נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > יציאת מצרים השניה
17 לאפריל 2014
יציאת מצרים השניה
מערכת הגפן, 17/04/2014 - 23:41
סיפור עקירת יהודי מצרים מארצם לאחר הקמת מדינת ישראל כמעט ונשכח. לרגל הפסח, ובעקבות ספר חדש המלקט את סיפוריהם של עולי מצרים, זהו הזמן להיזכר ביציאתם מארץ מולדתם ובמסעם ארצה
סיפור יהודי מצרים
[צילום: אימג’בנק/thinkstock]

"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" אמר משה אל העם, כך נכתב בספר שמות יג, ג, ומדי שנה, לזכר יציאת מצרים הראשונה, כולנו מסובים לשולחן הסדר, כוסות היין מלאות וההגדות פתוחות.

 אך יש אשר חוגגים מדי שנה את יציאת מצרים ובשבילם זה לא רק סיפור היסטורי, אמונה דתית או מיתוס מכונן, אלא מציאות שהתרחשה לפני עשרות שנים בלבד והם היו שותפים לה. חשוב לא רק לזכור ולספר את ההיסטוריה הרחוקה מתקופת המקרא אלא גם את זו הקרובה ולכן "כל המרבה לספר ביציאת מצרים השנייה הרי זה משובח כפליים", אומרת ד"ר עדה אהרוני, נשיאת הקונגרס העולמי השני של יהודי מצרים.

[קראו כאן על הגדת הנשים מאת טליה מרום גולן]

"תור הזהב של יהודי מצרים ועקירתו לישראל הוא יחיד במינו", מציינת אהרוני (80), שקיבלה את תואר הדוקטור בסוציולוגיה וספרות אנגלית מהאוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת לונדון. "מטרתי לשמר האירוע קשה - עקירתם של יהודי מצרים במחצית המאה העשרים. זו תקופה שכמעט נעלמה מההיסטוריה, מהספרות ומהנרטיב של העם היהודי".

עדה אהרוני
מחברת הספר עדה אהרוני [צילום: ארכיון משפחתי]

אהרוני, משוררת, סופרת, חוקרת ומרצה, הוציאה לאחרונה לאור את ספרה "עידן הזהב של יהודי מצרים – עקירה ותקומה בישראל", המתאר ומתעד את עליית הקהילה היהודית מהארץ ששמה נקשר עם פסח וההגדה. אהרוני היא מייסדת ונשיאת הקונגרס העולמי השני של יהודי מצרים (WCJE) ריכזה סיפורים אישיים מאת לא פחות מ-73 כותבים, המתארים את הריסת הקהילה היהודית המפוארת שחייתה במצרים מחד, ומאידך את ההתאקלמות וההשתלבות של בני הקהילה – משכילים בדרך כלל – בארץ החדשה שהוקמה בשכנות למולדתם הישנה. "חורבנה של הקהילה היהודית במצרים היא דוגמה למה שקרה בכל אחת מהקהילות היהודיות בארצות ערב - בעיראק, בסוריה ובלבנון, כאשר מעל ל-900,000 יהודים נרדפים באכזריות, נהפכו לפליטים חסרי כל", היא כותבת.

זמן קצר טרם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל כללה הקהילה היהודית במצרים קרוב למאה אלף נפש. רובם גרו בקהיר והיתר באלכסנדריה, פורט סעיד, איסמעיליה, סואץ וערים אחרות. שגשוגה של הקהילה היהודית ניכר היטב בשירותים שזו סיפקה ובהם בתי ספר, בתי כנסת, בתי יתומים, בתי אבות, בתי קברות, מרפאות ועוד ארגונים רבים. רוב יהודי מצרים היו בני המעמד הבינוני והגבוה ועסקו במקצועות חופשיים, ובהם אדריכלים, מהנדסים, בעלי חנויות, רופאים, מורים ועוד. למרות שבניה פנו לציבור הרחב במקצועותיהם, היתה הקהילה מגובשת היטב, דבר שהוביל לתרומות רבות ולהקמת בתי כנסת מפוארים כמו "שער השמיים" בקהיר ו"אליהו הנביא" באלכסנדריה. חיי היהודים במצרים במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו נוחים ושלווים בדרך כלל.

כ-50 בתי הכנסת היו מלאים בכל שבת וחג, ובשדרה השלטונית לא היה נדיר למצוא שרים ויועצים יהודים. "כשאנחנו מסתכלים על מצרים של היום, קשה להאמין שהיו פעם חיים יהודיים פוריים במדינה הזאת", מציינת אהרוני.
 

עידן הזהב
מתוך האלבום המשפחתי

למרות מעמדה של הקהילה והתרומה הגדולה למצרים, בני הקהילה לא זכו לקבל אזרחות מצרית. המלך פואד, שבכל שנה נהג לחגוג עם הקהילה היהודית את ליל הסדר, אמר בפני יהודי ארצו ב-1917: "אתם ישראלים. יום אחד תחזרו לישראל, הארץ שלכם. אז למה אתם רוצים להיות אזרחים? תמיד נגן עליכם ותמיד תהיו האורחים המכובדים שלנו, עד שתחזרו למדינה שלכם, מדינת ישראל".

ב-1918, לאחר הצהרת בלפור, הגיע למצרים ראש המשלחת הציונית, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. תנועות ציוניות ותנועות נוער ציוניות צצו ברחבי מצרים ללא הגבלה והפרעה בשנים שלאחר מכן, ויהודים ואף מוסלמים ונוצרים תרמו להן ביד נדיבה. המלך פואד אף העניק לתנועות הציוניות גושפנקא ממלכתית כשהשתתף בטקס השקת פעילותה של התנועה הציונית במצרים.


אלא שעם השנים, ככל שקרם הפרויקט הציוני עור וגידים, השתנה היחס כלפי יהודי מדינות ערב ובכללם מצרים והפך לנוקשה יותר. היחס החמיר לקראת ההכרזה על המדינה הצעירה. ב-29.11.1947, בהצבעה באו"ם על הקמת מדינה לעם היהודי, אמר שר החוץ המצרי שאם תוקם מדינת ישראל, היהודים מארצות ערב יסבלו קשות. ואכן, כך קרה. גל טרור אנטי יהודי נחת על ראשי היהודים במצרים בפרט ובארצות ערב בכלל. האירועים הקשים כללו התנכלויות ואירועי דמים מצד ההמון, אפליה מצד השלטונות ומעצרים במחנות ריכוז, בעיקר ב"האקסטף" בהליופוליס (רובע יוקרתי בקהיר בו התגוררו יהודים רבים) וב"אבוקיר" באלכסנדריה.

מלחמת העצמאות גררה הפגנות רבות ברחובות כנגד הציונות והיהודים. מוסדות ובתי עסק יהודיים נפגעו בידי ההמון הזועם ופעילי האחים המוסלמים ביצעו פעולות חבלה בשכונת היהודים. בשיח הציבורי הערבי הלכו וטושטשו ההבדלים בין היהודים לציונים, ולאומנים מצריים תיארו את היהודים כגייס חמישי. הפיכת הקצינים החופשיים במצרים ביולי 1952, מוטטה את המשטר המלוכני ובראשו המלך המושחת פארוק והעלתה את הצבא לשלטון. אנואר סאדאת הכריז ברדיו על מוחמד נגיב כשליט מצרים, והמדינה הערבית הגדולה ביותר נכנסה לתהליך של שינוי מעמיק ומקיף. הלאמת רכוש וחקיקה פגעו במיוחד בקהילות הזרות, ובמהרה התרוקנה מצרים מאלפי יהודים, יוונים ואיטלקים.

יהודי מצרים
כמחצית מיהודי מצרים עזבו מיד לאחר הקמת מדינת ישראל

חיים אהרוני ז"ל, בעלה של עדה ופרופסור להנדסה כימית בטכניון, היה קורבן לאחד מאירועים אלה. באחד הימים בהם חזר מהאוניברסיטה, בה למד כימיה, בעת שעמד בחשמלית, התנפלו עליו מספר אנשים, צעקו לעברו "כלב יהודי" והכו בו בעוצמה. גם לאחר שעקר את עמוד החשמלית בניסיון להגן על עצמו ואף נפל ממנה, הפורעים המשיכו לחבוט בו באלות ובמקלות. רק לאחר שעשה עצמו כמת, הם עזבו את המקום והשאירו אותו מתבוסס בדמו. נהג מונית שעבר במקום והיה עד לכל הדרמה, המתין עד שהפורעים הסתלקו ופינה את חיים לבית החולים וכך חייו ניצלו. עדה אהרוני מתקשה לשכוח את "ליל בתי הקולנוע" ב-15.5.1948 (למחרת הכרזת העצמאות של דוד בן גוריון), המכונה גם "ליל הבדולח המצרי", ומספרת כיצד נכנסו עשרות פורעים לבתי קולנוע בקהיר, איתרו בהם יהודים ורצחו למעלה ממאתיים מבני הקהילה.

כמחצית מיהודי מצרים עזבו מיד לאחר הקמת מדינת ישראל. לאחר מכן, כל מלחמה גררה גל נקמה מצד שלטונות מצריים ופגיעה בשארית הקהילה היהודית, עד הריסתה המוחלטת של קהילה מפוארת בת אלפיים שנה, שלפי המקורות הוקמה לאחר חורבן בית ראשון (ראו ספר ירמיהו, מ"ג). גם בעת מלחמת סיני, ב-1956, נעקרו וגורשו באופן מאסיבי עשרות אלפי יהודים. המגורשים נאלצו לעזוב שבידם מזוודה אחת בלבד ועשרים לירות מצריות. הם השאירו מאחוריהם את כל רכושם. גם בעת המנוסה, בנמל אלכסנדריה, דקות לפני שעלו על אוניות איטלקיות ויווניות, סבלו היהודים מהשפלות איומות מצד המוכסים. במלחמת ששת הימים כל הגברים היהודים במצרים שהגיעו לגיל 15 נכלאו בבתי הסוהר הידועים לשמצה "אבו זעבל" ו"טורה", שם עברו עינויים קשים והשפלות עד שגורשו מהארץ חסרי כל.

במהלך השנים, כ-50,000 מבני הקהילה הגיעו לישראל. היתר התפזרו במדינות שונות ברחבי העולם כשחלק רב התיישב בקנדה, בחבל קוובק, עקב שליטת בני הקהילה בצרפתית, ושאיפת צרפת להתחזק בקנדה הצרפתית על פני דוברי האנגלית.

כאשר נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, נותרו בה מאות בודדות של יהודים. בסיוע מספר ארגונים בינלאומיים, שופצו מספר אתרים יהודיים וביניהם בתי הכנסת הגדולים. כיום, חיות במצרים כשלושים אלמנות יהודיות בלבד.

צדק היסטורי

ד"ר עדה אהרוני נולדה וגדלה בקהיר. בת לפורטונה וניסים ידיד (דידאי). לאחר לימודים בבית הספר היוקרתי האנגלי לבנות "אלברנייה" שעל גדות הנילוס, ייסדה יחד עם חברה מוסלמית עיתון ספרותי שנקרא "הקשת בענן". "המוטו שלנו היה לגרש את המלחמות מהעולם", נזכרת אהרוני. בגיל 13 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "מכבי חלוץ" ובה למדה בהתלהבות שירים בעברית ורקדה לצליליהם. "המחשבות על העם היהודי, החלום הציוני וחוזה המדינה הרצל הקסימו אותי, ודרך הסיפורים והמחשבות למדתי לאהוב בכל לבי את מדינת ישראל העתידה לקום", נזכרת אהרוני. אך את ההשלכות של חלומה לא צפתה הציונית הצעירה. "כל עולמי העשיר הזה נחרב ב-1948 עם קום מדינת ישראל: סגרו את תנועת הנוער, וקהילת יהודי מצרים שעד אז שגשגה מבחינה תרבותית וכלכלית, מצאה עצמה על מזוודות. פתאום חיינו באי שקט. כשהבין אבי שלא יוכל עוד להתפרנס במצרים, חיכה שאסיים את בחינות הבגרות מאוניברסיטת לונדון ולאחריהן, ביולי 1949, עזבנו את מצרים בחוסר כל".

יהודי מצרים 1949
כיתת בנות במצריים 1949

המשפחה הגיעה לצרפת והתיישבה במחנה המעבר "זבולון" של הסוכנות. בני משפחה שהורגלו בחיים נוחים ונעימים נאלצו להתרגל כעת בחיי דוחק, בהם גרו שלושים איש בחדר על מיטות מתקפלות, בתנאי תברואה ירודים וכמעט ללא מזון. בשל מחלת אבי המשפחה והקשיים במחנה, המשפחה עברה לפאריס, לדירת משרתים קטנה. עדה לא נטשה את החלום הציוני, והצטרפה להכשרה בלה רוש בדרום צרפת לקראת העלייה לארץ, שם הכירה את המדריך טוטו אהרון, לימים פרופ’ חיים אהרון, בעלה. בגפה עם חברי קבוצת ההכשרה המצרית עלתה לקיבוץ משמר העמק.

"בהיותי ילידת מצרים, תמיד ראיתי את עצמי מתאימה לתרום מנסיוני לגישור בין תרבויות ולהרמוניה בין יהודים וערבים. הצטרפתי לבית הגפן בחיפה וסייעתי בהקמת גשר: נשים יהודיות וערביות לקידום השלום, ופעלתי רבות לקידום יחסים טובים בין התושבים מכל העדות והדתות", מציינת ד"ר אהרוני שעל פועלה להפצת תרבות שלום ועל מחקרה אודות יהדות מצרים זכתה לקבל מידי נשיא המדינה שמעון פרס את אות הנשיא למתנדב לשנת תשע"ב. בשנה שעברה אף הוגשה מועמדותה לפרס נובל לשלום. זאת על ספרה "פרח נדיר" לזכר בתה, טלי אהרוני וינקלר, שנפטרה מסרטן, ובו שירים "על הכמיהה הגדולה לשלום", לפי ועדת הפרס.

ולאחר שנים של מחקר, לד"ר אהרוני תובנה משמעותית לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני היום: "חשיבות עליונה של סיפור זה הוא להוכיח לשכנינו הפלסטינים שהם לא הקורבנות היחידים של הסכסוך הערבי ישראלי, ובכך להציל את הכבוד הערבי, שלפי הערבים חשוב יותר מהחיים עצמם", אומרת ד"ר אהרוני ומסבירה: "לפי האומדן של אונר"א, מספר הפלסטינים שברחו מישראל ב-48’ היה 650,000 בזמן שמספר יהודי ארצות ערב שברחו כשקהילותיהם נהרסו היה יותר מ-900,000. כמו כן, רכושם של יהודי מצרים וארצות ערב שהוחרם היה עשרות מונים יותר מרכושם של הפלסטינים, לפי בית המשפט בהאג. עובדות היסטוריות אלה עשויות לקדם את הצדק ההיסטורי ולהביא ל"סולחה" ושלום בין ישראל לשכנותיה".

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור