נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > מדוע התאבדה מיתר שרף ז"ל?
28 לאפריל 2008
מדוע התאבדה מיתר שרף ז"ל?
ד"ר חן למפרט, 25/04/2008 - 08:19
בין הסיפורים קשה להכריע, וכנראה שלעולם לא נוכל. יתכן גם שהסיבה למותה של מיתר אינה אחת, ואולי הסיפורים השונים, או סיפורים נוספים שכרגע איני מעלה על דעתי, נשזרים זה בזה לכלל מסכת אחת גדולה של ייאוש. עלינו, החיים, ללמוד לחיות עם אי-הידיעה.

אחת הדרכים להתמודד עם זעזוע המוות, ובמיוחד מותה של נערה צעירה, יפה, מלאת-חיים, מוות שנדמה כהפרה בוטה כל-כך של החיים; היא לנסות ולהסביר. להעניק לעצמנו את המפלט המדומה של "הבנה", אותה סיבתיות שתאפיין את נסיבות חייה הקצרים והטראגיים של מיתר, ותשמור עלינו, החיים, במרחק סביר.

מיתר שרף
מיתר, ז"ל
שלושה סיפורים לפחות אפשר לספר על סיבת התאבדותה.


בסיפור הראשון, מיתר הייתה נערה שמחה, עליזה ופעילה, אך בתוכי-תוכה סבלה מדיכאון. את דיכאונה, את תחושת הריקנות, הכאב וחוסר-האונים, הסתירה מעיני הקרובים לה. יתכן שגם הסתירה מעצמה, ושכוחה לא עמד לה לשחק את המשחק של ילדה-טובה, של עליצות מזויפת, של העמדת-פנים. האם הייתה מיתר חולה? ואם הייתה, מדוע לא טופלה? האם ידע מישהו?

בסיפור השני, מיתר הייתה בגיל ההתבגרות, החלה לפתח חיים חברתיים משל עצמה, בעידוד הקהילה ובעזרת אביה האוהב, שחי בנפרד וניסה כל השנים לעזור לה להכיר את המציאות שבחוץ. חיים אלו, שייצגו לגביה עצמאות יחסית, אולי עמדו בסתירה חריפה לבית המוזר בו גדלה, בית רדוף באמונות טפלות והזויות, בית שבו ההסתרה היא לחם-חוק, שבו האם מכתיבה עוינות ופרנויה כלפי מה שהוא חיצוני, שפוי, נורמטיבי, כלפי מה שנתפש כמאיים על אמונותיה הפרטיות שאותן הכירה מיתר כאמת של ילדותה. אולי הדיסאוננס הקשה בין הבית היחיד שאותו הכירה, לבין העולם הנורמטיבי שאליו השתוקקה, קרע את המיתר.

הסיפור השלישי הוא סיפור של משבר. עליו איננו יודעים הרבה, והוא סיפור של ניחושים. האם יש בעברה של מיתר טראומה קשה שהוסתרה (כפי שאולי רומזים דברים שכתבה)?; האם החיים במשפחה המוזרה, עם אם מוזרה ואח גדול מתבגר, כללו גם אירועים קשים מנשוא? האם קרה משהו למיתר במסגרת יחסיה אתם? האם נכון הדבר שאמה שיכנה בביתם גבר/ים לוקה/ים בנפשו/ם, למרות תחינותיה של מיתר שלא תעשה זאת? האם קרה שם משהו נורא? את התשובות לשאלות אלו איננו יודעים, אך הן מכרסמות ומזינות את הדמיון.

בין שלושת הסיפורים קשה להכריע, וכנראה שלעולם לא נוכל. יתכן גם שהסיבה למותה של מיתר אינה אחת, ואולי הסיפורים השונים, או סיפורים נוספים שכרגע איני מעלה על דעתי, נשזרים זה בזה לכלל מסכת אחת גדולה של ייאוש. עלינו, החיים, ללמוד לחיות עם אי-הידיעה. 

יש דברים שאנחנו יודעים: שמיתר הייתה מקסימה ושהייתה לה שמחת-חיים; שחייה העכשוויים עמדו בסימן של הצלחה, של פעלתנות, של השתייכות למסגרות חוץ-ביתיות. אנחנו יודעים מהמעט שהיא עצמה סיפרה, שבשנים שעברו סבלה מבידוד חברתי ומנידוי. שהוטל עליה לקיים סדרה של איסורים מהבית – כמו איסור לספר על תינוקות דמיוניים שחיים כביכול בבטנה של האם במשך שנים ארוכות; כמו איסור על לבישת בגדים תחתונים (ילדה בגיל ההתבגרות!!!); כמו איסור על יציאה מהבית, שינה מחוץ לבית, ואולי החמור מכל – איסור על קשר עם בני המשפחה של אביה, סבה וסבתה, דודיה ודודניה. ידוע לנו שמיתר הפרה לפחות חלק מהאיסורים, כאשר אביה עזר לה בעדינות להכיר את משפחתה המורחבת. אנחנו יודעים שמיתר כעסה, על עצמה, על הוריה ועל העולם. אנחנו יודעים שהאופן האלים והקיצוני של התאבדותה (בתליה, מול חלון הבית בו נמצאת אימה!), חייב לומר לנו משהו, שיש בו מסר, ואיננו יודעים לפענחו...

ילדים ובני-נוער מגלים נטיות אבדניות כאשר יש להם תחושה חריפה של אין-מוצא. בפעם האחרונה ששוחחתי עם מיתר, כאשר הסעתי אותה במכוניתי לביתו של אחי, אביה האוהב, היא ספרה לי שחייה "החדשים", של פעילות חברתית, גורמים לה אושר גדול. היא בטאה את חששה מפני סיום פתאומי של האידיליה. אני הבנתי זאת כחשש הטבעי של כולנו מפני סיום משהו מוצלח. כיום, בדיעבד, נדמה לי שאולי חששה מהאם, שעלולה לקטוע את הצלחתה בחיים מחוץ לבית (לאחרונה נודע לנו שאכן האם תכננה לעקור את מיתר מהקהילה בה הצליחה להתאקלם, ולעבור לעיר אחרת). שאלתי את מיתר לגבי האפשרות של מעבר לבית-אביה. היא ענתה שהייתה חולמת על כך, אך שאין זו אפשרות ריאלית, משום שאימה לעולם לא תסכים, ולעולם לא תאפשר לה ללכת. הייאוש עורר בי דאגה, ורשמתי למיתר את מספר הטלפון שלי. השבעתי אותה להתקשר, בכל עניין, לגבי כל דבר. לא הייתי מספיק נחוש, זמין, לא מספיק מוחשי למיתר.

על שריפת גופתה של מיתר ז"ל

שריפת גופות היא נוהג מקובל בעולם. היהדות האורתודוכסית של זמננו מתנגדת לנוהג בתוקף. לא בטוח שמדובר במנהג הסותר לגמרי את היהדות – סביר להניח כי בזמנים קדומים, שרפת גופות הייתה מקובלת גם בעם ישראל (בתקופת המלכים, למשל). הגזירה האלוהית "מעפר נוצרת, ואל עפר תשוב", יכולה להתקיים גם במקרה של שריפה. הבעיה בשרפת גופתה של מיתר ז"ל, מצויה במקומות אחרים לגמרי:

ראשית, שיקול הדעת אשר הוביל למעשה השריפה, הוא שיקול הזוי, מטורף. כוונתה המוצהרת של האם בשרפת הגופה, הייתה, כביכול, לממש אמונה שמבוססת על פנטזיה המנותקת מכל שיפוט מציאות סביר.

שנית, עבור מיתר ז"ל, מחובתנו להתייחס גם לכוונה הסמויה, זו שאינה נאמרת בגלוי, אך באה לידי ביטוי מוחשי מאוד במעשים: לפחות כלפי חוץ, נדמה שכוונתה של האם הייתה ועודנה, לשרוף, להעלים, להכחיד, להשמיד, כל זכר למיתר! לאיין את אותה נערה מקסימה שהלכה ונשמטה מאחיזת האם, אותה אם שאינה מביעה כל אשמה על מות-בתה, שחוגגת ורוקדת על עפרה. ובחסות חדלונן וחוסר-תפקודן של הרשויות, היא אכן מצליחה לעשות זאת.

שלישית, וזו הנקודה החשובה עבורנו, בני משפחתה של מיתר ז"ל, שרפת הגופה ע"י האם, נעשתה כדי שתוכל לפזר את עפרה לארבע רוחות השמים, כדי שלא יהיה לה זכר, לא מצבה ולא זיכרון. מיתר עצמה בקשה ביומנה שתתקיים לה הלוויה – ואנחנו, בני-משפחתה, רוצים לזכור את מיתר. אנחנו רוצים להנציח אותה, אנחנו רוצים להתאבל עליה, לבקש סליחה.

על כתות וסכנות

האם דינה איכנבאום, המכנה עצמה לילית שרף, היא אישה מופרעת הזקוקה לטיפול, או אולי כוהנת מטעם עצמה של אמונה דתית ביזארית, אך לגיטימית?

אנחנו חיים בעידן של ריבוי כתות ותנועות דתיות, או סמי-דתיות, חדשות; של אקלקטיקה אמונית, הבאה לידי ביטוי בזרמים שונים של ניו-אייג’ ברחבי העולם. גם בישראל חיים אלפי בני-אדם המשתתפים בטקסים, ומשלבים בחייהם סוגים שונים של פרקטיקות ואמונות מיובאות, מומצאות, או מתפתחות. התופעה החברתית בכללותה היא עניין לסוציולוגים ואנתרופולוגים, אשר מזהים בשנים האחרונות את הצורך החברתי באלטרנטיבה למוסדות החברתיים הממוסדים, ובכללם הדת; את המענים שנותנות הכתות החדשות, לצרכים פסיכולוגיים של בני-אדם המוצאים בכת את המזור לתחושת הכאוס המקיפה אותם, בעידן הפוסט-מודרני בו מתפוררות הקטיגוריות המסדרות את המציאות.

לדעתי, גם במבט היסטורי אפשר למצוא את שורשיה של התופעה הדתית בכלל, בסוגים שונים של ניסיונות "לסדר את המציאות", "לעשות סדר בעולם". הבעיה היא שהתופעה החברתית, המקבלת לגיטימציה בחברות הליברליות, מזמנת גם ביטוי לסוגים שונים של מופרעויות, של גחמות פרטיות של אנשים כריזמטיים וחולים, אשר מפעילים על סביבתם סוגים שונים של סוגסטיה, טרור פסיכולוגי, איומים, כוח, ניצול, ושימוש-לרעה בסמכות מול תלות.

מניפולציות ותופעות של כוחנות פרטית, ידועות ומוכרות גם במסגרת הדתות הגדולות הממוסדות, אך הסכנה בכתות החדשות, היא שאינן כוללות את כל מנגנוני הבלימה, האיזון, והבקרה שמתפתחים, ושהתפתחו במהלך ההיסטוריה בדתות הגדולות (והיהדות בכללן) – האיזון בין המיסטי למציאותי; האיזון בין הפרטי לחברתי; האפשרויות להגן על החלש; מיסוד מקומם של החריגים; הגמישות ביחס למילוי המצוות, וכד’. מכאן, שדווקא בעידן הנוכחי, אנו עשויים למצוא דרגות גבוהות יותר של חוסר-איזון, של פנטיות ושל ביטוי לטירוף אישי, בקרב הכתות.

מקובל לחשוב כי התופעה של "כתות מטורפות" היא תופעה אמריקנית (מנסון, כורש, וכד’), ולא ישראלית. להזכירכם – גם התופעה של "רצח נשיא", נחשבה לתופעה אמריקאית ולא ישראלית, עד 1995.

לדעתי, המשותף בהקשר זה בין החברה האמריקאית לישראלית, רב על השונה – עלינו לזכור כי ישראל של ימינו דומה יותר לארה"ב, מאשר אי-פעם בתולדותיה; שהשילוב בין מערכת משפט ליבראלית חזקה, לבין ציבור בעל נטיות דתיות חזקות (המאפיין הן את ישראל והן את ארה"ב), הוא קרקע בטוחה להתפתחותן של כתות קיצוניות.

המקרה שלפנינו נדמה כמקרה מובהק של חבירת הטירוף, לרטוריקה ולפנטסיה אמונית: מדובר באוסף עלוב (ומשעמם מאוד), של "תיאוריות", שבחלקו הגדול נובעות ממוחה הקודח של אייכנבאום. בחלקן האחר, זוהי אקלקטיקה של חלקי-תיאוריה, שהגיעה כביכול מתרבויות אינדיאניות עתיקות. למותר לציין, למרות שהדבר אינו משנה הרבה, אין לאייכנבאום שום מושג אמיתי, היסטורי, מדעי או חברתי, לגבי מקורן ותקפותן של אמונותיה. אין גם כל סיבה להאמין שהיא אכן אוחזת באמונות אלו באופן תמים, ושאולי אינן אלא מסך-עשן ציני (או חולה) אשר נועד להסתיר את הצורך הפרטי שלה, לשלוט באחרים, להמציא לעצמה מציאות, לאסוף סביבה "מאמינים", ולהאדיר את האגו שלה (ובעניין זה, גם פרסום-שלילי הוא פרסום).

האם מכך נובע שהיא מסוכנת? עקרונית לא, אך בנסיבות הנוכחיות קיימת אפשרות נוראה שמיתר ז"ל איבדה את חייה וכנראה שגם את זכרה, בין השאר, על רקע הפרקטיקות הביזאריות של אימה, ואין מנוס מן המסקנה שהתשובה לשאלה לעיל היא – "כנראה שגם וגם".

מי יעצור את הטירוף?


אינני כועס על האימא. היא סתם אישה מוזרה או חולה. אני כועס על רשויות המדינה, אשר לא הגנו על זכותו של האב, אשר בחדלונם ובחוסר-תפקודם, מאפשרים לטירוף ולחולי להמשיך ולגרום סבל למשפחה. משפחה שבמשך שנים נמנע ממנה לפגוש, לאהוב ולחיות עם הילדה המקסימה מיתר ז"ל; שבעיניים כלות ובייסורים קבלה את הידיעה הטראגית על מותה האכזרי; שנמנעת ממנה הזכות להתאבל, והזכות להנציח את זכרה. אני מאשים את רשויות המדינה שאפשרו לאישה הזויה להשמיד כל זכר לקרובת-משפחה, שכל חטאה היה שנולדה כבתה.

אני מאשים את בית-המשפט
- אשר פירש את הויכוח על שרפת הגופה במונחים של ויכוח תיאולוגי, בעוד שהיה זה ויכוח על שפיות פשוטה, על קומנסנס. האב, וגם המשפחה כולה, אינם אנשים דתיים – כל רצונם הוא לזכור, להתאבל, להנציח. ואת זכותם זו הפקיע בית-המשפט בחוסר רגישות ובחוסר התאמה מוחלט בשמו של "חופש דת".
- אשר בשמו של עקרון ליברלי (חשוב), של כיבוד זכות האם, לא הקפיד על הסיפא של אותו עקרון עצמו "הזכות לפעול לפי אמונתך, ובתנאי שלא תפגע זכותו של אדם אחר" – והפעם, נפגעה קשות זכותו של האב.
- שלפניו עמדה אישה אשר טענה שלא הייתה עם גבר אחר למעלה משנה קודם ללידת ביתה, ובית המשפט נמנע מלהתייחס לטענתה כהצהרה על אבהות. שטענה במפורש שהריונותיה נמשכים שנים ארוכות, ובית-המשפט נמנע משלוח אותה להסתכלות.. האם חוקי הפיסיקה/ביולוגיה פסקו מלהתקיים בבית-המשפט?
- שלמרות שקיבל את טענת האבהות בפועל של אחי, לא העניק לו שום זכות מוסרית וחוקית הנובעת מאותה קבלה. למותר לציין, שבדיקת הרקמות, שנעשתה מאוחר מדי בשל היתר השריפה של בית-המשפט, הוכיחה מניה וביה את האבהות.

אני מאשים את המערכת הטיפולית (רווחה ובריאות הנפש)
- אשר לאחר כישלונה סירבה, ועדיין מסרבת לקחת אחריות משום סוג שהוא – לטעות מותר, אבל להכחיש זה חמור.
- אשר נמנעת מלעצור אנשים מסוכנים והזויים ששיפוט המציאות שלהם לקוי בעליל, שיש לגביהם חשד סביר של התעללות נפשית, לכאורה; שממשיכים במעשיהם באין מפריע עם צעירים ובני-נוער אחרים.
- שיש בידיה את כל העדויות (כולל עדויות בגוף ראשון מבית-המשפט), לחוסר-שיפוט, לחוסר אחריות הורית ולאי-שפיות, ולא רק שאינם פועלים, אלא נותנים הכשר שבשתיקה, רק כדי להגן על עצמם.

אני מאשים את משטרת ישראל
- שחקירתה הייתה ועודנה מרושלת,
- שהפקירה את כל זכרה של מיתר ז"ל בידי אימה, למרות שברור היה שהיא מתכוונת להשמידו, וברור היה שהאב מתחנן לקבלו – שהייתה בידה האפשרות לנהוג באחריות מוסרית וציבורית, והעדיפה את חוסר-המעש.


ד"ר חן למפרט, איש חינוך ומרצה לפילוסופיה וללימודי תרבויות באוניברסיטת תל-אביב. הוא ממחברי "הקול השותק" - קולם של ילדים רבים נוספים שההתעלמות ממצוקתם, תורמת תרומה מכרעת להיווצרותו של הכאב ולהחרפתו. ד"ר חן למפרט הוא הדוד של מיתר ז"ל.
 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור