף ושמנים... סאונה, קוקטייל טוב ואם אפשר חברה צעירה..."

ואני נפעמת, תוהה כיצד לא דמיינה או ביקשה להלך על שתי רגליה... אפילו כפנטזיה. לא. שרה היא אישה נחושה, מציאותית בעלת ראייה ברורה של מצבה. בתובנות שלה היא יודעת שרק נס יעמידה על רגליה, ולכן ביקש רק "חלום קטן" שעבורה הוא נפלא.

פניתי לצאת מהמחלקה ונפרדתי משרה, היא קראה לי לשוב ולהוסיף עוד משפט אחד, לא לשכוח. המחברת שלי כבר סגורה, אבל הבטחתי לצטט אותה: "לא, אל תרחמו עלי בבקשה".
כך, אישה אמיצה וגאה
.


אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור