נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > מלכת הבלט הישראלי
4 לנובמבר 2011
מלכת הבלט הישראלי
מערכת הגפן, 04/11/2011 - 18:13
"אם יש משהו אחד שאני מצטערת עליו, זו העובדה שאין לי ילדים. זו הייתה בחירה קשה אך הבלט היה כל חיי". ברטה ימפולסקי לקראת המופע "ג’יזל" באודיטוריום חיפה . "כבר משיעור הבלט הראשון שלי, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות ואני דבקה בכך עד היום", אומרת ברטה ימפולסקי, מייסדת, כוריאוגרפית הבית והמנהלת האמנותית של "הבלט הישראלי", ושזכתה לא מכבר בפרס שר החינוך והתרבות על מפעל חיים בתחום המחול
 ברטה ימפולסקי
 "אם יש משהו אחד שאני מצטערת עליו, זו העובדה שאין לי ילדים. זו הייתה בחירה קשה אך הבלט היה כל חיי". ברטה ימפולסקי [צילומים: יואב איתיאל] 

"כל רקדן מודרני, הוא רקדן קלאסי מתוסכל". (מרתה גרהם, מחלוצות הריקוד המודרני העולמי)

"כבר משיעור הבלט הראשון שלי, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות ואני דבקה בכך עד היום", אומרת ברטה ימפולסקי, מייסדת, כוריאוגרפית הבית והמנהלת האמנותית של "הבלט הישראלי", ושזכתה לא מכבר בפרס שר החינוך והתרבות על מפעל חיים בתחום המחול.

נפגשנו ב"מרכז הבלט הישראלי" שהוקם ע"י ברטה ובעלה הלל, בסה"כ לפני כשבע שנים, ברח’ הר נבו שבתל אביב. המבנה המפואר מהווה לא רק את משכן הלהקה, כי אם גם את ביה"ס המוביל בארץ ללימוד אמנות הבלט הקלאסי.
מלכת הבלט הישראלי

"37 שנים חיכינו למקום הזה. לאורך תקופה ארוכה עברנו ממקלט למקלט, ומסטודיו אחד למשנהו, עד שסוף סוף קיבלנו את ההזדמנות, להקים בית אמיתי לבלט הישראלי". היא אומרת בגאווה.  התוצאה בהחלט מרשימה, אבל הדרך שעשו השניים, מרתקת לא פחות.

ברטה ימפולסקי, נולדה בצרפת (את הגיל המדויק היא לא מגלה). היא עלתה לארץ בגיל שנתיים וחצי עם הוריה וגדלה בחיפה. אימה הייתה רופאה ואביה מהנדס וכימאי. "הוריי היו מאוד ציוניים. מהרגע שהגענו לארץ, ולא משנה כמה הזדמנויות היו להם לחזור ולהצליח מעבר לים, הם לא היו מוכנים בשום אופן לעזוב את ישראל", היא מספרת.

זה קרה בגיל 14, כשימפולסקי החלה ללמוד בלט קלאסי בסטודיו חיפאי. "בכל חיפה היה מקום אחד בו היה ניתן ללמוד בלט, וכשאני אומרת מקום, אני מתכוונת למקלט, עם רצפה מאבן. אז עוד לא הבנו למה כל כך כואבות לנו הברכיים. לא ידענו שבלט רוקדים רק על ריצפה מעץ".

העקביות בתחום בתור ילדה, הגיעה מתוך דרישה של ההורים, או מתוך בחירה שלך?

"
לחלוטין שלי. רק כשהתחלתי לרקוד, הבנתי שגם לי יש דרך אמנותית להתבטא דרכה. מה גם שהיו לי, מסתבר, נתונים מצוינים. הלוואי שלכל התלמידות שמגיעות אלי, יהיו נתונים כמו שהיו לי. הייתי רזה, היו לי רגליים טובות, היה לי הכול. כבר בשיעור הראשון, המורה העבירה אותי לקבוצה המתקדמת."

בעלה של ברטה, הלל מרקמן, נולד בחיפה להורים יוצאי רוסיה. את האהבה לאמנות הבלט הקלאסי גילה במהלך שירותו הצבאי בחיל הים. אז החל ללמוד לרקוד, זאת למורת רוחו של אביו אשר קיווה כי בנו יסיים את לימודי ההנדסה, שבהם החל בטכניון.
ברטה ימפולסקי, הלל מרקמן
 ברטה ובעלה [צילום באדיבות ברטה ימפולסקי]

"בעלי, כנגד כל המוסכמות, עזב את הטכניון, למרות שהיה תלמיד מצטיין כי הוא החליט שהוא רוצה לרקוד. תארי לך איזו טרגדיה משפחתית זו הייתה. ממש לא מזמן שאלתי אותו אם הוא מצטער בדיעבד על הבחירה שעשה והוא אמר: ’אף לא לרגע. עשיתי את מה שאהבתי. כמה אנשים עושים את מה שהם אוהבים’?".

ימפולסקי ומרקמן נפגשו בצעירותם בסטודיו לבלט בחיפה. שלוש שנים מאוחר יותר נישאו בטקס צנוע ויצאו לאנגליה. "הרגשתי שאני עומדת כאן במקום ושמה שאני עושה, זה לא ריקוד. אני זוכרת שהגעתי חמש פעמים לקולנוע ’ארמון’ בחיפה, לראות את הסרט ’נעליים אדומות’. דמעתי מכל תנועה וחשבתי שזה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. אז החלטנו, שני הפרובינציאליים, לנסוע ללונדון".

באנגליה, למדו ימפולסקי ומרקמן במשך שלוש שנים בלט. היא למדה בבית הספר של הבלט המלכותי בלונדון והוא בבית הספר הידוע לבלט של רמברנדט בעיר. שניהם השתלמו במקביל אצל מורים ידועי שם כמו קתלין קרופטון, קליאו נורדי וטניה תמרובה.

על אף שנישאתם, לא החלפת את שם משפחתך למרקמן?
מלכת הבלט הישראלי
 "בכל חיפה היה מקום אחד בו היה ניתן ללמוד בלט, עם רצפה מאבן. אז, עוד לא הבנו למה כל כך כואבות לנו הברכיים. לא ידענו שבלט רוקדים רק על ריצפה מעץ". ברטה ימפולסקי

"אם היו יודעים במבחני הקבלה ללהקות, שאנחנו זוג, לא היו מקבלים אותנו. למבחנים היינו מגיעים בנפרד, אפילו בהפרש של שבועיים. מלהקים לא מקבלים בעין יפה זוגות בתוך להקה כי זה עלול ליצור מתחים בין כולם.

המעניין הוא, שלא רק שתמיד קיבלו אותנו, אלא גם הפכו אותנו בכל להקה לסולנים הראשיים".

ואכן הזוג רקדו כבר בתחילת דרכם המקצועית כסולנים בלהקות רבות ברחבי העולם, בין השאר בצרפת, שוויץ, בלגיה וארה"ב.

איך זה הרגיש בתור בחורה צעירה, ישראלית, לכבוש בכזו קלות את אירופה?

"זה לא ריגש אותי, כמו לחזור ולהופיע בארץ". היא קובעת בביטחון.

לאחר 10 שנים רוויות הצלחה ותפקידים שכל רקדן בלט יכול רק לחלום עליהם, החליטו השניים לוותר על העתיד המבטיח בחו"ל ולשוב הביתה, לישראל.

"בדיעבד, אני חושבת שחזרנו לישראל מוקדם מדי. הארץ הייתה כמו שממה מבחינת הבלט, לא היה פה כלום! אנשים שאלו אותנו: ’אתם השתגעתם? מה חזרתם הנה’? אבל מאוד רצינו בזה".

בשנת 1965 הצטרפו השניים כרקדנים ראשיים לבלט של האופרה הישראלית, אבל כבר שנתיים לאחר מכן, השניים החליטו לעזוב את הלהקה ולהקים אנסמבל צנוע משלהם בשם "הבלט הקלאסי מחולון". בחלוף השנים הפך ההרכב, שמנה בתחילה חמישה רקדנים, ללהקת הבלט הישראלית - אחד ממוסדות התרבות החשובים בישראל.

"בשנת 1970, כדי להתפרנס ולממן את הלהקה, התחלנו להעביר שיעורי בלט - מה שלימים הפך לביה"ס של הבלט הישראלי", מסבירה ימפולסקי.

במשך 37 שנים, נדדו השניים עם חברי הלהקה ותלמידיהם, זאת עד לקיץ 2004, אז חנכו את המרכז לבלט הישראלי. הקמתו של הבית נסתייעה בזכות תורמים נדיבים, משרד החינוך, התרבות והספורט ועיריית תל אביב - יפו.

מאיזה גיל את ממליצה להתחיל ללמוד בלט?
מלכת הבלט הישראלי
"הלוואי שלכל התלמידות שמגיעות אלי, יהיו נתונים כמו שהיו לי". ברטה ימפולסקי


"בעיקרון, הייתי ממליצה לילדים לא להתחיל לפני גיל תשע. דרישות הבלט הן גבוהות מאוד, הרבה יותר משילד קטן, עם גוף רך ועדין יכול לספק. זה לא בריא לגוף להתחיל בגיל מוקדם מידי. לביה"ס, החלטתי כן לקבל ילדים כבר בכיתה א’, אבל הגישה שלי, לעומת בתי ספר אחרים שמצפים מילד/ה בני שש לעמוד על קצות האצבעות, היא להעביר אותם שלב שלב, לאט ובעדינות. לעמוד על אצבעות במקצועיות זה דבר שלוקח שנים של עבודה אינטנסיבית". קובעת ימפולסקי.

ביה"ס לבלט הישראלי, מכיל כיום כמאה רקדנים ורקדניות מגיל 6 -18. לקראת הגיוס לצה"ל, אלו שמעוניינים בכך, ייגשו למבחני קבלה ובמידה ויעברו, הם ימשיכו לרקוד גם בזמן השירות הצבאי, בתור "רקדנים מצטיינים" ויצטרפו ללהקת הבית של הבלט.

האם ישנם בלהקה, סטנדרטים מסוימים לגבי מראה ומשקל?

"בכל להקת בלט מקצועית, בכל מקום בעולם, ידוע שרקדנית צריכה להיות רזה. לא כי רזון זה יותר יפה - אני דווקא אוהבת כשלבחורה יש גוף נשי - אבל בכדי לבצע ’פַּה דֶה דה’ (ריקוד בדואט), צריך שיהיה איזון מסוים בין משקל הרקדנית לזה של הרקדן, שצריך להרים אותה אינספור פעמים באוויר. גם יכולת תנועתה של הרקדנית תלויה באופן משמעותי במשקלה. מצד שני, אני בשום אופן לא מעודדת ולא עובדת עם רקדניות אנורקטיות".

ימפולסקי מספרת כי בעבר, אחת מרקדניות הלהקה הגיעה למצב של אנורקסיה והוזהרה כי אם לא תעלה במשקל, תפוטר.
 ברטה ימפולסקי כרקדנית צעירה
מופע
ג’יזל בחיפה

"כל להקת בלט בכל מקום בעולם מכילה ברפרטואר שלה את המופע הזה". ברטה ימפולסקי

להקת הבלט הישראלי מעלה בהפקה בימתית מלאה את הבלט "ג’יזל", יצירת הבלט המפורסמת ביותר של התקופה הרומנטית, בכיכובה של נטליה טוריאשווילי מסט. פטרבורג.

הבלט מספר את סיפור אהבתה של ג’יזל, נערת כפר, לאלברכט, האציל, המאורס לאחרת. אהבתה של ג’יזל מתגלה בטהרתה גם לאחר מותה משברון לב ושיגעון, עת היא מגוננת על אלברכט מפני נקמתן של הויליות - רוחותיהן של עלמות שנזנחו על ידי אהוביהן ומתו טרם חתונתן.

הבלט "ג’יזל" נחשב ליצירת מופת ברפרטואר יצירות הבלט מן המאה התשע עשרה ולאבן בוחן ליכולותיהן הטכניות והדרמטיות של הרקדנים בתפקידים הראשיים.

ג’יזל - להקת הבלט הישראלי - אודיטוריום חיפה, 15.11.11, 20:30, 200-300 ש"ח.


"הייתי מאוד סבלנית עם אותה בחורה. הייתי בקשר עם הוריה, תמכי בה, הבטחתי לה תפקידים מצוינים, נתתי לה את ההזדמנות להישאר כל עוד היא עובדת על בעיית המשקל שלה, אבל דווקא כשהיא עלתה שלושה קילו ואמרתי לה שהיא נראית מצוין, היא פירשה זאת כהשמנה וירדה בחזרה. לצערי פיטרתי אותה".

לרקוד בלט, משמע לשאוף למצוינות. זהו תחום ללא הנחות, שהצלחה בו כרוחה בהרבה הקרבה כשזו המשמעותית ביותר שעשתה ימפולסקי למען הבלט, הייתה ויתור על הבאת ילדים לעולם.

"אם יש משהו אחד שאני מצטערת עליו, זו העובדה שאין לי ילדים. זו הייתה בחירה של שנינו שהקרבנו הכול עבור הריקוד. בזמנו, זה כל מה שרצינו לעצמנו, לרקוד. הבלט היה כל חיינו. גם היום, אפילו שזהו נושא מאוד כאוב עבורי, ברור לי שאם היה לי ילד, לא הייתה לי להקה. כך שהלהקה, היא בעצם הילד שלי".

בתום שיחתנו, לקחה אותי ברטה אל הסטודיו הגדול (18/21), לצפות בחזרה של הלהקה למופע "סינדרלה". כשנכנסה אל החדר, היה נדמה שהעולם עצר מלכת. "אתה תמשיך להסתכל עלינו או שתהיה ג’נטלמן ותארגן לנו מקום לשבת?" פנתה ברטה בחצי חיוך אל אחד הרקדנים הצעירים, שבריצה ניגש אלינו עם שני כיסאות.

"תיזהרו, היא בוחנת לב וכליות", תיארה לי ברטה את הדרך בה מתארים אותה הרקדנים, כשהיא צופה בהם. היא אמנם קשוחה, קפדנית ואפילו פרפקציוניסטית, אבל מתחת למעטפת, מדובר באישה חמה, רגישה ונעימה. "אם לא הייתי מתייחסת בשיא הרצינות לתחום, כל הדבר הזה שאת רואה פה מולך, לא היה יכול להתקיים", היא אומרת.

עד היום יצרה ימפולסקי, יותר מ-30 יצירות מחול מקוריות. יצירתה הכוריאוגרפית הראשונה - "ואריאציות סימפוניות", זכתה בפרס "הכוריאוגרף הזר הטוב ביותר", בסנטייגו, בירת צ’ילה. בהמשך יצרה בין השאר את "מפצח האגוזים", "היפהפייה הנרדמת", "סינדרלה", "רומיאו ויוליה" ועוד רבות, כולן זכו להצלחה גדולה ברחבי העולם.

כוחה של ימפולסקי טמון לא רק בהיותה רקדנית עבר מצוינת, כוריאוגרפית מצליחה ומייסדת אחד ממוסדות התרבות החשובים בישראל, אלא גם בטיפוח דור העתיד של ישראל, בתחום המחול הקלאסי.
 

היא מאתרת רקדנים צעירים וכישרוניים ומדריכה אותם עד שהם תופסים את מקומם כרקדנים מן השורה הראשונה. כל זאת, תוך עיצוב סגנון עכשווי לאמנות הבלט הקלאסי (ניאו-קלאסי), ופיתוח מיומנות הביטוי האמנותי המסוגנן - קו המאפיין את להקת הבלט הישראלי. "הייתי שמחה אם היו מגיעים לביה"ס, יותר ישראליים. רבים מחברי הלהקה הם עולים חדשים מרוסיה, כולם מקסימים ומוכשרים, אבל אני כל כך אוהבת את הישראליים והייתי רוצה לראות אותם מגיעים הנה יותר".

האם הסרט "ברבור שחור" הגביר את התודעה לבלט בקרב הישראלים?

"מאוד אהבתי את נטלי פורטמן, היא שחקנית נהדרת, למרות שלטובת הריקוד כמובן שהייתה לה כפילה. אני חושבת שהסרט הציג את הצד האפל של עולם הבלט, אבל לשאלתך, ישראלים תמיד למדו ויילמדו בלט, עם או בלי קשר לסרטים. גם הרקדנים המודרניים, התחילו את דרכם מבלט. על זה אני תמיד מצטטת את מרתה גרהם (רקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית, הנחשבת לחלוצת המחול המודרני), שאמרה פעם: ’כל רקדן מודרני, זה רקדן קלאסי מתוסכל’".

מה חשוב לך להביע דרך יצירותייך?

"את ’ג’יזל’ למשל, ראיתי בכמה גרסאות שונות, אבל בכל אחת מהן זה הרגיש לי שאני צופה בדיוק באותה רקדנית. הכול היה כאילו מועתק מאחת לשנייה. באינטרפרטציות שלי, אף יצירה לא תדמה לאחרת. טכניקה זהו קריטריון מאוד חשוב בריקוד, אבל אני יותר מעריכה כישרון. אתה יכול ללמוד בלט במשך שנים ושתהיה לך טכניקה מצוינת, אבל זה עדיין לא הופך אותך לרקדן. רקדן אמיתי בעיניי, רוקד עם הנשמה שלו! בזה אני לעולם לא מגבילה את התלמידים שלי. השאיפה שלי, היא שבכל יצירה, הסולן או הסולנית, יביעו את הרגשות והתחושות שלהם דרך התנועה ובכך ייחדו אותה".

מתי הפסקת לרקוד?

"לקראת גיל 40, כשקלטתי שכמות המחויבויות שלי עולה על גדותיה- רקדתי, ניהלתי את הלהקה, לימדתי וגם הייתי אחראית על החזרות- זה היה מבחינתי הזמן לקבל החלטה - ’זה או זה’. או שרוקדים, או שעושים את כל השאר, אבל על הכול ביחד, כבר לא הייתי מסוגלת להשתלט יותר. כנ"ל לגבי הלל, שהקים וניהל יחד איתי את הלהקה. את רוב הצעדים בחיינו צעדנו ביחד".

כל כך הרבה שנים במרכז הבמה, לא כאב לך לשחרר את המקום הזה?

"זו הייתה החלטה שבאה ממקום טוב. הייתי מאוד שלמה איתה. במשך 20 שנה הייתי במרכז הבמה, הגיע הזמן לתת הזדמנות גם לאחרות".

 מלכת הבלט הישראלי
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור