נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > אין לנו ארץ אחרת
12 לאפריל 2013
אין לנו ארץ אחרת
מערכת הגפן, 12/04/2013 - 00:56
15 נערות ונערי בני העדה האתיופית מפרדס חנה - כרכור, יצאו בחופשת הפסח למסע שורשים ליבשת השחורה. הרגעים המרגשים, הקושי, תחושת הגאווה ביהדותם, וחיזוק התובנה כי הם ישראלים לכל דבר. יומן מסע. הם נולדו כאן, התחנכו בגנים ובבתי הספר של מערכת החינוך הישראלית, מרביתם עומד בפני שירות צבאי או לאומי.
יגאל וונדה
15 נערות ונערי בני העדה האתיופית מפרדס חנה - כרכור, יצאו בחופשת הפסח למסע שורשים ליבשת השחורה. הרגעים המרגשים, הקושי, תחושת הגאווה ביהדותם, וחיזוק התובנה כי הם ישראלים לכל דבר. יומן מסע [צילומים: באדיבות חברי המשלחת]

הם נולדו כאן, התחנכו בגנים ובבתי הספר של מערכת החינוך הישראלית, מרביתם עומד בפני שירות צבאי או לאומי. אתיופיה עבורם היא זיכרון רחוק, המבוסס בדר"כ על הסיפורים של סבא וסבתא. ארץ רחוקה אי שם ביבשת אפריקה. חלקם מנסים להתכחש לעבר, חושבים שאולי כך תפסיק החברה הישראלית הוותיקה להגדירם – "אתיופים".

המסע לאתיופיה
"לקחתי הרבה מהמסע הזה ואני מרגישה שחזרתי אדם שונה", מספרת אורלי טפטה, שתסיים בקרוב את לימודיה ותתגייס לצה"ל
חלקם דווקא מנסה לשמור על הזהות, לא לאבד את המורשת המפוארת. 65 שנות עצמאות. אך אם נאמר את האמת את בני העדה הזו, עדיין לא קיבלנו לתוכנו כאחינו הישראלים. השבוע חזרו 15 נערים ונערות מפרדס חנה-כרכור ממסע שורשים לארץ ממנה עלו משפחותיהם, ליוונו את המסע מההכנות לדרך ועד לחזרה ארצה והתובנה היא משותפת, אין לנו ארץ אחרת.

"בני הנוער שלנו נמצאים בדילמה זהותית לא פשוטה", מנסה להסביר נוח מנטסנות, מנהל תוכנית הפדרציה היהודית של פרדס חנה - כרכור וראש המשלחת, את בעיית הזהות הכפולה של בני הנוער מהעדה האתיופית. "הם ישראלים, אך בכל זאת יש דיסוננס כי החברה הישראלית מבחינתה, מסתכלת עליהם כאתיופים. הם נמצאים בשלב של משבר זהותי וניסיון להגדיר את עצמם. אנחנו אומרים להם אל תשכח את השורשים שלך, תורת אביך ואמך וגם אל תשכח שאתה ישראלי".

לפני שנתיים החליטו בפדרציה היהודית של מיאמי, דרך המסגרת של עמותת "פידל", שמתמקדת בנושא חינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופה בישראל, כי יש באפשרותם ובכוחם לארגן משלחת של בני נוער מפרדס חנה - כרכור, שתצא למסע חוויתי באתיופיה לחקר שורשיהם ולחיזוק הגאווה בעצם היותם יהודים בני העדה שחיים במדינת ישראל. המסע יצא לדרך בחג הפסח האחרון בשיתוף ותמיכה של הסוכנות היהודית, משרד הקליטה והמועצה המקומית פרדס חנה - כרכור.

באתיופיה חושבים שבישראל מקבלים הכל בכפית של זהב

ההכנה ערכה כחצי שנה ובזמן שחבריהם נהנו מחופשת הפסח, חברי המשלחת שכללה 13 נערות, שני נערים, ארבעה מדריכים, נציגות של הפדרציה היהודית במיאמי, שרי סאבר ורינה גן, שני מורי דרך ומאבטח, נדדו במשך 10 ימים בין ההרים והכפרים הנידחים של אתיופיה. הם סיירו בכפרים ובמוקדים בעלי סממנים יהודיים, פגשו יהודים אתיופים בגילם, עברו יחד איתם סדנאות והפעלות ואף העבירו חלק מהפעילויות.
יגאל וונדה
יגאל וונדה (מימין), פוגש את דודו שהוא גם הדיין לענייני יהודי אתיופיה לשעבר

השבוע רובם עדיין בשלב סיכום החוויות שעברו. הם מתקשים למצוא את המילים לתאר את שעבר עליהם במסע, ואת השינויים שחלו בהם בעקבות המפגש עם אלו שנשארו מאחור.

"המסע הזה גרם לי להערכה גדולה יותר כלפי ההורים שלי", מספרת מזל דוד בת ה-17. "עכשיו אני מבינה באמת מה הם עברו שם עד שהגיעו לישראל. היו שם גם רגעים קשים. בביקור באדיס אבבה היו רגעים שוברי לב. העוני שם כל כך גדול ובזמן הסיור בעיר ניגש אלי אחד הילדים והתחנן שאתן לו כסף. לא נתתי כי אמרו לנו שאסור, אבל אח"כ בכיתי בגלל זה, והצטערתי על כך. בהמשך הטיול כבר לא יכולתי לסרב".

יגאל וונדה (31), מנהל מרכזי הנוער של עמותת פידל, שליווה את הנערים והנערות והדריכם לאורך כל התהליך, סיפר על המפגש עם אלו שממתינים בסבלנות אין קץ עד שתאושר עלייתם ארצה. "האתיופים היהודים שחיים שם מסתכלים עלינו ורואים תקווה בעיניים שלהם. הם לא מצליחים בכלל להבין שפה אתה נלחם כל יום על שלך, שאתה בסוג של השרדות כלכלית וחברתית. הם חושבים שמי שמגיע לישראל מקבל הכל בכפית של זהב, והם מוכנים לעשות הכל רק להגיע לארץ ישראל".

כדי להדגיש את עומק האהבה והכמיהה של האתיופים לישראל מחזיר אותנו וונדה דווקא לגבול מצרים, שם לפני שנתיים הוא נתקל במקרה בלתי נשכח עבורו. "הייתי במילואים בגבול מצרים והגיע בחור אתיופי שעשה מסע ברגל לישראל, לדעתי הוא לא אכל כמה ימים והוא היה תשוש ומבולבל לגמרי. כשהסברנו לו שהוא הגיע לארץ ישראל, הוא לקח חול מהאדמה בכף ידו ואכל".
המסע לאתיופיה
הרגע אותו תיארו רוב חברי המשלחת והמדריכים, כחלק המרגש ביותר של המסע היה המפגש של הנער פסיל היילה, עם סבתו אשר חיה בכפר אליו הגיעה המשלחת.

וונדה, שעשה את המסע בפעם הראשונה רק לפני חצי שנה עם משפחתו, לא האמין שבכפר בו גדלו הוריו יזהו אותו בשנית. כמו בנות ובני נוער מהמשלחת גם הוא זכה לפגוש בני משפחה, אמנם עבור חלקם זו תהיה בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה.

הרגע אותו תיארו רוב חברי המשלחת והמדריכים, כחלק המרגש ביותר של המסע היה המפגש של הנער פסיל היילה, עם סבתו אשר חיה בכפר אליו הגיעה המשלחת. "קשה לי לתאר את הרגע הזה במילים", אמר היילה השבוע על הרגעים בהם ראה את סבתו לראשונה בחייו. "כשהגענו סבתא חיכתה לי מחוץ לבית שלה, בית שעשוי מבוץ. ההתרגשות והשמחה גרמו לי פשוט לבכות מאושר. לפני כן לא ידעתי כלום על המשפחה שלי באתיופיה. סבתא הכינה לי אינג’רה וישבנו לאכול יחד עם שני אחיו של אבא שלי, שגם אותם לא פגשתי לפני כן".


חברי המשלחת מספרים כי באותו רגע קסום הציפו הדמעות את עיניים. המבוגרים מביניהם הבינו כי עבור הסבתא זו תהיה כנראה הפעם האחרונה שהיא תראה את נכדה. "אני יכולה להתקשר אל הנכדים שלי כל יום, וקשה לי בכלל לחשוב על האפשרות שלא הייתי יכולה לראות אותם ולהיות חלק מהחיים שלהם", מספרת רינה גן, נציגת הפדרציה היהודית של מיאמי בישראל, תושבת כרכור, אשר הצטרפה גם היא למשלחת. "המפגש הזה והמסע כולו הביא אותי למסקנה שההורים והסבים של אותם בני נוער, והדור שעלה לארץ ישראל הם גיבורים אמיתיים. לא רק בגלל הקושי הפיזי שחוו בעליה, אלא בעיקר כי עזבו את כל עולמם המוכר ועלו לישראל לקחת חלק פעיל במפעל הציוני".

להיות עם חופשי

"לקחתי הרבה מהמסע הזה ואני מרגישה שחזרתי אדם שונה", מספרת אורלי טפטה, שתסיים בקרוב את לימודיה ותתגייס לצה"ל. "אני רוצה לתרום מבחינה חברתית" מסבירה טפטה את החלטתה להתגייס ולא ללכת לשירות לאומי, "בישראל הכל סובב סביב אלקטרוניקה והעולם הדיגיטלי, במסע לאתיופיה הבנתי שקצת איבדנו פה את הקשר הבינאישי בן בני אדם. אם באתיופיה עבור רוב האנשים מהלך החיים זה לעבור את היום, להפוך אותו לטוב יותר, לעזור לאחרים בקהילה. מהבחינה הזו שם יש הרבה יותר ערכים שאותם אולי קצת איבדנו בישראל".
המסע לאתיופיה
"המסע הזה גרם לי להערכה גדולה יותר כלפי ההורים שלי", מספרת מזל דוד בת ה-17.

"אני צברית ממוצא אתיופי, אך חזרתי מהמסע צברית שונה. אני יותר מקבלת ומבינה את העדה שלי ואפילו יותר גאה במוצא שלי מלפני המסע. חבל לי שבני נוער ישראלים מהעדה האתיופית לא מרגישים את החיבור לעבר שלנו, ועל כן אני רוצה לסייע ולדאוג שייצאו עוד משלחות לאתיופיה, כי זו לדעתי חוויה מתקנת עבור הילדים וגם ההורים. אני למשל, מבינה טוב יותר את ההורים שלי ומאז שחזרתי יש לנו הרבה מאוד שיחות והקשר שלנו השתפר מאוד".
ההשפעה של המסע על טפטה, נמשכת גם אחרי הנחיתה בארץ.

בעקבות מצבם של בתי הקברות היהודים באתיופיה, החליטה הצעירה לנסות ולסייע לשיפוצם. "אני מתכוונת לבקש את עזרת המורים והנהלת בית הספר, וגם המועצה המקומית בפנייה לגורמים המתאימים כדי לעשות זאת. צריך לשפץ את בתי הקברות הללו ולשמור על כבודם".

ההתרגשות והחוויות העוצמתיות במסע לאתיופיה לא פסחו גם על המדריכים ומבוגרים שבקבוצה. ראש המשלחת, נח מנטסנות שעזב את אתיופיה לפני כמעט 30 שנה, כשהוא רק בן 7 וחצי עם משפחתו ברגל דרך סודאן, חזר כעת בפעם הראשונה לארץ הולדתו. "כשהגענו לכפרים מרוחקים, עם רכבי שטח שרק בעזרתם אפשר היה להגיע לשם ולעלות את ההר, רצו אלינו עשרות ילדים קטנים. לא יכולתי שלא לחשוב שככה גם רצתי אני בילדותי. אך הגורל שלי השתנה. הילדים שם התרגשו כל כך גם כשנתנו להם בקבוק מים ריק, עבורנו זה כבר זבל, בשבילם זו האפשרות לצעוד עד לבית ספר מרוחק עם מים".

הסיור במחוז גונדר, אשר בו חיו מרבית היהודים ובו פגשו חברי המשלחת את ההיסטוריה הענפה של יהדות אתיופיה, המקורות היהודיים והמנהיגים הציוניים בני העדה, הסתיים בערב ליל הסדר במחנה ההמתנה לעלייה לישראל של הסוכנות היהודית. שם גם צפו הבעיות הקשות עימם מתמודדים היהודים שנותרו מאחור ומתתינים לאישור יהדותם על מנת לעלות ארצה.

"המפגש עם אלו שממתינים לאישורים לא היה קל", מציין מנטסנות. "אמרו לאלו שעזבו את הכפרים והערים וממתינים לאישור לעלות לארץ, שזה יהיה ליל הסדר האחרון במחנה. אך לא באמת בטוח שעבור חלקם זה אכן יהיה האחרון. הסוכנות היהודית היא הגוף שעושה את כל הבדיקות של כל מי שהוא יהודי ומי שלא. אך צריך להבין, האנשים האלו עזבו את הבית שלהם, את הכפר ואת העבודה. הם כבר נחשבים "פארנגי’ם", לא אתיופים, ואין להם אפשרות אחרת פרט להגיע לישראל. יש שם אנשים שפגשנו והם ממתינים כבר 17 שנים. לצערנו גם פגשנו כאלו שלא הוזמנו לליל הסדר וזה פגע והעציב את חברי המשלחת. צעירים בני 18 שמדברים עברית, כותבים עברית ואף הוכשרו כמורים ליהדות במחנה, פתאום הם מסורבי עלייה ולא יכולים אפילו לשבת איתנו בחג".

עוד סיפר מנטסנות כי "המרכז עצמו לא במצב סניטרי טוב, התנדבנו שם והפעלנו את ילדים שהחלום שלהם זה להגיע לישראל במהרה. אבל צריך כמה שיותר מהר לשפץ ולטפל במחנה, או להעלות אותם ארצה ולסגור אותו".
נדמה שהמורכבות וההתמודדות במחנה הוסיפו עוד נדבך אחד להערכה של בני הנוער את הוריהם, ולחלקם אף חידדו את המזל שיש להם, שההורים הצליחו להגיע לישראל.

 
"המסע נועד כדי לתת להם טעימה מהעבר שלהם, כדי שהם יהיו גאים בשורשים שלהם. הם עכשיו מבינים ומעריכים את הוריהם הרבה יותר על אורח החיים ומה שהם עברו באתיופיה. הם היום ישראלים שמבינים את התרבות האתיופית שלהם. אין לי ספק בכך שהם הפכו להיות השגרירים של חברים שלהם בבית הספר היום, והפה של הקהילה האתיופית בעתיד", אמר מנטסנות בגאווה.

המסע הנוכחי הסתיים, אך בסיומו הבינו המדריכים ובני הנוער כי אסור לעניין להיות חוויה חד פעמית. עבור מנטסנות, המטרה כעת היא ליצור משלחות דומות גם של בני נוער וגם של עובדי חינוך, מובילים בקהילה וחברי מועצה. "אני אדחוף ככל שאפשר כדי שמשלחות נוספות יצאו ויהיו מוכרות בדיוק באותה מידה כמשלחות שיוצאות לפולין. מבלי להמעיט בחשיבות המסע לפולין, המסע לאתיופיה יתרום לא פחות לתלמידים הישראלים בני העדה אתיופית וגם לאלו שלא ממוצא אתיופי".

השאיפה להיות עם חופשי בארצנו משותפת לכולנו, בין אם הורינו נולדו באירופה, בישראל או באתיופיה. בפרדס-חנה כרכור ישנה קהילה נהדרת של ישראלים בני העדה האתיופית, שהחלה בחג הפסח הזה את המסע לתודעה הציבורית בישראל, ולהכרה של עצמם בישראליותם ובעברם בארץ המרוחקת. הצעירים שנולדו פה מבינים היום כי הדרך לעצמאות שלהם כישראלים, עוברת באדיס אבבה ובכפרים של הוריהם ושל מורשתם.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור