נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > חמניות ודמעות
20 לספטמבר 2007
חמניות ודמעות
חמניות ודמעות, 20/09/2007 -
השנה הדודה שלי טל הייתה בת חמישים.
לכבוד האירוע, המשפחה שלי והחברים שלה ארגנו לה מסיבה קטנה, כדי שהיום הזה יישמר לה בזיכרון, לא כמו עוד יום רגיל אלא כיום מיוחד וחגיגי.    
הילדים היחידים, שהיו במסיבה, היו הילדים שלה:  ירין, בן הדוד הקטן שלי ואני בת השבע.
האירוע היה בגינה של סבא שלי. על הדשא היו מסודרים שולחנות עגולים, פרחים, אורות צבעוניים וכל מיני מאכלים מוזרים.
ליד הדלת של המרפסת, משם אפשר היה לראות את האורחים, היו מונחים כל מיני חפצים.
חלקם היו ארוזים בניירות מתנה צבעוניים וחלקם היו גלויים, אבל לא בדיוק ברורים לעוברים ולשבים. בין הדברים "הלא ברורים" היו מסודרים פרחים. בתוך צנצנת גדולה, כי הם היו רבים. וכולם היו זהים. חמנייה ועוד חמנייה.
כל האירוע התחיל די מאוחר, אבל הסקרנות הצליחה להשאיר אותי ערה ומצפה.
בהתחלה כולם ניגשו לאכול, בגלל השעה. ואני אכלתי מעט, כי כזאת אני בדרך כלל. 
אחרי  ששבעו, התחילה התוכנית.
מאיר, הדוד היחיד שלי ממין זכר, התחיל להקריא משהו, שדומה לסיפור החיים של טלש חגגה חמישים. הוא ניסה להצחיק את האורחים, אבל היו יותר חיוכים מאשר צחוקים.
בשלב מסוים, אימא שלי והאחיות הנוספות שלה הצטרפו לשירים וקראו תעודות הערכה על כל מיני נושאים. טל הוזמנה לעלות למרפסת, אשר שימשה אותנו כבמה, כדי לשיר את השיר ’דבר אליי בפרחים’, שיר שהיא כל כך אוהבת. אחרי מחיאות הכפיים הסוערות על השירה היפה והאומץ להופיע בפני כולם, נכנס משהו שונה, שאקרא לו בשם ’הניצוץ’, שהעיר את האורחים שעוד רגע ונרדמו.
מקנקנן החמניות שעמד מוחבא, התחילו בני המשפחה שלי להוציא פרח אחר פרח, אשר הוגש לטל בתוספת חיבוק נשיקה ולחישה. כמובן, שעניין אותי לדעת, מה נאמר שם באותה הלחישה. דודה שלי הכניסה כל פרח אותו קיבלה לתוך האגרטל, המוצב על השולחן שלה, בדיוק מול הכיסא בו היא ישבה.
הפרחים ריגשו את טל יותר מכל דבר, מה שגרם לי גם לרצות להביא לה פרח חמנייה בדרך ייחודית ומקורית, ולא כמו שעשו לה כל השאר.
הוצאתי מהצנצנת את הפרח הכי גדול שנשאר בחבורה, הורדתי לו את העלים הצהובים, פתחתי את כף היד שלי, כמה שרק היה אפשר, הכנסתי לתוכה את העלים וסגרתי את היד חזק, שאף עלה לא יברח. את הגבעול והלב השחור של הפרח השארתי בצנצנת, כי לא היה לי שום רעיון, איך השחור יתאים לצהוב ,שיתפזר לה על הבגד.
בצעדים גדולים, בשמחה ובהתרגשות, צעדתי לעבר הבמה.
באתי מאחור על קצות האצבעות, והתחלתי לפזר את העלים הצהובים כמו גשם שיורד בהפתעה, כי ידעתי שטל תהיה מאוד יפה בתוספת צהובה.                       
המראה הזה נמחק לי ולא הצלחתי לראות אם באמת היא הייתה יפה, כמו שדמיינתי, כי מה שקרה היה הדבר הבא:
דודה אחרת שלי, שלא אציין כאן את שמה, רצה אליי בריצה מהירה, כמו סוסה שנבהלה מאוד, וצרחה עליי כאילו עשיתי את הדבר הכי נורא: "לא לקחת מהפרחים, את מבינה?
מה עשית? שלא תתקרבי לפרחים, עשית מעשה ממש מכוער"!...
כל הצרחות האלה, כמובן, היו אל מול כל האנשים, אשר ישבו וצפו "בהופעה". ועוד להגיד לי דבר כזה, בעוד כוונותי שלי באו מרצון טוב בלבד. זה היה מעשה מעליב ומשפיל נורא.        
הייתי המומה והתחלתי ללכת מאחורי כולם בצעדים גדולים ובראש מורכן, שלא יברח לי הבכי ויהרוס את השמחה, שנגמרה בשבילי באותו הרגע.
ראיתי, שאבא קלט מה שקרה, ולמזלי הצלחתי לשמוע אותו קורא לי: "לסה, בואי אליי מהר מתוקה". כשהגעתי לאבא, לא יכולתי להחזיק יותר את הכאב הגדול ואת תחושת העלבון וההשפלה, ופרצתי בבכי זועק, בגלל חוסר ההבנה...
בכיתי זמן די ארוך, כי היה לי מאוד קשה להירגע. אבא עזר לי וגם ירין, בן הדוד שלי, שהיה שותפי, בכל מה שקרה שם. ירין, צעיר ממני, היה ממש מתוק ובוגר ונתן לי הרבה מאוד עידוד ותמיכה. ממש כמו שמצפים מחבר שלי ,שיעשה זאת  בזמן צרה. הוא הציע, למשל, להביא לי שתייה, כי הייתי צמאה. הוא גם אמר לי, שהוא חושב, שצריך להוריד את הדודה הזאת עכשיו ומיד ’מהבמה’.
 אבא שלי לא נתן. כי הוא לא רצה "לעשות בלגן", ולהביך אותה כפי שהיא עשתה לי, למול כולם באמצע המסיבה. במקום זה הוא בחר לחזק אותי ולהבין אותי, כי הוא מכיר אותי כמו שרק אבא או אימא מכירים בת.
אבא שלי יודע, שאני לא עושה מעשים שיש בהם משהו רע. כי מאחורי כל מעשה שלי, גם אם הוא נראה רע, עומדת מחשבה ורצון טוב לתת או לעשות למישהו הפתעה. לפעמים בהפתעות שלי, אני מודה, יש משהו שובבי ומעט קונדסי, אבל הפעם, זאת באמת לא הייתה הכוונה.
אבא תמך בי וחזר ואמר שדודה שלי, היא זאת שטעתה, ועשתה מעשה לא רגיש ולא מכובד.
 
"אני בכל זאת ילדה, שכחת? אז גם אם הייתם צריכים את הפרחים לאיזו שהיא מטרה, ככה מתנפלים וצורחים על ילדה?, ועוד עליי, שאני ילדה כל כך טובה? לא נראה לך, שהפעם הגזמת ושכחת מה זה להיות רגישה?"
את כל המשפטים האלה חשבתי לעצמי בלב, כי זאת הייתה הדרך הכי טובה בשבילי להירגע. 
מאוחר, כשהסתובבתי בבית של סבא, מצאתי את עצמי נכנסת למטבח. שם, בדיוק באותו הזמן, נחה הדודה שלי  מההמולה.
היא הפנתה אליי מבט, אולי כי היא לא הרגישה כל כך טוב עם מה שעשתה, ולכן היה לה חשוב להתנצל ולהסביר לי, מה היה המניע לתגובה שלה.   
הקשבתי, למה שהיא אמרה, ומתוך הזיכרון שיש לי עכשיו, זה נשמע בערך כך:
 
"באתי אלייך בריצה, כי פחדתי שתחזרי על הפעולה. באתי להזהיר אותך, כמו שבאים להוציא ילד שמתקרב לאש, עכשיו ומייד, בצורה חדה וברורה. רציתי שתפסיקי, אבל ממש תפסיקי, לקחת מן הפרחים שהיינו צריכים לתת לפי התור לטל, כמספר השנים שיש לה יום הולדת.
 אני מצטערת, שזה יצא לי בצרחות כאלה ועוד לפני כולם, אבל לא הייתה לי באותו הרגע ברירה להתנהג בצורה שונה".                
 
עברה חצי דקה ואמרתי לה בתגובה, שהייתה לי רק כוונה טובה ושתדע שהיא הייתה מאוד מפחידה ובכלל לא נעימה.  
"המזל שלך", אמרתי," שלא ראית את המראה שלך, כי, לדעתי, בכלל לא היית אוהבת את מה שיצא ממך, בגלל עניין כל כך קטן".
"אני שוב מתנצלת, ומבקשת סליחה על הדרך שכל זה נעשה".
 
כשיצאתי מהמטבח עדיין לא ידעתי אם סלחתי. למרות שבדרך כלל, כשמדברים איתי כמו שמדברים אל אדם מבוגר, אני מבינה מה עובר גם על הצד השני. ואם זה נראה לי, אני סולחת וממשיכה כאילו כלום לא קרה.
אבל אני לא הייתי שם לגמרי לבד ובשביל לגמור עם העניין, נשארה בי רק עוד דאגה אחת.
 ירין היה איתי במטבח וגם הוא שמע את השיחה, שניהלנו על כל מה שקרה. פחדתי, שבגלל שהוא רק צפה מהצד ולא עבר את החוויה עם העלבון, הסליחה והבכי הנורא, הוא בסוף יישאר עם הכעס הקשה ולא ייסלח לדודה שלנו. לפחות, לא במהלך השנה הקרובה.
עבר קצת זמן מאז ואני מאוד מקווה בשבילו, שהוא כבר שכח מהכול והוא לא שומר יותר טינה. בשבילו זה יהיה לטובה.
 
לכל ילד ולכל מבוגר, יש מדי פעם קריזות, כעס או מצב רוח רע.                             
בואו נשים לב כולנו, איך אנחנו מדברים ואיך אנחנו נראים, כשאנחנו כועסים.             
גם אם זה כעס גדול או כעס קטן, מוצדק או מוגזם, כדאי שנשתדל מאוד לא לשכוח, שמאחורי כל אחד מסתתר לו בן אדם, עם לב רגיש ומיוחד.     
גם כשנפגעים והזמן עובר וסולחים, מה לעשות– זכרון זה דבר שנשאר.
 
 
סיפור קצר מתוך אוסף הסיפורים "מלאכים רוצים תיקון"  מאת כלנית קמין (טרם יצא לאור).
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור