נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > הצגה מבריאה
19 לאפריל 2012
הצגה מבריאה
איתי משה, 12/04/2012 - 16:07
חנקה וחיים דרורי מקיבוץ החותרים שרדו את אושוויץ, ועכשיו בגיל 80 הם מעלים הצגה שמבוססת על עברם הטראומטי. "לכל אחד לאורך החיים יש את הדברים שעוברים עליו. השואה היא חלק מהביוגרפיה שלי ואני לא רוצה להתכחש לזה, כי זה מה שהיה. אבל זה רק חלק ממני. יש בי עוד הרבה חלקים אחרים
חנקה וחיים דרורי
חנקה וחיים דרורי
הרגשנו בקיבוץ יהודים סוג ב’. חנקה וחיים דרורי [צילום: ניצן קובר כספי]

השואה והגבורה - נזכור ולא נשכח
Jude
"לכל אחד לאורך החיים יש את הדברים שעוברים עליו. השואה היא חלק מהביוגרפיה שלי ואני לא רוצה להתכחש לזה, כי זה מה שהיה. אבל זה רק חלק ממני. יש בי עוד הרבה חלקים אחרים. הקמתי משפחה בקיבוץ, עשיתי את הסוויץ’ הזה ונלחמתי כדי לבנות חיים אחרים".

כך על מדשאות קיבוץ החותרים, מתחת לעץ פיקוס ענק שמטיל את צלו על שורת הבתים הישנים של הקיבוץ, מסכמת חנקה דרורי (80) את סיפור השואה שלה, ושל בעלה חיים (82), שהצליחו לשרוד את הגטאות ומחנות הריכוז, לעלות ארצה בתום המלחמה ולייסד את קיבוץ החותרים שבחוף הכרמל.

בחודשים האחרונים השניים ועוד ארבע ניצולים נוספים מחוף הכרמל משתתפים בפרויקט תיעוד שיזמה מחלקת הרווחה במועצה האזורית. בעזרתו של במאי התיאטרון שכי הובל, יעובדו הסיפורים למחזה שיוצג בפני תלמידי בתי הספר ובאולם התרבות האזורי ’מוזה’.

 יוזמת פרויקט "תיאטרון ניצולי שואה"

"תהליך איתור הניצולים שיהיו מוכנים לגעת בטראומות העבר, לשתף בהם אחרים ולהופיע במשחק לפני קהלים שונים, לא היה פשוט", מספרת אתי פז, העובדת הסוציאלית ממחלקת הרווחה של המועצה האזורית חוף הכרמל, שיזמה את הפרויקט. "רק לאחר מאמצים אותרו כעשרה ניצולים, אך חלקם לא יכלו לעמוד במעמסה הרגשית והם פרשו לפני תחילתו. בקבוצה נשארו שישה ניצולים, אשר מדווחים על תהליך מרגש מאין כמוהו ועל מפגש אמיץ ואינטימי עם סיפורים שונים ומרתקים של חבריהם לקבוצה. גילם של רוב הניצולים הוא מעל 80, הם מוותיקי תושבי חוף הכרמל וממקימי המושבים והקיבוצים, בהם הם מתגוררים. חלקם הצליחו לעלות לישראל לפני תחילת ביצוע הפתרון הסופי וחלקם ניצלו בתוך אירופה הבוערת".

זה ארבע שנים עוסקת קבוצה של כעשרים ושלושה מתנדבים, מיישובי חוף הכרמל, בתיעוד סיפוריהם של וותיקי חוף הכרמל. היוזמה לפרויקט הייתה של העובדות סוציאליות במחלקה לשירותים חברתיים, לירון קפלן פירנקו, הילה סרדס ואתי פז. במהלך שנים אלו נפגשו המתנדבים עם ניצולי שואה רבים, ועתה ישנה ההזדמנות לתת לסיפוריהם מקום ונראות שלא הייתה להם קודם. המטרה העיקרית של הפרויקט היא לקרב את הדור הצעיר לנושא ולהפגיש אותם עם הניצולים. אז גם עלתה המחשבה לשלב את שני הדורות בפרויקט יצירתי-דרמתי. מפגש בלתי אמצעי זה עם תכנים כל כך דרמתיים טומן בחובו העברת ערך של תקווה, גאווה על יכולת ההישרדות ומתן לדור הצעיר תפקיד של "נושאי לפיד".
הזוג דרורי לא דומה כלל לסטיגמה שיצר הציבור הישראלי לניצולי השואה. הם לא נזקקים ולא נתמכים, חיוך רחב נפרש על פניהם כשבא אורח וכשאנו יושבים במדשאה סמוך לשבילי הקיבוץ, הם לא מוכנים שאני אביא את השולחן ויסדר את הכיסאות.

סיפור חייהם טראגי, בדומה לכל סיפורי השואה, אבל כמה ימים לפני שאנו מציינים את יום השואה, משהו באווירה קצת שונה לדבריהם השנה. בני הדור הצעיר כן מתעניינים וכן שואלים שאלות, זאת בניגוד לבני הדור השני לשואה, שהאשימו את הניצולים בהסתגרות ואי רצון לשתף את הסביבה במה שעבר עליהם. "בשנים הראשונות הם פשוט לא רצו לשמוע", אומר חיים.

"בשבילם היינו אנשים שהלכו כצאן לטבח, שלא נלחמו ולישראלים החדשים היה קשה לחשוב, שיש יהודים שהם לא גיבורים", מוסיפה חנקה. "רק אחרי מלחמת יום הכיפורים משהו השתנה. הם הבינו שאולי לא צריך להילחם עד טיפת הדם האחרונה, שאפשר ליפול בשבי ולהישאר בחיים. זה היה פתח להבנה שלא תמיד צריך להיות גיבורים ולנצח, אז גם הם התחילו להקשיב".

לכל אחד היה 40 ס"מ משלו

בני הזוג דרורי הכירו בקיבוץ החותרים. על אף שהיו שניהם בגילאי העשרה בצ’כוסלובקיה בימי הכיבוש הנאצי, התגלגלו כל אחד לדרך אחרת, כשהמשותף בינהם הוא שחייהם ניצלו ושניהם איבדו את מרבית משפחתם. אביו של חיים היה מורה לעברית בכפר בו חיו.

ב-1941 הגיע אייכמן לארץ בה שלטו כבר ההונגרים ששיתפו פעולה עם הצוררים הנאצים. "רק במשפט אייכמן נודעו לנו העובדות", אומר חיים. "על כך שהוא דרש מההונגרים בתמורה לשליטתם, שיחסלו כמה עשרות אלפי יהודים. את אבי ומשפחתו לקחו מזרחה וכך גם את משפחת אמי. עלי, על אמי ואחיי ויתרו משום מה. כך בגיל 11 נשארתי עם אימא ויצאתי לעבוד. הצלחנו למשוך ככה עד פסח 1944.
 
אני זוכר שביום האחרון של פסח הקיפו את העיירה בה התגוררנו והגלו את כל היהודים לגטו בהונגריה. גרנו בעליית גג כשלכל אחד היה 40 ס"מ משלו. אחרי חודש העלו אותנו לקרונות לאושוויץ - בירקנאו. אני זוכר את הנסיעה. היו דוחסים בכל קרון בין 80 -100 איש. אפילו את סבתי שהייתה עם אגן שבור הביאו במיוחד עם אלונקה. למזלי כשירדנו מהרכבת אחד העובדים שאל אותי לגילי. עניתי 14. והוא אמר לי, תגיד שאתה בן 16 ותפנה ימינה בתור גם אם אומרים לך ללכת שמאלה. הלכתי ימינה ונשלחתי למחנה הריכוז בוכנוואלד, שם עבדתי לאורך כל המלחמה.

הצלחתי לשרוד את המחלות שפשטו במחנה העבודה, ולהסתתר מהיציאה לצעדות המוות שהובילו הגרמנים, כשהבינו שהכפר הפסידו במלחמה. אחד משותפי למחנה היה אלי ויזל שבסיום המלחמה בחר ללכת לצרפת. אני רציתי לחזור הביתה לצ’כוסלובקיה, אך כשהגעתי לשם ראיתי שלא נשאר דבר. כשכבר התייאשתי מלחכות לאישורי העלייה מהבריטים לארץ, התגנבתי יחד עם כמה מחברי לאניית "המעפיל האלמוני" שהפליגה מצרפת לארץ". 

הרגשנו בקיבוץ יהודים סוג ב’

גם חנקה איבדה את מרבית משפחתה. היא נולדה וגדלה במשפחת חקלאים לא רחוק מהעיר פראג. כשהגרמנים פלשו, הם לקחו את האחוזה המשפחתית של משפחתה וחנקה נדדה בין דודיה, לאחר שאביה נלקח לגטו טרזין. מה עלה בגורל אימה, היא לא יודעת עד היום.
 
בדצמבר 1941 חנקה נשלחה כשהיא בת 10 וחצי לגטו טרזין שם פגשה שוב את אביה. "הגטו בטרזין היה מיועד לכ-7 אלפים אנשים אך בפועל היו בו 60 אלף איש. הדבר הכי קשה בו, אפילו יותר מהרעב והמחלות היה אי הידיעה, העובדה ששום דבר לא היה בטוח כי כל הזמן אנשים באו והלכו".

בסתיו 44 נשלחה חנקה לאושוויץ - בירקנאו. "הייתי בת 13 ועמדתי בצומת בה חילקו את האנשים לימין ולשמאל. ומי חילק אותנו? ד"ר מנגלה בעצמו. אמי החורגת שכנעה אותו שאני בת 16 ובריאה. יחד אתה נשלחתי למזרח גרמניה ושם עבדנו במפעל לייצור תרמילים לתחמושת. לקראת סוף המלחמה, כשלגרמנים כבר לא היה מה לעשות אתנו, העבירו אותנו חזרה לטרזין. כשהגטו שוחרר חזרתי לכפר בציפייה שאבי יחזור, אך נאמר לי שהוא לא יחזור לעולם. החלטתי לאמץ את רעיונותיה הציוניים של אמי החורגת, שמשפחתה כבר הייתה בארץ. אני לא ידעתי דבר וחצי דבר על ציונות. בכפר בו גדלתי לא היו בכלל יהודים ואני חשבתי שאני כמו כולם. למדתי בבית ספר קתולי ועד היום אני מכירה את כל המנהגים. ההגעה לקיבוץ החותרים הייתה גם היא חוויה קשה- אקלים, שפה ומנטליות שונה. הרגשנו שאנחנו יהודים סוג ב’".

 מה שהיה באמת היה

כאמור, את סיפורם של השניים ושל עוד 4 ניצולים, יעבד במאי התיאטרון שכי הובל להצגת תיאטרון. "כולם חוו פירוק משפחה, נטישה, בדידות וחשו כי העולם נפל עליהם מגיל צעיר מאוד. היו רבים שנדדו ממקום למקום, ולקחו תיק כבד של סיפורים משפחתיים קורעי לב", אומר הובל על חברי הקבוצה.
 
"עם עלייתם לארץ, רבים מהמקומיים לא רצו להקשיב להם, או להאמין לסיפורים שהם סיפרו. הניצולים שניסו להדחיק את הזוועות והקשיים, התמודדו עם חיים בצל טראומה מאוד קשה".

"הרעיון של לשבת יחד בקבוצה ולקבל תגובה, יש לו ערך מאוד גדול. זה נותן תוקף שמה שהיה, באמת היה. הם פתאום מבינים ומגלים מה באמת קרה להם, איך זה השפיע עליהם, מה איבדו או הרוויחו", מספר הובל. "לניצולי השואה שמשתתפים בפרויקט מאוד חשוב לספר את הסיפור, ושיזכה לביטוי מעבר למילים, מתוך תחושה שהמילים אינם מספיקות להעביר את כל העצמה של הכאב והטראומה. לכן, מסיפורים אלו, אנחנו נחבר מחזה אותו יעלו הניצולים על הבמה כהצגת תיאטרון. בשלב זה אנו מנסים לאתר אנשים המעוניינים להצטרף לקבוצה ולהשתתף כשחקנים עם ניצולי השואה".

"אני אשמח לשחק", אומרת חנקה, בניגוד לבעלה חיים, שכבר הודיע שאותו כנראה לא נראה על במת היכל התרבות. בתהליך איסוף העדויות מוותיקי חוף הכרמל שניצלו מהשואה, פרשו חלק מהמשתתפים עקב הקושי לספר ולשחזר את שעבר עליהם בימים הנוראיים ההם. חנקה וחיים מבינים, אך חושבים שדווקא לספר את שארע משחרר מהמועקה שישנה בלב. "כשמשארים את זה בבטן, הטראומה נשארת לכל החיים", אומרת חנקה. "כשאתה מוציא את זה החוצה, זה רק עושה את זה יותר קל, זה משחרר אותך מהסיוטים האלו שחוזרים בלילה".

מחנה הריכוז אושוויץ
כמעט 70 שנה אחרי, לדעת ציבור גדול בארץ, ניצולי השואה כולם הם אנשים קצת "דפוקים", ששומרים לחם מתחת למזרון, היסטריים, ושצריך לרחם עליהם. די עם זה. חנקה דרורי

די כבר עם תדמית הניצולים הדפוקים

לחנקה דרורי ניצולת שואה מקיבוץ החותרים נמאס לחיות תחת הסטיגמה של זו ששומרת לחם מתחת למזרון. למה? כי היא בחרה חיים

חנקה דבורי

אני שונאת סטריאוטיפים, שבציבוריות הישראלית מרבים כל כך להשתמש בה. כמו, אלה קמצנים, אלה גנבים, אלה פרימיטיביים, אלה מסכנים ואלה ניצולי שואה. עד היום כמעט 70 שנה אחרי, לדעת ציבור גדול בארץ, אנחנו כולנו אנשים קצת "דפוקים", ששומרים לחם מתחת למזרון, היסטריים, מסכנים שצריך לרחם עליהם, אבל לא ממש כאחד האדם. אני יודעת שישנם כאלה בינינו, שלא הצליחו להשתחרר מהטראומות של אז, אבל בכל חברה יש אנשים שסובלים מטראומה או מחלת נפש או פגם אחר כלשהו. אז למה רק לנו "יש את הכבוד" להמשיך לאחר 70 שנה להיות "כצאן לטבח", ושעושים דברים שאדם מהשורה לא יעשה.

אני אישית נתקלת בזה שוב ושוב, לא רק בשיחות עם אנשים, אלא גם מצד כל מיני מוסדות.
למשל בביקור במחנה המעפילים בעתלית, בו ליוויתי את בעלי חיים, שנותן שם עדות ומספר על החיים במחנה. המדריך יודע מצוין ומסביר נכון בכל אתר, מה בדיוק היה שם. עד שהגענו לצריף המגורים והמדריך מראה כמה קשה וצפוף היה לחיות שם ומספר על העכברים הרבים שהיו שם. ’אתם יודעים למה"? הוא שואל את המודרכים. ’כי כולם בצריף החזיקו לחם מתחת למזרונים’. אני הסברתי למשתתפים שזו בעצם הוצאת דיבה. המדריך קיבל את הערתי אבל הנזק כבר נעשה. הרי כולם שמעו ובוודאי האמינו יותר למדריך מאשר לאחת כמוני.

דוגמא אחרת מכעיסה לא פחות קרתה כשהייתי צריכה למלא טופס כדי שמשרד האוצר יכיר בכך שהיו לי במחנות מחלות שמחלקן אני סובלת עד היום, כדי לקבל פיצוי. מילאתי את הטופס אך בדף האחרון היה צריך לפרט ולקבל אישור מרופא על פגיעה נפשית שאין לי. התקשרתי למשרד הרלוונטי והפקיד שאל מיד: ’איזה כדורי הרגעה את לוקחת?’, ’לא לוקחת’, השבתי. ’איזה כדורי שינה את לוקחת כדי לישון?’, הוא התעקש. ’לא לוקחת’, עניתי. ’אז את כנראה לא ממש ניצולת שואה!’, קבע הפקיד וסגר את הטלפון.

לפני זמן מה ראינו הצגה טובה בשם "רוחל’ה מתחתנת". המשחק היה מעולה, אבל מי שוב נבחר לייצג את החריג הנצחי? אבא ניצול שואה. למה? האם אין אנשים שאינם יוצאי שואה, שהם רדופי טראומה כזאת או אחרת? לא כולנו יצאנו מהמחנות, בתחילה באופוריה, כשהמלחמה נגמרה ואנחנו חופשיים, אבל מהר מאוד הבנו ששום דבר לא יחזור לקדמותו כפי שציפינו, ושרובנו נותרנו ללא בית וללא משפחה

. עמדנו מול מציאות חדשה וכל אחד היה צריך לבנות לו חיים חדשים בכוחות עצמו. בדיוק את זה רובנו עשינו. השתלבנו בבניית הארץ, היו ששירתו בצבא והיום הם קצינים בכירים, אחרים הקימו יישובים יחד עם אנשים נוספים מכל רחבי העולם, היו שנעשו מדענים, מורים, חקלאים, פוליטיקאים ומה לא.

אז אולי הגיע הזמן לא לראות בכל ניצול שואה דמות חריגה, שמשמשת להנצחת הדימוי השגוי הזה. ואני מקווה שהדברים הללו יעזרו.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור