נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > הילדה הזאת היא אני
20 לספטמבר 2007
הילדה הזאת היא אני
חדווה אפלבוים, 20/09/2007 -
היום, נזעקים שירותי הרווחה, המחלקה הממונה מטעם הרשות המוניציפאלית, מורים, גננות ועוד-כולם לעזרתו של ילד. בעבר- זה לא קרה. יתירה מזאת, כולם ראו את הסימנים הכחולים ושאר הפציעות, שמעו את הזעקות לעזרה של אותה ילדה, ואיש לא עשה דבר.
"סיפור אישי. 1000 מלים." כך נשמעה המטלה מפי העורכת.
המחשבה הראשונה, שחלפה במוחי אמרה: "זה דבר והיפוכו. איך אפשר ש"סיפור" ו"אישי" יקבלו מסגרת נוקשה בת מספר ספרות, וזהו?" אז - כן. ומכאן החל ראשי לחוש כמו נמל תעופה עמוס במיוחד, טיסות יצאו וחזרו או יצאו ואחרות באו במקומן. נחתו והתנחלו לי במרכז האפור, זה המונח לכולנו בקופסה שעל הכתפיים, ובין האוזניים. המחשבות-אלה שטסו בין לבין, נתקלו במכשולים הבסיסיים של פרטיות ועכבות אחרות, אשר אנו כבני-אדם, חיות חברתיות כשלעצמנו, איננו ששים לחושפן. "הימים הנוראים" יש בהם משהו, הגורם לנו להסתכל פנימה- ולשאול שאלות. גם כואבות.
בת בכורה להורים, אשר חוו את השואה איש בדרכו, הקימו בית בישראל-בעזרת שידוך, ובעיקר, ראיה כלכלית מפוקחת מצד המשדכים. אחריה נולדו שני אחים.
מעולם לא זכתה בחוויה של אוירה ביתית נוחה, נעימה או מסבירת פנים לאורחים בוגרים או לחבריה. המתח באוויר היה מהסוג, שגרם לבני הבית רצון תמידי להיעלם מהמקום הלא-נעים הזה. אלא, שלא היה לאן.... למה?
אם המשפחה הניחה לבני ביתה לחוש, שעליה לקבל יחס מועדף, שבעלה נחות ממנה, ילדיה חייבים להיות התלמידים המצוינים ביותר, כדי שתוכל להתגאות בהישגיהם. בעלה אינו מרוויח דיו לטעמה, ולכן יצאה לעבוד כמוכרת בחנות אופנה בת"א. ומכיוון שעליה להימצא "בין אנשים", הרי שמישהו צריך לטפל בבית, בילדים, בכביסות (ללא מכונת-כביסה, עדיין...) ובכלל...
ומטבע הדברים, בעיניה רק רצונה היה זה שחשוב, האחרים צריכים היו "ליישר קו" בהתאם. "האחרים" היו בעלה ושני ילדיה: בתה בת ה-9 ובנה הצעיר יותר. בכוח הזרוע ידעה להשליט את רצונה. האדם היחיד החשוב, מבחינתה, היה היא עצמה. אחיה ואחיותיה ידעו והכירו את הגברת, שכן היתה בשר מבשרם. אולם לא עשו דבר, על מנת לעצור בה מלנהוג בבתה כשפחה חרופה, כיצור שאינו אנושי, מוצר מכני בו אפשר לחבוט ולפגוע בה, מתוך התעלמות מוחלטת מהיותה אדם, ילדה, בכורתה.
אולי בשל כך שנאה אותה !?
כולם במשפחה המורחבת ידעו על הנעשה בבית, אך איש לא נקף אצבע, ולו לעזור במשהו לילדים. ובעיקר, לבכורה שבהם.
היום, נזעקים שירותי הרווחה, המחלקה הממונה מטעם הרשות המוניציפאלית, מורים, גננות ועוד-כולם לעזרתו של ילד. בעבר- זה לא קרה. יתירה מזאת, כולם ראו את הסימנים הכחולים ושאר הפציעות, שמעו את הזעקות לעזרה של אותה ילדה, ואיש לא עשה דבר.
היום, זה לא היה קורה.
"מה עשיתי לה? למה אני? מי יכול לעזור? רק אלוהים... חלק מהשאלות, לא נענו בשל היותן רטוריות .
מעולם אי אפשר היה לצפות את ההתקפה. ציונים גרועים? לא היו. אסור היה להביא את ה"כמעט טוב" בתכלית האיסור. חברות או חברים? הס מלהזכיר, ובטוח שלא בבית. בין בית-הספר לבית המרחק הקצר תוקצב בדקות, שלא הותירו זמן רב במיוחד לתקשורת מילולית כזו או אחרת עם בני גילה. לפני מלאת לה תשע שנים, שימשה כעקרת בית במשרה מלאה, מטפלת לאחיה, המוליכה אותו לגן הילדים- וצופה בצעקות הפרידה של הזאטוט...ממרומי העץ הקרוב...
המון מטלות, אשר שימשו כר נרחב לאמה להתעלל בה, בשל אי עמידה בהן.
העונשים הפיזיים היו מפליאים בכושר המצאתה של האם. ציון שאינו נושא חן בעיניה, פירושו ליבון סכין לוהטת על הכיריים...ומבט ההנאה, זה שניבט מעיני האם בראותה את הילדה רועדת בחוזקה מהצפוי לה. זה יהיה המוטו של חיי האחרונה: "אני לעולם לא ארים יד על הילדים שלי!"
מכות? איזה בדיוק, רבותי? האם לחבטות בעזרת כל מכשיר קהה, על כל איזור בגוף? או בעזרת מברשת-הנוצות לניקוי האבק? מכירים אותה? ובכן, הרטבת ידית העץ גורמת לפסים ארוכים ועמוקים, נפוחים במשך שבועות, ולעיתים אף נפתחים כפצעים פעורים...שרק גרמו לטירוף רצון להמשיך ולהכות עוד ועוד...
משיכת השיער, בתוך כדי חבטת הראש באופן מדויק אל זויות הדירה השונות, כך שיווצר ה"אפקט" הרצוי לאם.
לאורך השנים, למדה הילדה איך "לא לעורר גלים". אולם שמעה, הקשיבה והפנימה את הצביעות בה נהגה אמה, המשפחה המורחבת והסביבה. ידעה, שיגיע היום בו לא יוכל הרוע הזה להשפיע עוד עליה. שכן, משהו יקרה. משהו יעזור. לא מישהו.
היא הפכה לנערה נאה וחברותית, אשה, אדם יוצר וחושב. בעיקר, חושב.
כאשר גילתה, באופן אקראי, שביכולתה לבטל את העתודה האקדמית ולהתגייס, עשתה זאת. כאן, בפעם הראשונה בחייה, נאמר לה: את שווה. את איכותית. ולקח לה זמן להפנים זאת, כמעט עד עצם היום הזה.
 בעבודתה עם בני-נוער למדה לזהות "את המבט", זה המבדיל ילד מוכה מילד בריא. ותמיד צדקה בזיהוי. ההמשך, היה טיפול חד ונוקשה בפוגע. תמיד.
בתפקודה "כלפי חוץ" יכולה היתה להשתמש בטון נחרץ, בטוח ולפעמים אף בוטה. לעיתים נדירות... היו שהעירו לגבי "החומה השקופה" המקיפה אותה-זו שאינה מניחה לסובב להתקרב. רק למתי מעט. המבט, למי שיכול היה לבדוק, היה בו חוסר האימון הבסיסי, זה שהוטמע בה בעזרתה האדיבה של מולידתה.
מדי פעם נהגה לחשוב, שאולי, היא אומצה ורק אחיה הינם בניה של אמה. חיפוש תעודת- הלידה ומציאתו הראה, לצערה, שהיא אכן בתה של האישה הזאת.
אז, למה היא שונאת אותי? מה עשיתי לה? עדיין לא היתה תשובה ברורה לכך לאורך שנים.
עד לפני מספר שבועות, בעת צפייה בטלנובלה דרום-אמריקנית, עת שאל בן את אותה שאלה לגבי אביו המתעלל, וקבל את התשובה : "נולדת, ואתה חי."
נשמע הזוי לעבור חיים שלמים רצופי השפלות, מכות, דם וחבלות, ללא מענה" .האם קיימים: סיבה, תירוץ לפגיעה בבתך כה חסרת הגנה?
? או שמא ישבה התשובה המתקבלת מאליה מזה שנים בתוכי?- אלה היו רק חלק מהתהיות אותן בדקה הבת בתוכה, בימים אלה של בין "כסה לעשור". בימים האלה שלפני יום הכיפורים, יום ההתבוננות האישית פנימה אל  תוך תוכנו הקיים בנו. ואחר-כך, להישיר מבט במראה, ולשאול: "מה אני הולך/ת לעשות עם זה?"
לפני כארבע שנים עברה הבת ניתוח מסוכן, שהציל את חייה.
ושוב שבה השאלה אליה: "למה היא שונאת אותי?- כל זאת במחשבות מהירות בין זריקת הטשטוש לחדר-הניתוח. עד אליו, הגיעה גם ההחלטה:"עד כאן. מכאן, אמא יקרה, אני מוציאה אותך מחיי, כפי שמוציאים גידול סרטני פוגע, או כפי שאשתמש בסכין יפנית, לצורך זה או אחר. בחתך נקי. וללא תשובה לשאלה-עדיין."
וכך עשתה.
החלימה, המשיכה בדרכה, המשיכה בחייה – כעת, מתוך מודעות למשקל העודף, שאין צורך לשאתו או לדון בו יותר. הוא הפסיק להיות מרכיב בחיים. חבל על האנרגיה שבוזבזה, כדי לקבל תשובה לשאלה.
עד הפרק בטלנובלה. עד התשובה אותה חשה והבינה כילדה , אשר עוזרת הגננת נהגה להפשיט ממנה בגדים מרובים, שהולבשו על ידי אמה, כדי שלא ייראו הסימנים והפציעות השונות...
התשובה לשאלה: "למה היא עושה את זה לילדה?", וענתה הגננת: "אני לא מבינה, אולי היא לא רצתה אותה?"
אכן כן. לא רצתה. הבעיה: הילדה חיה. וזוכרת. ולא סולחת - לסביבה. למי שיכול היה למנוע, לעצור טירוף ורוע, והעדיף להסיט מבטו ולאטום אזנו וליבו.
 
"והילד הזה הוא אני"........כתב יהודה אטלס
 
על מה שנאמר כאן, אני יכולה לומר:   "והילדה הזאת - זו אני".
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור