נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > פנטזיה
20 לספטמבר 2007
פנטזיה
מעיין, 20/09/2007 -
כמו בכל יום שישי, בארבע מתקיים טקס הקפה עם הפירות היבשים. מחלון חדרי שמיים נמתחים עד לאין סוף, כמה חתולים רפויים וסוף של שמש. מחשב רועש, שלידי, מחליף שמות ופנים של גברים ישראלים. הם תמיד מתקבצים פה, כל יום, לפעמים כל היום, וכמו ציידי פרפרים נואשים, הם מנסים לתפוס את האהבה ברשתם, גם אני כמותם, למרות שלא כך דמיינתי את זה.
גבר גרוש + 2, בן 45, מירושלים פונה אליי בצ’ט, בבעיטה רכה אני הודפת אותו בחזרה אל ההמון המחפש.
מבחוץ עולים ריחות של תבלינים ובישולים והקסם הזה של בין ערביים מכשף אותי, כמו בכל יום שישי.
כשהמכונאי שלי מגיע, עולים בי זיכרונות מאהבה האסורה-אותה שטעמתי איתו. שמה לב איך התבגרתי, וגם זה ששכחתי שקבענו. "מה נעמי"? הוא שואל כשהוא יוצא מהטנדר בבגדי עבודה מלוכלכים ומבט קשוח, אבל גמיש, יפה. "הכל בסדר." אני מביאה לו נשיקה, ומזיזה מהר את הפנים הצידה, "איף, אתה מסריח מדלק", "עוד לא התרגלת..?" הוא צוחק..
 
בפעם השלישית, שהירושלמי מזמין אותי לצ’ט, כבר ערב, אני יושבת על הרדיאטור בפיז’מה של אבא שלי עם כוס יין אדום חזק, וכנראה, שסקרנות גם. אני נענית לו והוא כותב:
"את עדיין נעלמת?"
"לא, עכשיו אני פה!"
"אוקיי, אני כבר לא יודע מה לאמר."..
"מצטערת"
"על מה?"
"על ההיעלמויות".
"זה בסדר, בכל מקרה מקום המפגש הזה הוא די היעלמותי".
"כן..."
"אז אפשר להמשיך להעלם בנחת. מה שאהבתי בכרטיס שלך זה את ה" בוא..."
"כולם".
"אחלה".
"שמי חזי"
"ואני נעמי"
"נעים מאוד"
"נעים גם."..
"מה הדבר שאת הכי אוהבת לעשות?"
"לשמוע מוזיקה!"
"מוזיקה היא מלכת האמנויות".
 
שקט. אף אחד לא אומר כלום, השיחה מעניינת אותי ואני כותבת לו:
"אני כותבת"
"על מה את כותבת?"
"על החיים שלי..."
"לפחות את כותבת על משהו שאת מכירה"
"למה? על מה אתה כותב?"
"אני לא כותב. אני מתכתב איתך, אבל לא כותב על החיים שלי".
"אני..."
?
?
"אני מה?"
"רגע טלפון",
"הלו", אני עונה, ורוצה כבר לסגור, "לא אמא אני לא באה, אני עסוקה עכשיו, ביי."
 סוגרת וחוזרת אל מה שנראה כמו התחלה, שמתאימה לי.
  
"חזרתי, אני איתך".
"גם אני."
"מה את עושה עכשיו?"
"שותה יין".
"איזה?"
"תשבי, אדום"
"שמעת על ? close the gat"
"לא!"
"בהזדמנות"..
"מנסה לכתוב סיפור קצר".
"ואת מצליחה?"
"יש קשיים".
"מה, למשל?"
"הקשיים בלהיות אמן,
לא יודעת מה זה שווה, אפילו שאני אוהבת את זה".
"אל תשפטי את עצמך מוקדם מדי".
"אבל איך יודעים?"
"שאלה מצוינת!"
"רוצה לדבר בטלפון?"
"כן".
"מה המספר?"
."............02..."......
  
קולו הנעים ממלא לי את האוזן מהשניה הראשונה- בה אני שומעת אותו. מזכיר לי צליל של אוקינוס, הנשמע ממעמקי קונכיה.., יכולה כמעט להרגיש דברים, שאין להם קיום וזה ממסטל אותי. עוקבת אחר מילותיו ושתיקותיו, ולבסוף אומרת לו, שהוא כמו הסיפור הקצר שלי, התחלה בומבסטית, אמצע מסוכן וסוף לא ידוע...
הוא שואל, אם ככה אני בדרך כלל עם גברים?
אוטומטית, אני מגינה על השפיות שלי, ואומרת: "מה פתאום, כבר היו לי מערכות יחסים רציניות!". בדרכו המיוחדת הוא צוחק ואומר: "בסדר, את יכולה להיות לא מושלמת."
הוא יודע להיות שם, אני מרגישה. כשאני נכנסת למיטה, הוא גם בא, והקולות שלנו נחים זה לצד זה....
כל יום אנחנו מדברים בטלפון, זה כבר היום החמישי, שאנחנו מתקרבים במהירות האור מעבר לקיר וירטואלי המפריד בינינו. וכמו מיסיונרים אדוקים של "מסדר הפנטזיה העולמי", אנחנו מבטלים את האפשרות של שליחת תמונה... חזי אומר שהוא מת על הקול שלי וגל של חום מטפס אליי למעלה. אנחנו שותקים. ביום שיבוא אחר כך, הוא ממכר אותי אליו. מוצאת את עצמי מתבוננת בטלפון, כמו שמסתכלים על אהוב. שהוא אומר לי "אני פשוט אוהב אותך, ואל תפחדי ממה שיקרה..." וגם "שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בהרבה זמן". אני מרגישה, מפולת של אבנים מתדרדרת עליי ומאיימת לקבור אותי... "נבהלת?" הוא שואל ברגישות, "תראה" אני אומרת, "אתה עושה לי נעים לשמוע"{אני מבולבלת?}"אבל אנחנו לא מכירים". הוא אומר: "כן, עזבי אותך מלפחד, זה האגו". אני מקשיבה, מקליטה, מצלמת, לא יודעת כלום. ואז הוא אומר לי בקצב איטי: "את יודעת מה יש בינינו?",
"בינינו".. אני אוהבת לחזור על זה, שהוא קושר אותנו במשהו. והוא ממשיך: "יש לנו את הכל ולא כלום."   "הכל ולא כלום" אני חוזרת ואומרת על השפתיים, ומרגישה שזה הדבר הכי יפה, שאמרו לי בחיים.
כולם מחכים לגשם, ובעיקר- אני. הסקרנות לראות אותו הופכת למועקה, ואני לא יכולה יותר, לא לדעת איך הוא נראה, איך הוא זז, מה הוא לובש, ואיך הוא עושה את המשהו שלו?
 "בוא אליי הלילה", אני אומרת, וככה הוא עושה. אני מנווטת אותו ברחובות הכורכר של המושבה כרכור:
"בכיכר קח ימינה, בעצור שמאלה, בכיכר הבאה שמאלה, ואז ברחוב השני ימינה, תעבור ת’בית כנסת, תמשיך ישר עד שתראה סוזוקי לבנה, אני פה."
 
ואני-עוד שניה מתפוצצת, אבל את זה אני לא אומרת לו.
ברדיו יש את "היכנסי כבר לאוטו וניסע..." מנסה לקחת ממאיר אריאל את הגיחוך הקבוע שלו על החיים, ואין לי זמן, כי הוא כאן. פותחת את הדלת, כשהוא סוגר את שלו.
אני עומדת מתחת למנורת חוץ, והרגע, שכל כך רציתי, מתקרב יחד איתו בצעדים לא בטוחים. התלתלים שלי קופצים בצידי אוזניי ואני לא כהרגלי. הוא אומר לי שלום מביך ונכנס לי לתוך הבית, אני נכנסת אחריו ושוכחת מה אומרים.  הוא שואל "איפה לשבת?", מסדרת לו כסא, ולא יכולה להסתכל לו בעיניים. אני מבקשת ממנו רשות להסתכל לכיוון אחר, וזה בסדר מבחינתו, ככה הוא אומר. הוא הביא לי יין, מוציא אותו מהשקית ונותן לי. אני שמחה, שיש לי מטלה קטנה, בינתיים. כשאני הולכת למטבח הוא בא אחריי. מרגישה כמו מציצנית, שתפסו אותה על חם, והוא נראה לי זקן. מוזגת יין בשתי כוסות,
מוזר, שבלגימות שלי נופלים מחסומים, ובלגימות שלו - נבנים מבצרים בלתי חדירים.
יש דיבורים, אבל רק מילים, אני אומרת, שאני רוצה לדבר עם האיש מהטלפון, הוא שותק. ונראה, שדרכתי על יבלת גדולה. "אולי דברנו את הכל בטלפון ועכשיו נשתוק ביחד", אני מציעה לו בטוב, אבל נראה שאני זו שלא יכולה להישאר בשקט. הוא מבקש ממני להתקרב אליו, ומסתכל לי על כפות הידיים, על האצבעות. אני מסתכלת עליו מסתכל, ואין לי מושג מה הוא עושה פה, אבל אני לא מספיק אמיצה כדי להודות בזה. והנה, עוד פעם הרצון שלי מעוור אותי ואני עבד לרגליו, למרות שזה כבר הדיעבד.
בדיעבד, האמת יכולה לבוא רק בצורת השקר.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור