נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > כמה הרהורים
11 ליוני 2006
כמה הרהורים
שרית קדם, 11/06/2006 -
יום השנה האחת עשרה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
זיכרון אישי
 
ארבעה בנובמבר 1995. מוצאי שבת. אני בהריון מתקדם. אנחנו בפאתי הכיכר. משתתפים, לא משתתפים. עם הבטן, לא כל כך נוח לי להצטופף ממש בין ההמונים. מאידך, בין ההמונים שבכיכר יש כל כך הרבה אנשים שאני מכירה. יש משהו נעים בשיטוט הזה, כמו באיזו שכונה אחת גדולה. מעבר לנו בשוליים ממש, עומדים ה"אחרים". המתנגדים, אלה שלא שייכים, בחולצות צהובות, וכחולות. בני תשחורת, נלהבים ומתנגדים, הם צועקים, מנופפים בידיים. הם עומדים מחוץ למעגל, על איי תנועה רמוסי דשא. בקו אחד עם פריסת הכבלים של ניידות השידור. הקולות מן הבמה גוברים עליהם. הקולות מן הבמה מוגברים, חגיגיים, נרגשים. במרכז עומדים נושאי השלטים. "כן לשלום, לא לאלימות" הם קוראים במילים כאלו ואחרות. אחרי השיר לשלום, הרגשנו שאפשר ללכת. לא ידענו שעוד באותו לילה נחזור לכיכר.
זו כבר קלישאה לומר, שכל אחד יזכור את הרגע שבו שמע את הבשורה. קלישאה, אבל נכונה. לא רק שכולם זוכרים, כולם מספרים את אותו הרגע, האישי, הפרטי שלהם. סיפור רודף סיפור, זה מספר, וההוא עונה בשלו. אני, אומר האחד, בדיוק יצאתי מן המקלחת, ופתחתי טלוויזיה. אני הייתי שם, אומר השני, ואני, אומרת אני... אנחנו היינו בדרך חזרה מן הכיכר, הלכנו אל ביתנו שבתל אביב, ברגל, דרך השדרה הנעימה, הקולות מן הכיכר המשיכו ללוות אותנו עוד שעה ארוכה. כשהגענו כמעט לפתח הבית, החלטנו להיכנס לאוטו ולמלא דלק, עכשיו כששקט, ולא לחכות ליום ראשון בבוקר העמוס לעייפה.
בתחנת הדלק זה תפס אותנו. התדהמה.
 
אח"כ מול הטלוויזיה, שמענו את איתן הבר מודיע כי "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". יש רגעים שבהם אתה יודע, שמשהו השתנה. לצערנו חווינו בימי חלדנו כבר כמה כאלה. אינני יודעת מה באמת השתנה, מאז. הרבה פחות אולי ממה שנדמה היה לנו ברגע ההוא. אבל דבר אחד נשאר כאילו לא חלפו מאז אחת עשרה שנים. התדהמה.
 
זיכרון קולקטיבי
 
אולי מה שהשתנה כבר באותו לילה, שבו חזרנו עם הרבה אחרים אל הכיכר, הוא שבאחת הפכה המציאות שחווינו אך לפני כמה שעות, לזיכרון של עצמה. עד שאולי רוקנה עצמה מתוכן במו ידיה. הגרפיטי, הנרות, השירים, אביב גפן.. היה בהם עצב אמיתי, כן, מזועזע, נדהם. היתה בימים האלו אחווה שאולי כבר לא היתה כאן כזו במקומותינו. אבל מה היה שם. רבין ? אני מסופקת אם אי פעם בימי חייו מישהו באמת חשב עליו כעל הדוד הטוב הזה שהפך לאחר מותו. תנו לי רגע אחד להתעלם מן הפן הפוליטי, מן המחלוקת הכואבת שאגב, עדיין תוססת סביב אוסלו, מתיאוריות הקונספירציה למיניהן מימין ומשמאל. אבל יצחק רבין, ראש הממשלה, שהיה ללא כל ספק מנהיג, שהיה כאן מההתחלה, ממלחמת השחרור ועד אוסלו, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, הפך ברגע אחד מאיש לאישיות, לפולחן. לפולחן אישיות, סביב ’דרכו’, ’מורשתו’, ’תמונתו’, ו’צוואתו’. הזיכרון הקולקטיבי, שהופעל כמעט אינסטנט, העביר אותו בבת אחת מכותרות העיתונים ותכניות האקטואליה אל ספרי ההיסטוריה. יצחק רבין, בשביל בני אסף, זה שהיה טמון בבטני בעת התדהמה, יצחק רבין הוא מושג מופשט בדיוק כמו הרצל. מישהו שהיה כאן ומסמל משהו. אבל מה ? מה בדיוק הוא מסמל ?
 
 
 
 
 
 
 
הנצחה
 
הנצחה אצלנו היא סוג של תעשיה די מיומנת. כל כך הרבה שכול ומרורים השביעה אותנו הארץ הזו, שאנחנו מתורגלים. בין פסח ליום העצמאות, בטקסים, צפירות, הרכנת ראש, הנחת זרים, הקראת שירים בפאתוס כזה ואחר. חולצה לבנה בבית הספר. התלכדות בכיכר כזו או אחרת. מגש הכסף, שעליו לך הוגשה, לזכור ולא לשכוח. למן ההנצחות הפרטיות ועד לקולקטיביות שלנו. מימי האבלות והצומות בדת ועד לימי האבלות החילוניים שקבעה המדינה. מיום השואה ועד המסעות לפולין. לכל מוצמדות מילים כל כך גדולות, שלפעמים אתה תוהה, מה משמעות נותרה להם. מרוב הנצחה, נשארה ההנצחה עצמה, כמצדיקה את עצמה. ערכות טקסים, שיחונים ואתרי אינטרנט להפעלה עצמית.
 
ההנצחה, יום הזיכרון, הוא זה שאמור כנראה להעניק משמעות שבדיעבד, לרגע ההוא. הוא זה שאמור להפוך את אותה התדהמה למשהו שיש לו ערך, שאפשר ללמוד ממנו משהו, שהוא כלי עזר לחיים טובים יותר. התכנסות לאומית, חברתית, אישית, סביב ערכים מוסכמים.
 
 
יולי תמיר
 
בתחילת השבוע הזדעזעה שרת החינוך הגב’ יולי תמיר מתוצאות הסקר, המורות על כך שיש התומכים בחנינה לרוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. "מדאיג אותי שלמרות כל פעילויות הזיכרון מדי שנה, המסר שהרצח הוא שונה בשל היותו פוליטי הוא דבר שלא מחלחל, אם יש עדיין מי שחושב שצריך לתת חנינה ליגאל עמיר. בגלל שיש עדיין אנשים שחושבים כך, נצטרך להגביר את הפעילות הזו בבתי הספר".
מכאן, תגובה לגיטימית למי שעומדת בראש מערכת החינוך, הפליגה ונסחפה, השרה תמיר, ואמרה: "בעיני זה יום בעל חשיבות זהה ליום העצמאות והשואה שגם אותם, אגב, יש בתי ספר שבוחרים לא לציין".
 
האמירה הנ"ל זכתה ללא פחות מארבע מאות טוק בקים כשפורסמה ב-YNET. חלקם הגדול ניאצו אותה על ההשוואה ליום השואה ולזילות השואה. חלקם דיברו על פולחן האישיות.
 
אבל, בואו לרגע ונטה חסד לשרה תמיר. מדוע היום הזה הוא חשוב ? מדוע יום של זיכרון קולקטיבי הוא כל כך משמעותי, אולי לכך היא כיוונה ונכשלה בדבריה. אולי כי אנחנו מצפים מן היום הזה, את מה שהיינו צריכים לעשות בכל משך השנה, בכל יום מימי הלימודים, ובכל יום שבו אנחנו מתהלכים כאן. אולי את המסקנות, אם יש כאלה, מן הרצח הנואל והנורא הזה, היינו צריכים באמת ליישם, ולא להשאיר אותם לימי זיכרון והנצחה.
 
 
הרוצח
 
על-פי הסקר, שערך מכון "דחף" בהנהלת מינה צמח, חמישה אחוזים מהישראלים תומכים במתן חנינה לרוצח ראש הממשלה כבר עכשיו, בעוד 25 אחוז סבורים כי יש לתת לו חנינה בעוד 25 שנה מהיום. 69 אחוזים מהנשאלים בסקר השיבו כי הם מתנגדים למתן חנינה. מדובר בשינוי משמעותי לעומת הנתונים בסקר דומה שערך העיתון אשתקד. אז השיבו 76 אחוזים מהישראלים, כי הם מתנגדים למתן החנינה.
 
מספר התומכים במתן חנינה ליגאל עמיר עולה משנה לשנה. בית המשפט יאפשר לו להקים לו זרע. והוא, החיוך המפורסם עדיין מרחף על שפתיו. אולי אכן יסיים את חייו בתא הכלא, אבל יש לו את חייו.
האם הוא מתועב יותר מכל רוצח אחר ? מה ההבדל. מי שלקח חיים הוא מתועב באותה מידה.
 
 
 
 
 
 
תיעוב
 
הוא מתועב, במידה שהחברה, אנחנו, רוצים לייחס לו נתעבות. מידת הנתעבות שנייחס כחברה למעשהו היא מידת הסלידה שאנחנו חשים, מידת הפחד ונחרצות האמירה שלנו, בזכות להמשיך לחיות כחברה חופשית ודמוקרטית.
 
המסר החינוכי, המועבר של "די לאלימות", הוא מסר חלבי מידיי כללי מידיי, בהקשר של רצח ראש הממשלה. המסר האמיתי, הלקח האמיתי הוא הסכנה הקיומית האמיתית לדמותה של החברה בה אנו חיים. וזו אולי המשמעות האמיתית, לדעתי של יום הזיכרון ליצחק רבין. זהו יום הזיכרון, לא לאיש, ולא למורשתו (אם אכן הייתה כזו) זהו יום לזיכרון ולדיראון של כדור שקיפח חיים של ראש ממשלה נבחר, ובכך קיווה, והבה ונודה על האמת גם הצליח, לחבל בתהליך מדיני אותו הוביל.
 
לכן, המסר כאן הוא לא האם אוסלו היתה אסון או תקווה, האם יש צ’אנס לשלום או לא. המסר הוא, לא תיכפה את דעתך בכח, לא תגדע את המהלך הדמוקרטי בכדורי אקדח. לא "תיקח לנו את המדינה". כי זה, בדיוק, אבל בדיוק כמו שהתבטא באותו לילה נורא שמעון שבס, מה שעשה יגאל עמיר הוא "לקח לנו את המדינה". ועל המדינה הזו אני מרגישה שאנחנו צריכים להילחם. על המדינה, לא על הארץ.
 
כי מי שנלחם על הארץ לבדה, ושם אלוהיו בפיו, מרשה לעצמו לחסל לי את המדינה בדרך. המדינה, כן הדבר הזה שאנו מקטרים עליו כל הזמן, הוא שלנו, וזה מה שיש לנו כאן. מדינה, יכולת לבחור ולהיבחר, להשפיע וגם לקטר, לשנות, ושוב לשנות את דעתנו, וגם לטעות. אבל גם לזכות, ולנצח, ולהגיע להישגים, ולתפארת מדינת ישראל.
 
 
ובכל זאת יצחק רבין
 
ובכל זאת יצחק רבין, היה מי שסימל את אותה מדינה, יותר מכל אחד אחר בסביבה. הצבר, יפה הבלורית והתואר. זה שהשיר האהוב עליו היה ונשאר שיר הרעות. שגם הוא למרבה, האירוניה שיר זיכרון והנצחה, "ונזכור את כולם".....
 
כן, הוא היה כאן בפלמ"ח ופיקד, ולחם, וסביבו נפלו חברים בנפש. הוא שילם מחירים, על פיסת הארץ הזו, שיגאל עמיר וחבריו אפילו לא העלו בדעתם כשהגו את הפשע. והוא היה כאן במלחמת ששת הימים, התמוטט או לא, הוא עדיין היה מפקד הניצחון הגדול ביותר שידענו. והוא היה כאן גם אחר כך, בשורה של תפקידים, ובשירות הציבור.
 
בימים אלו כשענן של חשדות כבדים וכתבי אישום מרחפים מעל נשיא המדינה, והוא עדיין אוחז בכסאו, קשה אפילו להבין, את ראש הממשלה שהתפטר מיד שכשהתגלה חשבון הדולרים של אישתו. לא, זה עדיין לא היה בסדר, וזה עדיין היה אז בניגוד לחוק. אבל חישבו מה קרה לנו מאז, חישבו על זכות השתיקה, ופרשיות ודוחות מבקר המדינה, וחשדות, וכתבי אישום, שאופפים את אנשי הציבור שלנו. ולכן, בכל זאת רבין. רבין טעה, לא פעם ולא פעמיים, והוא אמר "לשבור להם את העצמות", והוא אולי אחראי לא מעט לאינתיפאדה הראשונה, ולהשפעתה ההרסנית על החברה הישראלית. השפעה שלאחד מפירות הביאושים שהצמיחה קוראים יגאל עמיר.
 
אם בכלל היתה לו מורשת, היתה זו מורשת קרב. אבל הקרב הזה היה על המקום שבו אנחנו חיים. לא על פיסת האדמה אלא על אותה מדינה. ובתוך הקרב הזה, על המדינה ועל פניה, הוא נרצח. ולכן, למרות הכל, בזיכרון הפרטי, האישי, הקולקטיבי והחינוכי, שומה עלינו, לזכור ולא לשכוח.
 
 
 
 
בוקסה:
יצחק רבין - הנאום האחרון – 4.11.1995 כיכר מלכי ישראל.
 
הרשו לי לומר, אני גם מתרגש. אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם, שהתייצב כאן כנגדהאלימות ובעד השלום. הממשלה הזו, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, יחד עם חברי שמעון פרס, החליטה לתת הזדמנות לשלום. שלום שיפתור את מרבית בעיות מדינת ישראל. הייתי איש צבאעשרים ושבע שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוילשלום, סיכוי גדול. חייבים לנצל אותו למען העומדים פה, ולמען אלה שאינם עומדים פה.והם רבים בעם.
תמיד האמנתי כי מרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן, בהתייצבותכם בעצרת זו, מוכיחים זאת, יחד עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן,שהעם באמת רוצה בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית.יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיהיכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות.
 
 
בוקסה : הספד נועה בן-ארצי, נכדתו של יצחק רבין, בהלוויה, ירושלים  6.11.1995
 
תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי. תמידמתעוררים מסיוט, אבל מאתמול אני רק מתעוררת לסיוט. הסיוט של חיים בלעדיך - וזה בלתיניתן לעיכול. הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את תמונותיך, ואתה כל כך חי ומוחשי שאניכמעט נוגעת בך. אבל רק כמעט, כי כבר לא אוכל.
 
סבא, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה ועכשיו נותרנו רק מחנה, לבד בחושך, וכל כךקר לנו ועצוב. אני יודעת שאנשים מדברים במונחים של אסון לאומי, אבל איך תנסה לנחםעם שלם או לשתף אותו בכאב הפרטי שלך, כשסבתא לא מפסיקה לבכות ואנחנו אילמים,מרגישים את החלל הענק שנותר ריק בחסרונך. מעטים הכירו אותך באמת, הם יכולים כעת לדבר אודותיך עוד הרבה, אבל אני מרגישהשהם אינם יודעים כלל עד כמה ענק הכאב, האסון, וכן, זו שואה, לפחות עבורנו, המשפחהוהחברים שנותרנו, רק המחנה שלך, בלי עמוד האש שלנו.
 
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור