נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > ככלות ייני – ראיון עם מני
16 לאוגוסט 2007
ככלות ייני – ראיון עם מני
משה לוי, 16/08/2007 -
בערב המוקדש ליין, פגש משה לוי את מני פאר מבכירי וותיקי המראיינים ברדיו ובטלוויזיה בעבר, והיום מנחה תכנית רדיו וערבי ראיונות, ועדיין מלא וגדוש תכניות לעתיד.
מני פאר האמיתי נראה בדיוק כפי שנראה מני פאר של הטלוויזיה: נמרץ, חברותי, שופע הומור, חייכן ומעל לכל סקרן. מי שבא לשאול אותו שאלות מסתכן בשאלות מצידו. בן 61 , נשוי לקרני, אב לשלושה בנים: אורי, אילן ועופר וסב לעמית וגאיה, הנכדות שאיזנו את ההרכב הגברי במשפחה. את דרכו הבימתית התחיל כמנחם באואר לפני כארבעים שנה ב’ניסן נתיב’- בית הספר למשחק. בין המורים שלו שם היה גם אלפרד נובל. לא זה שהמציא את חומר הנפץ, אלא הסבא של אדיר מילר אשר לימד אותו סייף כחלק מלימודי החובה. בראיון לעיתון תל אביבי הוא סיפר: "לא מזמן אדיר סיפר לי שבילדותו היו מושיבים אותו בערבי שישי מול הטלוויזיה [בהם מני הנחה את "סיבה למסיבה" מ.ל] כדי שיראה כמה רחוק הגיע התלמיד של סבא".
כבר שנים שהוא מבדר אותנו בחיוך, בנועם הליכות ובסיפורים מרגשים. מני לא נמנה על המראיינים הבוטים והמתנשאים שהמסך הקטן משופע בהם. גם לאחר 36 שנות הגשה בתכניות עם רייטינג גבוה, הוא לא איבד את צניעותו. באחד הראיונות הצהיר: "נשבעתי שאם אומר פעם אחת בחיים ’הבנו מה שרצית, זמננו תם’ אעזוב את המקצוע". לאחרונה ראינו אותו בערב קטן ואינטימי, מול קהל מצומצם יחסית המוקדש כולו ליין. מני התייחס לערב באותה רצינות שהגיש את תכניותיו האגדתיות עם רבקה מיכאלי. בברושור שהתלווה למופע הוא הדגיש שאיננו מתכוון להתעסק ביין מהצד הפלצני שלו. לקראת סוף הראיון הוא רמז לנו על משהו שמתבשל בשבילו בחלונות של רשות השידור.
 
גם היום, בתכניתו ברדיו הוא מפתיע את מרואייניו במידע שהוא צבר עליהם קודם הראיון ויוצר אצלם התרגשות שעוברת גם למאזינים. בשידור האחרון של "אולפן קיץ" נאלצה המפיקה להוסיף קו טלפון שכן, תגובות המאזינים היו רבות מן הצפוי.
 
מני, מה אתה עושה היום?
 
אני משדר ברשת ב’ בשבתות את "אולפן קיץ" בדרך כלל על גיבור שסביבו מסתובבת כל התכנית. מן סוג של טוק שואו שמעניקה למרואיין חשיבות. חוץ מזה אני מנחה אירועים וערבים חברתיים של חברות ביטוח, בנקים וכו’. אחת מהן למשל נקראת "נכנס יין יצא תרבות".
 
לא דבקה בך תדמית של מראיין בוטה ומתנשא. איך אתה יכול להוציא סיפור טוב אם לא תהיה כזה?
 
"אני הגעתי מתחום המשחק. למדתי אצל ניסן נתיב. משם הגעתי להנחות ברדיו ובטלוויזיה. מה שהתמקצע בהנחיה, זו הסקרנות הטבעית שלי לבני אדם. אני מתאהב, עד היום, כמעט בכל חומר שאני מטפל בו. אני יכול לתחקר מישהו לקראת ראיון ועד לתחילת השידור אני יודע הכל עליו, מתוך סקרנות אמיתית ולא מזויפת. אורחי מרגישים בזה. הם היו אומרים לי שאני תחקירן מתוסכל. הבוטות נמצאת בכתבות תחקיר, בחשיפות, בפוליטיקה. אני אישית לא הייתי יכול להיות מראיין של תכניות בהן נדרשת בוטות.
 
מה השתנה לדעתך בטוק שואו הישראלי מאז "סיבה למסיבה"?
 
אני לא מספיק לראות את כל התכניות אבל ממה שאני מספיק, אני יכול לומר שיש היום תכניות טובות ויש פחות טובות. הדברים נמדדים ביכולת שלהם לעניין אותך. "שעה טובה" ו"סיבה למסיבה" שהנחתי 15 שנה ברצף היו תכניות בידור מושקעות, ברמה שהיום עושים רק לערבי חגים. בבסיסן היו אלה  תוצרים בימתיים של תחקירים מקיפים ועמוקים שנעשו לפני הצילומים. ברור שחלק מהראיון נעשה תחת בימוי. למרות שבנינו את הראיון מראש, האלתורים היו מביאים להתרגשות, בכוונים שלא חשבת עליהם. למדתי בעבודתי לא לתת למרואיין להרוס את הסיפור שלו ומאידך לא להפוך כמראיין- לסיפור עצמו.
 
תן לי דוגמא
 
הנה למשל הסיפור עם אריק לביא. באותה תקופה הוא העלה מופע עם מרגלית צנעני ובא להתארח אצלי ב"ממני מני". ידעתי שאריק נושא עמו מטען רגשי כבד על אמא שילדה אותו, נטשה אותו וברחה למאהב שלה, קצין בלגיון הזרים הצרפתי שהיה מוצב במרוקו. האם נהרגה בתאונת דרכים שם והקצין התאבד. אריק אמר לי תמיד שאת הסיפור הזה, הוא ייקח עמו לקבר. ידענו לפני השידור שאריק ידבר על ילדותו אבל לא האמנתי שייתן לי בשידור חי את כל הסיפור. כשהוא בא להתראיין, שאלתי אותו לפני כן אם אנחנו יכולים לדבר על אמו. הוא השיב בשלילה מוחלטת. אני כבדתי את רצונו אבל כשהתחיל השידור שאלתי אותו: ’אתה לא עלית עם הוריך’ הוא ענה: ’לא. אני לא יודע מי אבי’. ואמך? שאלתי ושתקתי. אז, אחרי דממה קצרה, הוא הרביץ מונולוג של שתי דקות וסיפר את הסיפור העגום שלו.
 
אתה מתחרט שעזבת את ערוץ 1 שהיה הבית שלך כל כך הרבה שנים?
 
שאלתי את עצמי לא פעם את אותה שאלה. התשובה שנתתי לעצמי די מרגיעה אותי. הייתי בערוץ 10, הייתי בערוץ 2...לא יודע...אם לא הייתי עושה זאת הייתי חותך את הוורידים. הגעתי לגיל בו הייתי חייב להזיז את הגבינה. אני מאמין שהייתי צריך לעשות זאת.
 
ואם אוכל להחזיר בשבילך את גלגל הזמן ולתת לך שוב לבחור דרך בעקבות מה שאתה יודע היום?
 
אם הייתי יכול לחזור... [מני מהרהר] לא. לא. זו שאלה לא הוגנת. ברור שבראייה לאחור אתה יותר חכם. לא. אין לי תשובה.
 
מה זה הקטע הזה על ערבי יין שאתה מנחה?
 
אני מנחה תכנית ערב שנקראת "נכנס יין יצא תרבות". אני לא מתכוון לפלצנות של העפיצות, אלא יותר על ההיסטוריה. היין הוא גשר לתרבות שלנו, של מה שקורה בינינו לבין עצמנו. במקום להגיב על כמה היין יבש, אני אוהב יותר לספר מה מסתובב סביבו. אין לך מושג כמה היין טבוע בגנים שלנו כעם. אני מביא מתולדותינו למן נוח, לוט, דוד המלך, רש"י, רוטשילד סיפורים על הרומן הסבוך עם היין. אנשים לא מאמינים, כמה התרבות שלנו עמוקה ומושרשת בנושא. יש את "כשנמות, יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון". ובשיר למשל, של אבן גבירול "ככלות ייני" על "...שבעים המה הגיבורים ויכחידום תשעים שרים" מוטמן קוד סטירי על גביר ספרדי שהזמין אותו לשתות יין מהול במים. כיוון שזה לא היה יין טוב ש’משמח לבב אנוש’ כי היו בו הרבה מים, הגיב אבן גבירול בשתילת מחאה בשיר שחיבר "שבתו שירים כי פי שרים, מלא מים, מלא מים" שבעים-זו הגימטרייה של "יין" ותשעים –זו הגימטרייה של "מים".
 
אתה מרגיש בהבדל בלהנחות ערבי יין מול קהל חי ובין הנחייה בטלוויזיה?
 
בערבים כאלה, אני מרגיש כמו בשידור חי בריבוע. אתה בו זמנית משדר וקורא טוקבקים של הקהל. מה עדיף אתה שואל? הכל. גם וגם. זה כמו שאסטרונאוט אוהב לטוס בחלל ולפעמים גם לנסוע על אופניים בשכונה.
 
ישנו איזה ראיון שעשית שנחקק בזיכרונך, שהיה מיוחד?
 
יש כמה. זוהר ארגוב למשל התראיין אצלי כמה חודשים לפני שהתאבד. ויש למשל, את הסיפור של סיניה. במלחמת סיני שמעו כוחותינו קולות בכי של תינוק. הם הלכו בעקבות הקול. זה היה בגבול מצרים. הם ראו תינוקת בדווית שכובה על גופת אמה. מסתבר שאמה נהרגה כנראה מכדור טועה. הרופא הצבאי הציל אותה ואח"כ אימץ אותה כבתו. הם קראו לה סיניה על שם המקום בו השתוללו הקרבות שהפכו אותה ליתומה. שלושים שנה לאחר מכן, הבאתי אותם לטלוויזיה לראיון. את התינוקת ואת הרופא הצבאי. החייל שקבר את אמה ושכנראה גם הרג אותה בטעות, צפה בתכנית, בא והביא איתו שבוע לאחר מכן שרשרת ענבר שהייתה שייכת לאמה. הוא מסר את השרשרת לסיניה ובאותה הזדמנות גם התנצל על המוות המיותר.
 
אתה בן 61. מאחוריך 36 שנים ברדיו ובטלוויזיה. אתה לא עייף? זה לא נמאס?
 
לא. לא. לא. זה לא נמאס גם אחרי 36 שנים. באירועים של חברות ביטוח שאני מנחה למשל, אפילו המאזינים שלהם מעניינים אותי. הכיף שלי זה ללוש את החומרים שנותנים לי ולעשות מהם משהו יפה. כמו טבח. איך אפשר להגיד נמאס על מעשה גבורה, או מחלה של מישהו. אני כל יום מתחתן מחדש עם כל תכנית שלי. הנה בימים אלה יש דיבורים על רעיונות חדשים אבל לא אכנס לפרטים.
 
רמז?
 
לא. אני לא יכול.
 
ברדיו או בטלוויזיה?
 
בטלוויזיה - ויותר לא תוציא ממני.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור