נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > ואיפה היית אתה אלוהים
19 לאפריל 2012
ואיפה היית אתה אלוהים
ארנון קרמר, 12/04/2012 - 16:07
רחל קרמר, אמו של ארנון קרמר מאייר הבית של "מגזין המושבות", כתבה ספר. המחברת, רחל קרמר, אז נערה בגיל ההתבגרות, מתארת בספרה "ילדה שאת שמה אינני זוכרת" את התלבטויותיה ואת משבר האמונה עם מהלומת היתמות, עיצוב האישיות המבשילה בתנאים של דיכוי אכזרי, מחסור ובדידות
ואיפה היית אתה אלוהים
 

השואה והגבורה - נזכור ולא נשכח
Jude
המחברת, רחל קרמר, אז נערה בגיל ההתבגרות, מתארת בספרה "ילדה שאת שמה אינני זוכרת" את התלבטויותיה ואת משבר האמונה עם מהלומת היתמות, עיצוב האישיות המבשילה בתנאים של דיכוי אכזרי, מחסור ובדידות. רצון החיים של אדם צעיר גובר על הייאוש וקשיי הקיום מאלצים אותו לגייס את כל כוחות הנפש והתושייה המעשית.

הפרקים על המחנות כתובים מנקודת מבט אישית מאוד ועם כל הזוועות מוצאת רחל קרמר גם גילויים של עזרה הדדית וטיפול בתשושים ומיואשים. דווקא על רקע הרעב, הקור והעבודה עד כלות הכוחות, בולטים אותם מעשים אנושיים המוכיחים שוב, כי הצורר לא הצליח להדביר את נפש האדם.
 
קרמר נאלצה לעזוב את ביתה בגיל 15 ולהשתכר למחייתה. בניסיון בריחה מהונגריה לרומניה על מנת לעלות ארצה, נתפסה ונכלאה בבית סוהר ומשם הועברה לאושוויץ, שם פגשה את שתי אחיותיה ושלושתן שוחררו בברגן בלזן. לאחר השחרור נשלחה להחלמה לשבדיה. באביב 1946 עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער. שנים אחדות היתה חברת קיבוץ דגניה ב׳. כיום - תושבת קרית אתא, נשואה ואם לשלושה בנים בוגרים. קרמר היא בוגרת בעבודה סוציאלית ומוסמכת באנתרופולוגיה ועוסקת בהוראה בתחומים אלה.
רחל קרמר
בשם הבנים

ארנון קרמר


לגבי כילד היו לשואה מספר משמעויות. הראשונה היו סיפוריו של אבא על מלחמתו בגרמנים כלוחם מחתרת, על בריחותיו ועל מאבקיו כילד יהודי בעיירה גרמנית. השנייה, העדרם של סבא וסבתא והשלישית היתה אימא, הממאנת לספר דבר. כשנפער אותו פצע, לאחר הרבה שנים, שותפתי בהתלבטויותיה, האם נכון היה להכניס את אהוביה הקרובים בסוד ניסיונה הכבד. כשהאזנתי לקלטות וקראתי את החומר, התגלתה לי אימא חדשה. קשה להבין מהיכן שאבה תעצומות רוח כאלה באותן שנות התופת. היכולת שלא לוותר והעזרה לאחרים מעוררות הערצה. מעבר לתיעוד מדהים על הצד האפל של המין האנושי, שהתיימר להיות גזע נעלה, יש בספר זה משום הוכחה על יכולתה של הרוח לגבור על החומר והמשמשת עדות על הצד היפה של המין האנושי - מותר האדם מן הבהמה. זו רמה, שאילו היתה נמדדת בשדה הקרב, היתה מזכה את בעליה באותות הצטיינות גבוהים ביותר. ואולי אותה המתנה הכואבת, הדוחסת הכל פנימה עד שנגדל ונתחזק, שמא ישתבש משהו בגידולו של הדור הצעיר, היא הגבורה הגדולה מכולן. תודה לה אמא, על שלא ויתרת ועל שזכיתי להיות בנך.

כך כתבה רחל קרמר בהקדמה לספרה:


הורתן ולידתן של מקצת מן הרשימות האלה במחנה כפיה גובן שליד ברלין, לשם הועברתי ממחנה השמדה אושוויץ, ואני נערה כבת שמונה עשרה. אוצר בלום נפל בחלקי. מחברת ועיפרון, אותם קיבלתי מנערה גרמניה נוצרייה, פועלת באותו בית חרושת בו עבדתי. נערה זו נענתה לבקשתי ובהיחבא העבירה אלי את המחברת ואת העיפרון. בערבים, אחרי עבודה מאומצת ורעב מכרסם, היתה לי המחברת וחילקתי עמה את כל כובד משאי בשירה, בסיפורים ובתיאורים מחיי המחנה. עם התקרב הצבא האדום לברלין, ניתנה הוראה לפנות את יושבי המחנה. כמתנת פרידה לחברתי מילדות, שלא יכלה להתפנות אתנו מחמת מצבה הבריאותי הקשה, השארתי את המחברת, את האוצר עליו שמרתי מכל משמר.

נחמה פורתא היתה בכך שנשאר לי עיפרון ודפי נייר אחדים. הלא ידעתי בעל־פה את כל אשר כתבתי. אשנן ואחזור ואשנן כדי לא לשכוח ואכתוב הכול מחדש. ועם מחברתי בחיקה של חברתי החולה עזבתיה. היתה זו פרידה לנצח. הצעדה בשלג, בחורף הקר והקודר דרך יערות גרמניה ועריה, מגובן לברגן בלזן, היתה קשה ורבות מאתנו כשלו. הן נורו על ידי החיילים הגרמנים ונותרו בשלג שהאדים מדמן. בברגן בלזן ליקטתי פיסות נייר שהיו מפוזרות על האדמה וכאשר עמד בי כוחי, כתבתי עליהן. שנים רבות חלפו מאז שחרורי מהמחנה, אך מהסיפורים לא אוכל להשתחרר. הם חלק ממני, הם חלק מאותן נערות צעירות שנעוריהן נגזלו מהן ופתיל חייהן ניתק בעידן באיבן. להן הם מצבת עד.


הפכה לכתם אדום ביערות גרמניה


פרק מן הספר "ילדה שאת שמה אינני זוכרת" מאת רחל קרמר

האם ראיתם פעם את מותו של אלוהים? האם חשתם את גודל האבדה במות עליכם אלוהיכם? הידעתם הרגשת אבדה מהולה בזעם, הרגשת צער ונקם, הרגשת ודאות שהכל כזב. מעבר לשמיים הכחולים מעטה שחור הרסני. תכלת השמיים הנה זיוף אחד גדול, אחיזת עיניים, תרמית. האם שמעתם פעם זעקת כאב, זעקה שמעולם לא יצאה מגרונה של נערה מעונה, נערה צעירה, בתו של רב?

לא, כי לא שמעתם את זעקתה האילמת, ואינכם יודעים כי מעולם לא תזעק. אלוהים המית את זעקתה לעולמים שם ביערות המושלגים, תחת כידוני רוביהם של הקלגסים הגרמנים, בחריקת סוליות מגפיהם בשלג.
 
ילדה שאת שמה אינני זוכרת

ושם מת עלי אלוהים. מת מוות אחד ארוך, ושם, מתחת ליערות המושלגים, קברתיו. ולמה דווקא שם, בשלגים וביערות, למה דווקא שם ולא בכבשני הגזים ששרפו את אמי, אחי ואחיותיי, ואני ראיתי את העשן מיתמר ועולה השמימה ואלוהים נושמו לתוך קרבו. והשמיים לא זעו, ולא נפלו ולא התמוססו. למה לא שם, באשר ערימות ערימות של גוויות עוללים נערמו לפני הכבשנים? למה הוא לא מת על הגדר המחושמלת של המחנה, על אותה גדר, אליה הושלכו צלמי אנוש והתפחמו. למה לא פת במימי הבריכה הדלוחים, שם צפו גוויות מתאבדים או מושלכים ואני את מי הבריכה שתיתי, כי הצמא והרעב היו ללא נשוא.

למה מת עלי אלוהים דווקא ביערות המושלגים?

בתו של הרב לקחה עמה במותה את אלוהים, היא לקחה סמני את אלוהי.
היא היתה בתו של רב מעיירה אי־שם בהונגריה. היא כונתה בפינו בתו של הרב. כר קראו לה חברותיה מולדתה, מאותה עיירה הונגרית שהיתה לה למולדת עד לאותו רגע, בו הושלכה עם הוריה לקרון רכבת והובאה למחנה. וכאן בצריף המחנה, על דרגש עץ קשה בילתה את ימיה בתפילות. היא היתה אדמונית, בתו של הרב, ופניה מנומשים.

היו לה פנים כעורים וקרן מהם יופי מיוחד. היו לה עיני שקד עצובות, מלטפות ונבונות ומפניה קרנה רוחניות המיוחדת לה. היו לה פנים שקופות, פנים שמימיות אשר לא התאימו לנוף המחנה. המעיטה לדבר והרבתה להתפלל, שפתיה לחשו ״קריאת שמע״ לפני השינה ובנוגסה בפת הלחם החרבה, לחם העוני שקיבלה במשורה, בירכה על הפת בדבקות. היא המשיכה להודות לאלוהים שלה שהפקיר אותה.

היא היתה בתו של הרב.
וכאשר נדדה ימים על ימים ביערות המושלגים, בקור העז הלך כוחה ואזל. הליכתה היתה כושלת, אך היא רצתה להמשיך, היא רצתה להישרד, היא האמינה בחיים והאמינה באלוהים שלה.


חברותיה יצרו סביבה חומת מגן. הן צעדו משני צידיה לקנן עליה מפני החיילים הגרמנים אשר ליוו את שיירת הבנות. הן סוככו עליה בהרבה אהבה, הן זכרו שהיא בתו של הרב. הן ניסו לתמוך בה, לעודד אותה לבל תתמוטט. עוד מעט, עוד צעד ונגיע, תראי שנגיע.

אולי זכרו את ברכתו של הרב, אולי ציפו שבעזרת מעשיהן הרב יגמול להן. יש והעמיסו אותה על גבן, וקידמוה עוד מטרים ספורים. היא ביקשה להניחה לנפשה, לא רצתה להיות לטורח, הלא היתה בתו של רב. בלילות על הגורן של איכר או באורווה ריקה, השקוה ועודדו אותה. היה זה ביער מושלג של אחת הערים בגרמניה. בתו של הרב כשלה ולא יכלה לצעוד עוד.
ואיפה היית אתה אלוהים

חברותיה הביטו עליה בפחד וחרדה, לכסנו מבטיהן לצדדים, לראות איך יגיבו החיילים הגרמנים.

בתו של הרב היתה מוטלת בשלג, ללא יכולת לזוז.

וכאשר חברותיה עצרו לרגע - אולי הרהרו בנפשן, האם מותר להשאירה כך מוטלת בשלג - ביקשה היא מהן שתמשכנה ללכת ואמרה שרק תפוש קמעה ואחר תמשיך לצעוד.
הירייה, הדהדה לפתע.
היא הדהדה באוויר וכתם אדום הלך וגדל, הלך והתרחב בשלג.
שערותיה האדמוניות של בת הרב התמזגו עם הכתם האדום.

ומי שהיתה בתו של הרב, אותה בת אדמונית בעלת עיני שקד, פנים שרוחניות שמימית קרנה מהם, בתו של הרב אשר בשכבה על הדרגש הקשה מלמלה ״קריאת שמע״ ובירכה על פת חרבה, הפכה לכתם אדום ביערות גרמניה.

ככל שהרחקנו לכת, הלך וקטן הכתם האדום, ומבע של ניצחון הלך וגדל על פניו של החייל הגרמני שירה בבתו של הרב.

ואיפה היית אתה, אלוהים?
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצדיעים ל- 2,932 חיילי וחיילות המילואים מהמושבה
הרוג ופצועים בתאונה בכניסה לזכרון-יעקב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור