נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > שואה שלה
19 לאפריל 2012
שואה שלה
מערכת הגפן, 12/04/2012 - 16:06
עדה אגם מזכרון יעקב, קיבלה מכתב מאמה 70 שנה לאחר שנשלח. דור השואה שחווה את הזוועות ההן, הולך ופוחת. את סיפורי הגבורה והזוועה מ"יד ראשונה" אנו שומעים בשנים האחרונות מבני שמונים פלוס, כאלה שהיו שם ושרדו. אך יש גם דור של אנשים צעירים באופן יחסי, בני שבעים ואף פחות מזה, שגם הם היו שם. אם כי חוו את השואה בצורה אחרת
יום השואה
שואה שלה
"אני מכירה מספר ילדים שנעזבו על ידי ההורים והם עוברים ממשפחה אחת לשנייה. צריך לחוש את זה על בשרך, מה זה אומר לעזוב כך את ילדיך כדי להבין. מה זה אומר לנתק את הקשר הזה לתמיד. הילדים קטנים מדי ואני לא יכולה אלא אם אדע שזה הדבר הטוב ביותר לעשות". קטע מתוך המכתב בתמונה: לנה יעקובס, אמה של עדה עם אחיה אברהם ואחותה ציפורה

השואה והגבורה - נזכור ולא נשכח
Jude
דור השואה שחווה את הזוועות ההן, הולך ופוחת. את סיפורי הגבורה והזוועה מ"יד ראשונה" אנו שומעים בשנים האחרונות מבני שמונים פלוס, כאלה שהיו שם ושרדו. אך יש גם דור של אנשים צעירים באופן יחסי, בני שבעים ואף פחות מזה, שגם הם היו שם. אם כי חוו את השואה בצורה אחרת.

הם מעטים, כי נולדו בתקופה שלרבות מהמשפחות לא הייתה האפשרות להתרחב ואלה שכן, טכנית העדיפו שלא לעשות זאת, כי לך תדע מה יקרה במלחמה. מהמשפחות שעשו זאת, רק ילדים מעטים שרדו. בדרך כלל כאלו שנמסרו למשמרת אצל גויים, עד עבור זעם.
 
אחת מהילדים הללו, היא עדה אגם, תושבת זכרון יעקב, ילידת ינואר 1943 שנולדה כבת שלישית ללנה ויונה אלחנן יעקובס, זוג רופאים צעירים תושבי אמסטרדם, שהחליטו למרות המלחמה להרחיב את משפחתם, אך לא זכו לגדל את ילדיהם.

לפני כשנה וחצי קיבלה עדה פניה דרך אתר אינטרנט אירופאי של ניצולי שואה, שמישהו בהולנד מחפש את משפחתה של ד"ר לנה יעקובס. עדה לא זכרה שנרשמה לאתר הנ"ל, אבל שיערה שעשתה זאת מתישהו, אחרת איך היו מגיעים אליה. היא השיבה במייל, שאמנם היא בתה של ד"ר לנה יעקובס וביקשה לדעת במה מדובר. מסתבר שישנו אדם, שמצא מכתב שכתבה אמה של עדה בחודש אוקטובר 1942, לקראת סוף הריונה, ובו היא פונה למכר בשם מר וסטרהוף ומבקשת ממנו לעזור לה למצוא מחבוא עבור שני ילדיה וילד נוסף שהיא נושאת בבטנה.
עדה אגם
עדה אגם, כיום מורה בפנסיה, תדליק משואה בטקס הזכרון לשואה ולגבורה הקרוב שיערך בזכרון יעקב [צילום: יואב איתיאל


מר וסטרהוף היה באותה עת מזכיר שלוחה של אוניברסיטת אמסטרדם והאם שלמדה אצלו, ביקשה את עזרתו. הנאצים בתקופה ההיא כבר כבשו את הולנד. השמועות והידיעות שהגיעו מכל עבר, לא בישרו טובות לגבי גורלם של היהודים. המכתב נשמר על ידי מר וסטרהוף עד יום מותו בשנת 1991 ולאחר מותו אסף חתנו, חוקר מדעי במקצועו, את כל החומר שמצא בביתו, כולל המכתב הנ"ל. במשך השנים שמר אותו אצלו ואף היה קורא אותו מידי פעם, באירועים מסוימים, בפני באי הכנסייה בה נהג להתפלל. לאחרונה מסר את המכתב לארגון היהודי:Jewish digital monument וזה שלח אותו לעדה, ושפך מעט אור על ילדותה העלומה.

וכך כותבת האם: (ההערות בסוגריים, הן פירושיה של עדה לכתוב)

מר וסטרהוף היקר,

"רציתי לספר לך את מה שלא יכולתי כל כך לעשות בשיחת טלפון, שבמקרה של נסיעה (כנראה שם קוד למצב בו יילקחו על-ידי הגרמנים), קרוב לודאי שניקח את הילדים אתנו. הייתה לי כתובת שלשם יכולתי להביא את פורטיה (ציפורה, אחותה הגדולה של עדה, שהייתה באותה עת בת 4 ושעבורה נמצאה משפחת גויים שהייתה מוכנה לקחת אותה לידיהם), אבל במקרה הזה, נדרשנו לתת אותה כבר עכשיו ואז גם אנחנו נאלץ להתחבא כעת (בשל חשש מהלשנות שכנים שהיו מבחינים בחסרונם של הילדים והיו מדווחים לנאצים), כאשר אנחנו מצפים לתינוק, אנחנו לא יכולים להתחבא. התחבאות בפני עצמה אינה דבר קל, אבל עם ילדה שחורת שיער (צבע שיערה של ציפורה), זה קשה שבעתיים. בנוסף, אם כבר מוצאים כתובת ששם ניתן להתחבא, ברגע שלמארחים העסק הופך להיות מסוכן, צריך למצוא פתרון ומחבוא אחר וזה קשה עוד יותר".
שואה שלה
"למדתי שבכל מקום של רוע ומצוקה נמצאים גם אנשים טובים, כמו אותן משפחות הולנדיות שהסתירו יהודים, בתקופה בה רוב בני עמם הסגירו יהודים לשלטונות הנאצים. סיפורה של אנה פרנק הוא סיפורה של הלשנה. אני זוכרת שהיה שיר ילדים בהולנד שאומר: ’היזהרו, כי בכל פינת רחוב נמצא מלשן"’. עדה אגם


"יכולנו אולי לקבל מהעלמה ג. כתובת שלשם אפשר להביא את הילדים, אבל הבעיה היא שבמקרה שכזה, מי שמוכן לקבל את הילדים, בדרך כלל רוצה אותם מיד, ואת זה אני לא יכולה לעשות. אני לא יכולה כבר עכשיו להוציא את הילדים מהבית, בזמן שכנראה עוד נוכל להיות פה מספר חודשים (רצתה שהילדים יהיו אתה עד "הרגע האחרון", כשכבר לא תהיה ברירה). יתר על כן, פורטיה, בשל השיער השחור שלה, היא תופעה בולטת ברחוב, לכן כולם ישימו לב אם היא לא תהיה ומכיוון שאי אפשר לסמוך על כל אחד (בשל מלשנים), זה ישתבש. אני מכירה הורים שנשלחו לגרמניה, לאחר שמישהו הלשין שהילדים שלהם "פתאום" נעלמו מהבית".

כרגע יש עוד סיכוי, שאם הגרמנים יבואו לקחת אותנו, נשאיר את הילדים בסתר בבית ומכרים שהשארנו להם הוראות לאן לקחת אותם במקרה שכזה, יטפלו בהם ויביאו אותם לכתובת המתאימה, אך הסיכוי לאפשרות הזאת מאוד קטן.
 
בזמן האחרון, מיד לאחר שהדיירים "עוזבים" את ביתם, הבית נחסם (חששה שחלילה זה לא יקרה בעוד הילדים מתחבאים שם), ודבר שני, כבר הייתה לנו חוויה דומה. הביאו אותנו ערב אחד לכיכר בעיר, אבל במזל שחררו אותנו ולמחרת בבוקר, בשעה 6:30 שוב היינו בבית. זאת הייתה חוויה נוראית. רק העובדה שאנחנו יכולים לספר עליה כאן בעודנו באמסטרדם זה נחמד.

בהתחלה, כשבאו לקחת אותנו, רק נדרשנו לצאת לרחוב ולהמתין לפני הדלת לואן של המשטרה, כדי שיאסוף אותנו לאן שהוא. אחרי שהעלו אותנו לרכב, הסתובבנו עד השעה 12:30 כשהגרמנים אוספים עוד אנשים ממקומות נוספים.

תחילה עוד הייתה לנו תקווה שישחררו אותנו, אבל כשבשעה 12:00 עדיין עוד עמדנו ברחוב אוטרכט, חשבנו שכבר יהיה מאוחר מדי להגיע למשרד המרכזי (כנראה לנסות ולקבל אישור שחרור), וייקחו אותנו ישר לתחנת הרכבת. אני מאוד פחדתי לגורל ילדינו. הצלחנו להודיע לשכנים שלנו, אבל היה נורא לחשוב על זה שלעולם לא נראה אותם, ולא אדע אם הם בידיים טובות".

"לכן, אם אני לא אהיה בטוחה לחלוטין שהילדים בידיים טובות, לא אוכל להשאיר אותם בלעדינו. בתיאוריה אולי קל לחשוב מה הטוב ביותר, או מתי הסיכויים הטובים ביותר, ואולי בעצם זה לא כל כך פשוט כפי שזה נראה, ולמעשה זה עוד הרבה יותר מסובך".

"אני מכירה מספר ילדים שנעזבו על ידי ההורים והם עוברים ממשפחה אחת לשנייה. צריך לחוש את זה על בשרך, מה זה אומר לעזוב כך את הילדים שלך, כדי להבין. מה זה אומר לנתק את הקשר הזה לתמיד. הילדים קטנים מדי ואני לא יכולה. אלא אם אדע שזה הדבר הטוב ביותר לעשות".

שואה שלה
"בינתיים קיבלנו את "החותמת" (כנראה אישור לכך שהם כרגע יכולים להישאר בביתם ובשלב זה לא יילקחו לשום מקום). כבר פרקנו את תרמילי הגב שלנו, אבל אני אתחיל שוב לארוז, כי בולה (שם ידוע באמסטרדם), והרב הראשי נתפסו ונשלחו. על החותמת שהם קיבלו, פשוט שמו חותמת שנייה "לא כשיר". זה ערכן של החותמות, שכולם כאן כל-כך מתרגשים מהן. הנאצים חושבים שצריך לחסל את כל היהודים, וזו טיפשות לחשוב שאתה אחד היחידים שלא יחוסל".

"ובכל זאת צריך לחשוב את השטות הזאת (למסור את הילדים כבר עכשיו), כי זאת הדרך היחידה לשמור על אומץ. כל האפשרויות, כמו לנצח במלחמה מולם, נראות כל פעם פחות אפשריות".

"זה מפתיע אותי כל פעם מחדש שהסמינר "נוטס" (סמינר לפדגוגיה השייך לאוניברסיטת אמסטרדם), עדין פועל. זה בגלל שיש "גילדת חינוך" וכל כך הרבה מוסדות אחרים כבר נסגרו. נראה לי שמישהו עובד מאוד קשה מאחורי הקלעים. מה שבטוח שההנהלה של הסמינריון בידיים טובות. מאוד הייתי רוצה לדבר עוד פעם עם פרופ. לנגפלד (כנראה המרצה שלה), אבל אני לא יכולה בשום אופן לבקר אותו. אני חייבת לו הרבה תודה. ברגע מסוים, כשאחרים נדמה להם לכאורה שהם יודעים לייעץ מה לעשות, הם מאוד אכזבו אותי. פרופ. לנגפלד שפט בצורה עצמאית וזאת הייתה הקלה בשבילי. תודות לו, יכולתי שוב לראות מה אני יכולה לעשות ומה לא. לפני כן ממש איבדתי את העשתונות ולכן אני כל כך מעריכה אותו. תמסור לו דרישת שלום חמה ממני. ברכות לבביות".

כאן מסתיים מכתבה של האם לאותו מר וסטרהוף. לאחר מספר חדשים, אנשי המחתרת הצליחו לסדר מקומות מחבוא לכל ילדי המשפחה. את עדה, שהייתה אז בת 4 חדשים, הפקידו אצל משפחה אומנת. משפחה אחרת אימצה את אחותה ציפורה, שהייתה אז בת 4 ונאלצה לעבור חמש פעמים מדירה לדירה, בשל השיער השחור שלה. השיער היה סימן מחשיד על היותה יהודייה והיה חשש שהשכנים יסגירו אותה לידי הנאצים.
 

האח הבכור, שהיה באותה עת בן שש, גם הוא נמסר למשפחה אחרת. ההורים עוד המשיכו לצאת לעבודתם כרופאים עד שנתפסו ע"י הגרמנים. אביה, שהיה פעיל באגודה של יהודים, נחשד על-ידי הנאצים כמשתף פעולה, או כפעיל מחתרת ונשלח בצוותא עם כל חברי הארגון למחנה ריכוז ושם מצא את מותו ממחלה. האם נעצרה על-ידי הנאצים ונשלחה למחנה הריכוז טרזנשטט בגלל שהפרה עוצר. כוון שהייתה רופאה והייתה בדרכה לטיפול, חשבה שמקצוע יעמוד לה לזכותה, אך התבדתה.

שני דודיה אגב, שהיו רווקים, הצליחו לברוח לשוויץ ובכך ניצלו חייהם. הוריה של עדה, שהיו מטופלים בשלושה ילדים, לא יכלו לעמוד במסע הקשה והם נאלצו להישאר.

סבתה של עדה מצד אביה הצליחה לשרוד במחבוא בהולנד ועם תום המלחמה החלה לחפש את נכדיה. היא פרסמה מודעות בעיתונים באזורים בהם ידעה או חשבה שנמסרו לאימוץ. המודעה הזו הגיעה אל משפחת בראור, ההורים המאמצים של עדה והם החזירו אותה לסבתה. זה לא היה מובן מאליו. היו משפחות של גויים שנקשרו לילדים היהודיים שאימצו במהלך המלחמה, שסירבו להחזיר את הילדים ואף נערכו כמה משפטים בנושא.

אחות של אביה ובעלה, ששרדו את מחנה טרזיינשטט אימצו את עדה כשהייתה בת שנתיים. הדוד נפטר ב- 1947 והדודה גידלה את עדה ואת שלושת ילדיה בגפה ולגבי עדה, היא אמה לכל דבר ולה היא קוראת אימא. היא גדלה בעיר אוטרכט עד גיל 12, אז עלו לארץ ב- 1955 והתיישבו בחיפה. אחותה ואחיה הגיעו ארצה כשנתיים לאחר מכן. האחים לאחר המלחמה, אומצו על-ידי אחותה של האם, אך בעוד ציפורה נקשרה למשפחה המאמצת שלה ושומרת עם בתם קשר עד היום, אחיה מעולם לא דיבר על התקופה ההיא. "כנראה לא היה לו טוב שם", אומרת עדה, "ואנחנו לא הרבינו לשאול. בכלל, בתקופה ההיא לא היה נהוג לשאול יותר מידיי שאלות על תקופת השואה."

בעקבות המכתב, יש לך איזו תבנה לגבי התקופה ההיא?

"למדתי שבכל מקום של רוע ומצוקה נמצאים גם אנשים טובים, כמו אותן משפחות הולנדיות שהסתירו יהודים, בתקופה בה רוב בני עמם הסגירו יהודים לשלטונות הנאצים. סיפורה של אנה פרנק הוא סיפורה של הלשנה. אני זוכרת שהיה שיר ילדים בהולנד שאומר: ’היזהרו, כי בכל פינת רחוב נמצא מלשן. אנחנו שלושתנו ניצלנו כל אחד לחוד בזכות אנשים טובים".


עדה אגם, כיום מורה בפנסיה, תדליק משואה בטקס הזכרון לשואה ולגבורה הקרוב שיערך בזכרון יעקב
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצדיעים ל- 2,932 חיילי וחיילות המילואים מהמושבה
הרוג ופצועים בתאונה בכניסה לזכרון-יעקב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור