נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > מקפלים את הים
11 ליוני 2006
מקפלים את הים
משה לוי, 11/06/2006 -
סוף עונת הרחצה, בחופי הרחצה דור ונחשולים. מחסלים, מקפלים, את הכיסאות, את העסקים, את המולת הקיץ והקייטנים. משאירים את הים לגלים, לאנפות ולשחפים, ולמשוגעים הבודדים, שלא מוותרים גם בימים הקרים. משה לוי והצלמת טלי מרגלית יצאו להיפרד, עד הקיץ הבא.
ציבור המתפללים ומשרד הפנים - אלה הביאו את החורף. ביום בו התחילו לברך על "משיב הרוח ומוריד הגשם", הוא היום בו משרד הפנים הכריז על "סיום עונת הרחצה".  בדיוק ביום הזה נפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות נחת עלינו. למחרת זרחה השמש והזדרזה לייבש את השלוליות כמו ביקשה לומר "אל תמהרו להספיד אותי". בצהריים חזרנו להדליק את המזגנים. אתמול מטריות. היום מזגנים. באירופה מזג האוויר דומה לאנשים שם. יש סדר. חורף זה גגות שלג לבנים, סתיו זה עלי שלכת על מדרכות פאריס, ובאביב יש פסטיבלים. רגע, חשבנו, מה זה בעצם "סוף עונת הרחצה" ? מדוע עד אתמול מי הים היו כשרים לרחצה והיום, מה ? הים הלך לישון ?
 
רצינו אפוא, לבדוק את משמעות ההכרזה המוזרה הזו ויצאנו לחוף דור. החוף שאירח הקיץ את תושבי זיכרון יעקב חינם אין כסף. כשהגענו למגרש החניה שפשפנו את עינינו בפליאה: עד לפני יומיים מגרש החניה הזה היה, כבר בשעות המוקדמות של הבוקר, מלא עד אפס מקום במכוניות חונות ועכשיו- ריק ושומם. וואלה, תושבי מדינה ממושמעים. "סוף העונה" מיושם ככתבו וכלשונו. השער, שקודם איפשר מעבר רק תמורת כסף היה פתוח לכל דיכפין. אין שומרים, אין מנקבי כרטיסים. משרדי החוף מיותמים.
 
בכניסה פגשנו את הגב’ רוברטה גולדשטיין מזכרון. רוברטה, שעלתה לארץ מניו יורק לפני עשרים שנה מלמדת אנגלית באוניברסיטת ת"א וגם "לאבד את המבטא העברי בשפה האנגלית" בלשונה. מי שסיימה זה עתה צעידה יחפה, על החול הרך הייתה כסנדלר: את זה סיפרה לנו במבטא ניו יורקי כבד...
 
"שחית ?"
 
"לא. המים קרים"
 
נכנסנו מבעד לשער המזמין וראינו את אחד מחופיה היותר יפים של ארצנו. ים כחול וחלק. חול לבן ונקי. אוויר צלול, נטול ריחות של מנגלים ושחף לבן ובודד נח על אחד הסלעים מחכה לשעת כושר. אנפה, תיקנה אותנו טלי, הצלמת שלנו. כסאות הפלסטיק, כמו ספסלי העץ היו מוערמים זה על גבי זה במקלחות הנעולות שבכניסה לחוף. אף לא נפש חיה לגאול את החוף משממונו. לא יתכן, חשבנו. איפה עם ישראל ? מבט נוסף גילה את מוחמד סעדי, המציל, למרגלות המגדל בו בילה את כל ימי הקיץ, קושר את החסקה לעמודי מגדל ההצלה בשרשרת של ברזל. החסקה צריכה לשמש אותו לעונת הקיץ הבאה ואיש ים כמוהו מכיר היטב את רוחות החורף האלימות ואולי גם חלק מעם ישראל החמדן.
 
"זהו ? מאפסנים ציוד ?"
 
מוחמד משך בכתפיו והמשיך במלאכתו בדבקות של מתפלל. עצב של פרידה ניכר בפניו. הים, בחברתו עשה שנים רבות, לימד אותו לשתוק. הוא דור שני של מצילים, ואת הרגעים האלה הוא עובר כל שנה מחדש, אך ניכר בו כי לא למד להתרגל אליהם. כשסיים ונעל את השרשרת, העביר ליטוף אחרון בידיו המצולקות על צלעות החסקה. אחר הנהן בראשו: "זהו. עוד עונה נגמרה" השיב סוף סוף לשאלה שנותרה תלויה באוויר.
 
"אז מה עושה מציל בחורף ?"
 
"כלום. חי מדמי אבטלה"
 
הוא טבל את רגליו בדלי של מים שהיה מונח למרגלות גרם מדרגות העץ בעליה למגדל וטיפס עליהם כאילו הוא כבר סוחב את משא החורף הכבד על כתפיו. שרירי רגליו החסונות, השתרגו בדריכה על כל מדרגה והעידו בעליל על כמות השעות שעשו על משטח החסקה החלק. ממרומי המגדל הוא השקיף בפעם האחרונה על הים כמו אדם המוודא שהכל מונח במקומו רגע לפני שהוא מכבה את האור. אחר נטל את חפציו שהיו ארוזים בשקית ניילון וצעד באיטיות לעבר השער.
 
שמנו את פעמינו צפונה, לעבר חוף נחשולים. הנה אדם ! מבוגר. שזוף. לבוש בחולצת טריקו כהה ומכנסיים קצרים. בידו מסכת צלילה ושנורקל. ברגל אחת במים הוא הציג את עצמו. שמואל בלוך מזיכרון יעקב. הוא היה הממונה על מחלקת התרבות במועצה המקומית במשך עשרות שנים עד שפרש. לפני חמישים שנה הגיע לחוף הזה ומאז הוא מכור לים, כדבריו. את הימים האלה יעביר כאן עד שמזג האוויר יגרש אותו.
 
" לא קר לך, אדוני ?"
 
"קר ?", 26 מעלות זה קר ? "
 
"למה אתה נכנס עם החולצה ?"
 
"היא שומרת על חום הגוף במים. בכל זאת" המשיך כמתנצל "בגילי צריך לשמור. לא המים יכולים להזיק אלא רגע היציאה מהם".
 
"מסכה ושנורקל ?"
 
"כן. אני רוצה לראות את העולם התחתון..."
 
רגע לפני שנעלם במים הוא קרא אלינו "מסרו ד"ש לחברי דוד בר יוסף. אני אוהב את המגזין שלכם. הוא על רמה."
במרחק מה משם ניצבת כבר שנים רבות מסעדת "לגונה בר". אנשים סועדים אין, אבל מצאנו בתוכה את השף חמיס מנחשולים שמתפעל אותה בזיכיון. כשנכנסנו, אורו עיניו. יש לו לקוחות על הבוקר, חשב מן הסתם. הצטערנו לאכזב אותו. "שורדים" אמר לנו. לפחות עד סוף נובמבר יהיו סועדים. מטיילים קבוצתיים, או זוגות רומנטיים. בחודשים נובמבר-דצמבר המסעדה תיסגר, תעבור שיפוצים והוא יחליף את הלגונה במרכז הקונגרסים בחיפה. לשף, במדינה שאנשיה אוהבים לאכול אין רגע דל.
 
"איך הייתה העונה ?"
 
"טובה,חוץ מחודש המלחמה"
 
"אבל לכאן נסראללה לא הגיע ..."
 
"בתקופה כזו למי יש חשק לצאת למסעדה ? הפסדנו, ואלה שכן יצאו העדיפו את מה שמדרום לחדרה".
 
אצל תומס הרדבאל, הבעלים של מועדון  "דור קיאקים", דווקא העסקים כרגיל והפעילות נמשכת כאילו הקיץ לא נגמר. הוא ומנויי המועדון סיימו זה עתה שייט קיאקים ארוך טווח. כשהגענו הם היו עסוקים בשטיפת הסירות ממי המלח והחזרתם למדפים. תומס, איש ים וותיק, ומדריך טיולי שטח, מעביר קורסי שייט ובטיחות, בקיאק בנוסף לתחרויות "פולו קיאק" שהוא וצוותו עורכים אחת לשבוע. גם הוא, כמו המציל מתעטף בשתיקה וכשהמצלמה נשלפת הוא ממהר לכסות את פניו בחולצתו. לבסוף, נתרצה להצטלם "אבל לבוש". פיגורה כמו שלו, היינו מציגים לראווה גם בערב, בכניסה לתיאטרון..."קיאק זה ספורט לכל גיל". הוא אומר תוך עיסוקו בקשירות "זה לא ספורט תחרותי למרות שיש את ה"פולו" שיש לו חוקים, אליפויות. אבל זה עדיין ספורט עממי, שטוב לגוף וטוב לנפש"
 
"אתה נותן קיאק למתרחצים סתם ?"
 
"בשום אופן. צריך לעבור קודם קורס בסיסי בטכניקה ובטיחות"
 
 
"מתי אתם סוגרים ?"
 
"לא סוגרים. אפילו בחורף אנחנו כאן."
 
ממש ביציאה עוצר על ידנו טנדר של החוף ויוסוף סעדי מפארדיס, אחיינו של המציל יוצא ממנו, סקרן למראה הצלמת והכתב. יוסוף, מציל דור שלישי, בשנות השלושים לחייו, הוא הרוח החיה של החוף בימי הקיץ. אמרת "חוף דור", אמרת יוסוף. הוא מעורב היטב בכל מה שנעשה ועומד להיעשות במתחם החוף, ומחלק את זמנו בין ניהול צוות העובדים ובין סוכת המציל שבחוף הצפוני: "משרד הפנים מחייב לסגור את החופים לציבור ביום שאחרי סוכות. את העונה סגרנו במופע "סגול" שנמשך כל סוף השבוע האחרון. חוץ מתקופת המלחמה, העונה הייתה טובה. את הטילים שנחתו בחיפה שמענו היטב גם כאן. "חוץ מזה" הוא מנמיך קולו כחולק סוד "היו נפילות גם באזור".
 
"והשערים ? יישארו כך פתוחים ? "
 
"כן. אבל נסגור אותם ונשוב ונפתח אותם לפי הוראה של משרד הפנים."
 
"ומה תעשה כל החורף ?"
 
יוסוף מניד בראשו: "אמשיך לבוא לכאן. אני צריך לראות ששום דבר לא עף, לתחזק מה שנחוץ, לבדוק את מערכות המים, החשמל, בקרת נזקים. יש מה לעשות, ברוך השם". ובאותה נשימה הוא מביט על החוף ומוסיף: "זה עצוב. עצוב לראות חוף סגור"
 
 
                                   ----------------------------------------
 
 
שעת בוקר מאוחרת. עוד אנפה הגיעה והצטרפה לאחותה בחיפוש אחר דגיגים במים הרדודים. הים נראה עדיין שקט ורגוע, נהנה משמש חמימה ואוויר שטוהר בגשם הראשון. יוסוף עזב, כך גם תומס וחבריו, גם טלי קיפלה את הציוד. הלכנו לקו המים. עכשיו הים נותר לבדו. זה הים שנמצא כאן כמעט ששת אלפי שנים. פניו העוטים תמיד דוק של מסתוריות ראו כבר הכל. את יורדי הים הפיניקים, את הצידונים, פרשי הורדוס הקיסר, את הטורקים העותומנים, אנשי המחתרות, ואותנו. מן הסתם, ימשיך ויראה, מתרחצים גם בעוד אלפי שנים. אילו סודות הוא אוצר בין גליו ? כמה פריטים של האנושות טמונים בעומקיו ? את הסיפורים שהיה יכול לספר לנו, לא יכולנו לצרוב גם בזיכרון של כל מחשבי העולם יחד. קולו מוכר. לא השתנה מאז יצר אותו אלוהים בששת ימי הבריאה. מי לא יודע לזהות את הים בשעת קצף, או לחילופין את אדוות גליו כשרוחו טובה עליו ?
 
 
 
בוקסה: קולו של הים
כתבנו מנהל עם הים דיאלוג הזוי
 
השמים החלו להתקדר. עננים אפורים שטו בגובה נמוך, מעיפים מבטים אחרונים אל המטרה מתחתיהם כמו בזים המשוועים לטרף. הים נאנח:
 
"שוב השחצנים האלה למעלה מסתירים לי את הרקיע"
 
"שחצנים ? למה שחצנים? "
 
"הם שכחו מאיפה הם באו. אבל כמו האדם, הם יחזרו למקורותיהם: ’כי מן הים באת ואל הים תשוב’"
 
"אתה עצוב בימים האלה, כמונו ?"
 
"לא נעים להישאר לבד"
 
"אתה לא לבד. יש לך את הדגים"
 
"הדגים ? אתה מתכוון ליצורים המשעממים האלה ?"
 
"אותנו הם דווקא מרגיעים..."
 
"אני לא זקוק לרגיעה"
 
"אתה בכל זאת סוער לפעמים ?"
 
"זה קורה כשאחותי, הרוח, מעצבנת אותי. כל הזמן שהיא מלטפת את פני, אני נהנה. אפילו מקבל מזה צמרמורת. אבל כשהיא נכנסת לי לקרביים, הכעס שלי עולה על גדותיו."
 
"והאדם ? למה אתה בולע אותו לפעמים ? מה רע הוא עשה לך ?"
 
"חוסר הצניעות.הנה רק לפני רגע לקחתי לכם אנייה גדולה שהכריזו עליה שהיא לא תטבע לעולם.לא נתתי לה אפילו יומיים של חסד..."
 
"רגע, רגע . לפי כל הסימנים זו הטיטניק, וזה היה לפני מאה שנים!"
 
"מאה שנים אצלכם זה רגע אצלי"
 
"תגיד, אם אתה ידידותי כזה אפשר לבקש ממך משהו ?
 
"?"
 
 "אתה יכול לסדר לנו פעם אחת נוספת איזה רצועה יבשה לאירופה שנוכל לנסוע לשם במכונית? אתה יודע...היום זה קצת קשה עם השכנים שלנו ..."
 
"רק רגע..."
 
 
 
  
לידים:
 
מוחמד משך בכתפיו והמשיך במלאכתו בדבקות של מתפלל. עצב של פרידה ניכר בפניו. הים, בחברתו עשה שנים רבות, לימד אותו לשתוק. הוא דור שני של מצילים, ואת הרגעים האלה הוא עובר כל שנה מחדש, אך ניכר בו כי לא למד להתרגל אליהם.
 
תומס, איש ים וותיק, ומדריך טיולי שטח, מעביר קורסי שייט ובטיחות, בקיאק בנוסף לתחרויות "פולו קיאק" שהוא וצוותו עורכים אחת לשבוע. גם הוא, כמו המציל מתעטף בשתיקה וכשהמצלמה נשלפת הוא ממהר לכסות את פניו בחולצתו.
 
 
שעת בוקר מאוחרת. עhttp://www.yan-systems.co.il/magazine/admin/FCKeditor/editor/fckdialog.htmlוד אנפה הגיעה והצטרפה לאחותה בחיפוש אחר דגיגים במים הרדודים. הים נראה עדיין שקט ורגוע, נהנה משמש חמימה ואוויר שטוהר בגשם הראשון. יוסוף עזב, כך גם תומס וחבריו, גם טלי קיפלה את הציוד. הלכנו לקו המים. עכשיו הים נותר לבדו.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור