נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > כל הזמן עסוקה
2 למאי 2011
כל הזמן עסוקה
מערכת הגפן, 29/04/2011 - 09:59
"האוהל עם הגופות והתמונה האחרונה של אחותי, לא מניחים לי לרגע", רותי זימרוני. נושקת ל 87, רותי זימרוני, רצה לקראתי, מחייכת, בין פסליה המרשימים, בחצר ביתה המדוגם, שעד לא מזמן, התרברב בפנוראמה בת 360 מעלות לים. מול ביתה שבזכרון יעקב, היחיד ברחוב פסגה, נבנה בימים אלו בית האמנויות של לילי אקשטיין, שכרגע מספק לסמוכים אליו, כמויות עתק של אבק.
רותי זימרונירותי זימרוני
עדות של אישה אמיצה, חפצת חיים, סקרנית, אופטימית ובעלת חיוך שלא מש מפניה, ושכל הזמן עסוקה, כמזור לתמונות המסויטות שחולפות לה בראש, בכל רגע של היום. רותי זימרוני. [צילומים: יואב איתיאל]

נושקת ל 87, רותי זימרוני, רצה לקראתי, מחייכת, בין פסליה המרשימים, בחצר ביתה המדוגם, שעד לא מזמן, התרברב בפנוראמה בת 360 מעלות לים. מול ביתה שבזכרון יעקב, היחיד ברחוב פסגה, נבנה בימים אלו בית האמנויות של לילי אקשטיין, שכרגע מספק לסמוכים אליו, כמויות עתק של אבק. ואצל רותי, בית יפהפה, מרוצף ציורים ושחובק כמו במערת אלאדין, פינות נסתרות, לא תמצאו גרגר אבק אחד. "לא נורא", היא מחייכת. "ברגע שהמקום יפתח, תהיה לי כל הזמן מוסיקה. ואני כל כך אוהבת מוסיקה".

צבעי תכול/סגול, מאפיינים את החללים המרשימים שבהם רהיטי רטרו יוקרתיים. גם הסוודר והעגילים, מעשה ידיה, באותם צבעים. כמעט בת 87 ועדיין נוהגת, משחקת ברידג’, שוחה שבעה ימים בשבוע, עושה תכשיטים, צלולה ואינה נחה לרגע. אלמנה כבר 10 שנים, מאהוב ליבה, יהודה זימרוני, שהיה בין מקימי מפעלי ח"ן - מתגעגעת אל טוב ליבו ולנוכחותו בכל רגע, וכל הזמן עסוקה - משפט שתחזור עליו כמה פעמים, במהלך פגישתנו.

סיפור חייה של רותי, השזור בתחנות כמו אושוויץ וברגן בלזן, מצמרר, ולכן נתתי לה מיקרופון פתוח, שתגולל, ללא הפרעה. עדות של אישה אמיצה, חפצת חיים, סקרנית, אופטימית ובעלת חיוך שלא מש מפניה, ושכל הזמן עסוקה, כמזור לתמונות המסויטות שחולפות לה בראש, בכל רגע של היום. סיפורה, יהווה עבורי מהיום, השראה גדולה איך לעבור בשמחה את גיל החוכמה, גם בלי השואה, יימח שמה.

"נולדתי ב-1924 בטרנסילבניה, בעיירה טאז’, מחצית השעה מקלוז’, ליוסף ורוזה היילברון. היינו חמישה אחים: אסתר, אני, דב, וולווי ויעקב. בית מסורתי/ דתי, אמיד, בתוך עיירה שמנתה 10.000 יהודים, מול 20.000 גויים. למדתי 8 שנים בבית ספר רומני וילדותי עברה עלי בשמחה ובאושר. אמי היתה אישה חלשלושה ואני, ילדה נמרצת, נמשכתי לבית לסבתי, שילדה לאישה 12 ילדים, שהייתה מאוהבת בו מעל הראש ואפילו כתבה לו שירים. שורה אחת שלה לא אשכח: ’אתה היית הכוכב הנוצץ שלי’.

חיי החופש והאושר נקטעו באבם, כשהיטלר קנה אותנו מהורטי, מנהיגנו. הגהנום האמיתי החל ב-1943, כשנאלצנו לשאת על דש בגדינו טלאי צהוב. הפחד הפך מוחשי, כשקרוב משפחה הגיע מצ’כיה ולא יצא מפתח הבית פן יעמיסו אותו אל תוך קרון רכבת, אל הלא נודע. תוך זמן קצר, התבקשנו לצאת מביתנו עם מעט המיטלטלין, ולצעוד ברגל אל יער בונגר, שהיה במרחק שני ק"מ מביתנו.

שם בתוך אוהלים, ללא מזון ראוי ומיטה חמה, חיינו כחודשיים. ללא הודעה מוקדמת, העמיסו אותנו לילה אחד אל תוך קרונות בקר, 50 איש בקרון. נסענו יום שלם ללא עצירה, עד שהגענו לאושוויץ. אני זוכרת נאצים בלבוש מחוספס, מורידים אותנו מהקרון ומבקשים שנתחלק לשתי קבוצות. באחת, המבוגרים והילדים הקטנים ובשנייה, הצעירים, בהם אחותי הבכורה, אסתר, אחי הקטן דב ואני. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי ואמי ואחי הצעירים".

רותי זימרוני
"תוך זמן קצר, חוללתי על רחבת הריקודים לא עם אחד אלא עם שניים, שהזמינו אותי לרקוד. הייתי רקדנית נהדרת ועד היום אני שולטת בתנועות". רותי זימרוני.
"בתוך צריף עלוב, הפשיטו אותנו מבגדינו והלבישו אותנו סמרטוטים. לקחו אותנו לבדיקת ברכיים ולמחרת אספנו אבנים- שרידי הפצצות האנגלים- בעיר הנמל ברמן. קיבלנו ליום רק צלחת מרק דלוחה, פרוסת לחם אחת וחתיכת גבינה. הרעב כרסם בנו וכל עיסוקנו היה בחיפוש מזון שישקיט את הטרוף שלנו. באחת ההפצצות, עץ אגסים הבשיל מחומה של הפצצה ואנחנו התנפלנו עליו כאחוזי אמוק. בכל אזעקה חיפשנו מרתף כדי למצוא בו תפוחי אדמה, שורשים או גזר שאופסנו לימי החורף. אקט זה היה מסוכן אך בהרבה מקרים זה מה שהחזיק אותנו בחיים".

"פעם אחת, פצצה נפלה על מאפייה. הבצק היה עדיין בתהליך של לישה- הצמדנו אותו אל גופנו ובערב, לחומו של תנור עלוב, קרצנו ממנו פיתות אותן הנחנו על התנור- זה היה המעדן הטוב ביותר שאכלתי בימי חיי".

בת 19, שוב הועלינו אל קרון בהמות, כשפעם היעד, ברגן בלזן. דחפו אותנו אל תוך צריף עלוב באישון ליל, כשעל הרצפה ישנות נשים. מחמת החושך, דרכנו עליהן והן פרצו בצרחות רמות וסיפרו בפאניקה שהתוכנית היא לפוצץ את כל המחנה, על כל יושביו".

בוקר אחד יצאנו, שלוש נשים, לחפש מקום מסתור לעשות בו את צרכינו. אחת מהן היתה אחותי אסתר, שיצאה פחדנית כמו אמא ואני אמיצה כמו אבא. מול הצריף הייתה גדר ומימין, אוהל גדול, שנראה כי בקרבתו נמצא את מבוקשנו. רצתי לבדי אל האוהל. כשפתחתי אותו, נגלו לעיני שלדי גופות אדם, עד לתקרה. חזרתי בבהלה לנקודה בה נפרדתי מאחותי אך היא לא הייתה שם. התחלתי לקרא לה בצרחות, אך לא היה מענה. מאז לא ראיתי אותה יותר. היא קבורה בטח בבור ענק בברגן בלזן. האוהל עם הגופות והתמונה האחרונה של אחותי, לא מניחים לי לרגע".

אחרי האירוע חליתי בטיפוס. לקחו אותי לבית החולים, יומיים לפני שהאנגלים שחררו את המחנה. שכבתי שם ללא הכרה. ללא כל תחושת זמן. תרופות לא היו. הכל היה בידי האל. כשהתאוששתי, שלחו אותי להחלים בשוודיה. שם גילו שיש לי שחפת. לאחר שנה של החלמה הגיעו שליחי עלייה מישראל, לימדו אותי עברית ולקחו אותי עימם לארץ ישראל. ב- 1947 יצאנו משוודיה "כאילו" לקובה. על אוניית "אולואה" שידועה בשם "חיים ארלוזורוב", הגענו לאיטליה ומשם על אוניה שבראשה, קפטן ארתור, הלא הוא לובה אליאב, לקפריסין. לאחר כשנה, ב-1948 הגעתי לתל אביב, הישר למשפחתה המבוססת של בת דודתי, שהייתה בעלת רשת הבגדים "שיק פריז". גרתי ברחוב שינקין אצל זקנה חמוצת פנים, בחדר עם שתי מיטות וארון, אבל לפחות אפשר היה לעשות בו כוס תה".

בהכרות מיוחדת במינה- "הראו לו צילום עם ארבע בנות והוא בחר בי"- פגשה את בעלה לעתיד, יהודה זימרוני, שניצל מציפורני הנאצים כי עלה לארץ ב-1935. ללדת רותי לא הצליחה ולכן אימצה אל חיקה תינוק בן חודש, יוסי זימרוני, בעל חברת נסיעות, ולו שלושה בנים, נכדיה של רותי.

איך ממשיכים?

"מדחיקים את המראות. עסוקים כל הזמן. שלא יהיה זמן לחשוב. צריך כוח נפשי מאוד גדול לזה. הילדים של היום כל כך מפונקים, שהם בטח לא היו שורדים את השואה".

"יש גם רגעים טובים. לפני כמה חודשים שמעתי מוסיקת ריקודים מבית דניאל הסמוך. ואני שכל כך אוהבת מוסיקה, הלכתי בעקבותיה ונקלעתי אל תוך מסיבה של בני גילי, אולי יותר צעירים ממני. הם רקדו טנגו וואלס ואני כל כך אוהבת לרקוד, אז התיישבתי לי על אחד הכיסאות. תוך זמן קצר, חוללתי על רחבת הריקודים לא עם אחד אלא עם שניים, שהזמינו אותי לרקוד. הייתי רקדנית נהדרת ועד היום אני שולטת בתנועות".

את עדיין מאמינה באלוהים?

"קשה לי להשיב לך על זה. עכשיו, אני כבר לא יודעת מה לומר".
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור