נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > מדליק האורות
7 לדצמבר 2012
מדליק האורות
אסתר גילת, 07/12/2012 - 09:27
נר ראשון - ויהי אור. זהו בעיקר סיפורי שלי. אחד המרכזיים שבין סיפוריי. סיפור של אנא לילד מיוחד במינו, שהביא עימו אתגרים גדולים ושאלות עמוקות לגבי החיים, האהבה, השיגעון והשפיות, הקשר והנפרדות, והמשמעות של כל אלה גם יחד במארג המופלא הזה של קיומנו הארצי ורוחי. סיפורה של אנא שמנסה לטוות משמעויות, לפתור תשבצים, ליצור חיים. קודם כל את חייה שלה, ובעזרת לו- לתמוך את חיי יקיריה והסובבים אותה במעגלים רחבים יותר.
מדליק האורות
בסופו של דבר היה מקבל על עצמו את עולו של עולם המציאות החסר: בכל מקום ברחוב בו ידע שיש מתג מקולקל, או שהמתג עובד אבל האור לא נדלק - היה מתעכב קצת, פניו היו מתכרכמות, שפתיו משתרבבות מטה בכמעט-בכי, היה אומר: "מקולקל" או "לא עובד" בעצב, וממשיך הלאה. מצפה לאור הבא, אשר היה ממלא אותו שמחה כשהיה נדלק [צילום: יח"צ]

"אני רואה אותך רואה אותי, שנינו יחד בראי"

"אני רואה אותך רואה אותי, שנינו יחד בראי", אמר בני האוטיסט – לכאורה בגיל 4 או 5.
כל התורה כולה.
כמו זו של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך".

אלא שבני השרוע על צידו על השטיח ומתבונן מזווית עינו העצומה למחצה בראי, הביא אל אותו "ואהבת" את אור והראייה,והאיר את אותו שיח כמעט-בלתי-אפשרי, שהינו כחמצן והוא לב ליבה של האהבה עליה מדבר רבי עקיבא.
הוא נתן לנו מתכון. הוראות הפעלה: "אני רואה אותך רואה אותי, ביחד בראי". כמו לא די ב"אני רואה אותך רואה אותי",
נוי
שהרי זה מתאר רק חלק מהתמונה: את התנועה בה האור העובר בין שנינו ומאיר אותנו זה לזו, מאפשר להרגיש את קיומה של אותה ראיה אצל האחר, להיות נראה ואהוב, רואה ואוהב. לא הסתפק הוא בכך, אלא הכניס גם ראי לתמונה, אותו "שלישי", רואה כל, המצוי בינינו, ונו מצויים בו- אותו שלם, "גשטאלט" - -שהינו יותר מסכום חלקיו.

ולא במקרה נמצא אותו ראי בסמוך לנו. רוחמה, אחת המטפלות, הביאה אותו לבית של "קשת" בו נהגנו לבלות ולבכות שלושה ימים בשבוע במשך כמה שנים. ואולי בגלל אותו ראי, ובשל בקיאותו של בני באותם אורות, וניסיונו המרובה בהצצה למעבר לזגוגיות של חלונות, הבין הוא באותו הרגע ת עומקם של הדברים, לנוכח אותה זגוגית משקפת, בה אנו רואים בזולת את עצמנו המתבוננים בזולת.

ובמאמר חד –לשון כתער, בתמציתיות לקונית שאין מה להוסיף עליה, כקרן לייזר מצמררת שעוד נמשיך ונתוודע אליה בשנים שיבואו, אמר את דברו. בילדותו נהג נוי להדליק אורות. הוא נמשך למתגים עוד בטרם למד ללכת. נישא על זרועותינו, היה מושך את גופו לעבר המתג שעל הקיר, מדליק ומכבה. מדליק ומכבה. מדליק ומכבה. זה היה אחד המשחקים האהובים עליו.

גם ההליכה מחלון לחלון- לראות את החוץ מזוויות שונות, שוב ושוב – הייתה פעילות מועדפת על נוי, אבל לא כמו הדלקת האורות. להדליק אורות היה הרבה יותר מדליק. מעניין. משונה. כפייתי. באופן שהלך והשתכלל עוד ועוד. הוא החל ללכת בגיל מאוחר יחסית, שנה ושלושה חודשים- בהילוך מתנדנד ולא יציב בשל שריריו הרפויים והחלשים. ראשו מוטה לאחור וסנטרו מורם כדי להצליח לראות מבעד לעפעפיו הצנוחים, אשר סגרו על עיניו כמעט לחלוטין (עד גיל 11 כשעבר ניצוח), עד כדי כך שלא ידעתי בביטחון מהו צבעם.

ואז החל גורר כסאות ומביאם ליד מתגי החשמל בבית. "נוי, אל תגרור... זה עושה רעש . תרים את הכסא..." אבל הוא קטן. איך ירים? ברגע ששמעתי אותו מתחיל לגרור כיסא, הייתי באה ומרימה אותו, מנסה לפענח לאיזה מתג הוא מעוניין להגיע הפעם. מדליק ומכבה. מדליק ומכבה. מדליק ומכבה.

שוב ושוב. ואחר כך למתג הבא.

וכדי שלא יהיה תלוי בי ולא אאלץ לשמוע את גרירת הכיסאות, הצבתי עבורו שרפרף פלסטיק קטן וקל בפינה. לעיתים, בהרימו את השרפרף נראה היה נוי קטן ממנו, אבל כמו שלמדנו בהמשך- זה היה קטן עליו. הוא היה מרים אותו ולאט, בקצב שלו, מגיע למחוז חפצו: ממתג למתג. מדליק ומכבה. גם בבתים אחרים – אצל סבתא למשל, או אצל הדודים אברהם ועינת בקיבוץ- ידעו על מנהגו ואפשרו באהבה. אם לא היה נמצא שם שרפרף מתאים מפלסטיק קל, היינו מעבירים עבורו את הכסא שבנמצא, כך שיוכל לטפס ולהדליק. ולכבות.

בטיולים שערכנו ברחוב בו גרנו בחיפה, הנרייטה סולד המתפתל והיפיפה המשקיף אל המפרץ והנמל, הכיר נוי את כל המתגים שהדליקו את האורות הכניסה לבניינים. הוא ידע מתי יש לרדת במדרגות עד הכניסה לבית, ובאיזה בית מצוי המתג למעלה, במעקה המפריד בין הרחוב למדרגות: איזה נמצא על גדר הברזל, ואיזה על הקיר. איזה מתג יש לסובב, ואיזה נדלק בלחיצה. תמיד בהדליקו ובכבותו, היה נוי מתבונן אל המנורה מקור האור.

הוא לא הסתפק בליצור אור, אלא חיפש את הנקודה ממנה הוא נובע. בעקשנות, בדבקנות, וללא לאות- תכונות שנכיר היטב במרוצת השנים הבאות (לעיתים טוב מדי) –שנדרשו ממנו עקב מגבלת הראיה, בגלל הקושי להסביר מה הוא מבקש, והקושי, לעיתים קרובות, למצוא את מה שחיפש. כשאור לא היה נדלק, או כשנוי שלא מצא את המנורה ממנה בקע- הוא היה יוצר סקנדל: בוכה, מתעקש להדליק שוב ושוב, ולא מסכים להמשיך בטיול,דורש שהקלקול יתוקן. אז התוועדנו לראשונה לדרישה הזו, שאף היא מלווה אותנו שנים ארוכות: הדרישה לעולם מושלם בו אין קלקולים, דברים לא הולכים לאיבוד, הכול שלם ודבר לא חסר. דרישה חסרת פשרות. אין "במקום" או "תחליף". הכול צריך להיות מקורי. ומתוקן. ומושלם.

בסופו של דבר היה מקבל על עצמו את עולו של עולם המציאות החסר: בכל מקום ברחוב בו ידע שיש מתג מקולקל, או שהמתג עובד אבל האור לא נדלק - היה מתעכב קצת, פניו היו מתכרכמות, שפתיו משתרבבות מטה בכמעט-בכי, היה אומר: "מקולקל" או "לא עובד" בעצב, וממשיך הלאה. מצפה לאור הבא, אשר היה ממלא אותו שמחה כשהיה נדלק. כדי לתעל את הדחף שלו להדליק אורות למשהו נשלט (של מי? שלנו? של נוי?) ויצירתי, תכנן איתי עבור נוי משחק מחשב להדלקת וכיבוי האורות. היו בו 9 נורות מסודרות בשלוש שורות, בכל אחת מהן 3 נורות בצבעים שונים. לחיצה על מקש מסוים במקלדת היה מדליק את הנורות ומכבה אותן אחת אחרי השנייה.

היום כשאני שואלת את איתי האם היו שם מספר מתגים או רק אחד, ומנסה להיזכר איך בדיוק עבד המשחק הזה, אני מבינה למה נוי לא גילה בו עניין של ממש, ולמה העדיף את האורות האמיתיים של העולם. ראשית לא היה שם מתג ספציפי לכל אור, אלא מתג אחד ששירת את כל האורות, לפי תור. שנית הם היו אחידים מידי, למרות ההבדל בצבעים. אור זה אור. ולכל אור יש מתג משלו, ואופי משלו. וחיים. ואת כל אחד מהם יש לפגוש ועל כל אחד מהם יש ללחוץ, לסובב, או לגעת, בעדינות, באופן אישי.

ככה זה שאתה מדליק אורות.


המחברת אסתר גילת


נוי
הדרישה לעולם מושלם בו אין קלקולים, דברים לא הולכים לאיבוד, הכול שלם ודבר לא חסר. דרישה חסרת פשרות. אין "במקום" או "תחליף". הכול צריך להיות מקורי. ומתוקן. ומושלם.[צילום: יואב איתיאל]
זהו בעיקר סיפורי שלי. אחד המרכזיים שבין סיפוריי. סיפור של אנא לילד מיוחד במינו, שהביא עימו אתגרים גדולים ושאלות עמוקות לגבי החיים, האהבה, השיגעון והשפיות, הקשר והנפרדות, והמשמעות של כל אלה גם יחד במארג המופלא הזה של קיומנו הארצי ורוחי. סיפורה של אנא שמנסה לטוות משמעויות, לפתור תשבצים, ליצור חיים. קודם כל את חייה שלה, ובעזרת לו- לתמוך את חיי יקיריה והסובבים אותה במעגלים רחבים יותר.

בספר זה ביקשתי להוליך באופן חוויתי את הקורא במסע שלנו, באופן שינו מקביל למה שהתרחש במציאות. הליכה ללא פנסים במנהרות חשוכות של תודעה, שלעיתים הינה מעורפלת ואסוציאטיבית מדי מכדי לעקוב אחריה ולהבינה. זחילה בתעלות תת-קרקעיות של לב ובטן, שרק פעימותיהם של מקצבים עמומים מנחים את כיוונה. צלילה למקומות אפלים, והמראה לגבהים בהם האור רב מדי ומסמא את העיניים. גלישה בפס רחב של שביל חלב קוסמי, תוך סכנה של הליכה לאיבוד והתנתקות מחוקים של זמן ומרחב. ניווט במרחבי הלב והנשמה , תוך איסוף גחליליות במעבה יערות שוקקי חיים. גחליליות שנאספות לאור גדול ואפשרי.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור