נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > טוּשׁה
2 למאי 2011
טוּשׁה
מעוז מוסל , 29/04/2011 - 09:59
נביעה מלוחה פשטה בעיניי. תהיתי על פשר שורשיה, שכן ידעתי שטושה חיכתה למוות כמו שחיכתה לחיים, ובחרה בו שנים רבות לפני שהצליחה לשים עליו את ידה. ובכל זאת היה שם געגוע - אליה, או אל ילדותי, שיותר מכל מקום אחר כאן שכנה, וכעת נבזזה לה במדי הצבא, ובתובנה שהאישה הבלתי-מנוצחת הזו הוכרעה בסופו של דבר. סיפור קצר של מעוז מוסל, מנקודת המבט של נכד לסבתו, ניצולת שואה
עמדת התצפית
’עמדת התצפית’ כללה כסא קטן ופשוט, נטול משענת, שמוקם בחדר השינה שלה ליד החלון, ובו היתה יושבת במשך שעות רבות מדי יום וצופה לעבר הרחוב, כדי "לראות אם הם באים". היה נדמה לי שהיא אף פעם לא ישנה כי היא צריכה לסרוק מדי פעם את הרחוב ולבדוק "אם הם באים"

Judeלטושה לא היו בכלל שיניים. בדרך כלל היו לה בפה שיניים תותבות, אבל לפעמים, כשהיתה מתעצלת, היא היתה מסתובבת עם פה עירום. פעם אחת ביקשתי ממנה לראות, וכשהיא פתחה את הפה, הכל היה לגמרי ורוד, בלי אף אי של לבן. כשכבר גדלתי, הסבירו לי שזה מהגרמנים, שהם הוציאו לה את כל השיניים. 
 
אבל אז כששאלתי, אמא ואבא רק נשפו לכיווני ’ששש...’ כזה חרישי וצורם, ואפילו יאלי לא הסביר לי כלום. הוא רק אמר, בארשת הזו החשובה שלו - "זה לא לגיל שלך, כשתגדל תבין". על המספר הכחול על היד, הוא דווקא כן הסביר לי - "זה שעון", הוא אמר, "שעון החיים, זה שעון מיוחד, שמראה את מספר הימים שהיא חיה, ובכל יום שעובר המונה מתקדם". זה נשמע לי הגיוני לגמרי, ואני קיבלתי את דבריו ללא כל עירעור ורק שאלתי אותו, מתי גם אנחנו נקבל שעון כזה. אבל הוא רק מלמל שכיום כבר לא מייצרים שעונים כאלה, ויותר לא הסכים לדבר על זה.

טושה. ככה כולם קראו לה - לא אמא, או סבתא, פשוט טושה. רק הפקידה בבנק ואדון שולמן מהמכולת היו היחידים שקראו לה גברת גלבאום. תמיד היה בבית שלה ריח חזק של גולאש - בדרך כלל התבשל לו סיר על האש, אבל גם כשלא, הריח כבר נספג בכל הרהיטים והחפצים. אבא אמר שהיא צריכה שתמיד יהיה מספיק אוכל בבית, ואמא,שגם ככה לא אהבה את הביקורים אצלה, אמרה שלפחות הריח הזה עדיף על ריח הסיגריות. טושה עישנה בשרשרת ונדיר היה לראות אותה ללא סיגריה ביד.

מכל סיגריה היא לקחה רק שלוש או ארבע מציצות ובשאר הזמן הסיגריה פשוט בערה ביד שלה, מצמיחה זנב אפר מתקמר. לאמא גם היו השגות על כמויות המתוק בהן פיטמה אותנו טושה, בעיקר על קוביות הסוכר שגדשו דרך קבע את צנצנותיה, אותן הציעה לנו כתחליף סוכריה בכל ביקור, מבטלת בהינד יד את מחאותיה של אימי. "אָווה", היתה אומרת טושה, מתקשה כהרגלה לבטא את האות הגרונית בתחילת שמה של אימי, דבר שלכשעצמו היה גורם לתזוזת שרירים עצבנית בפניה של אמא - "זה אנרגיה טוב, וקטנצ’יק כומו זה, לא מזיק לשיניים של תומרי ויאלי".

טושה גרה בקומה הרביעית בבניין בלי מעלית ולמרות שהתקשתה לעלות במדרגות ואבא ניסה לשכנע אותה פעמים רבות לעבור לקומה אחרת או לפחות לבניין בו יש מעלית, היא התעקשה להישאר במקומה. היא חיתה בגפה: את סבא שלי, בעלה של טושה, לא פגשתי מעולם, ולמעשה רק בגיל מאוחר יחסית, סיפרו לי על קיומו ועל פטירתו שנים בודדות לפני שנולדתי. בכל הזדמנות חזרו כולם על חוכמת הילדות שלי - "אם יש טושה אז איפה טוש?". אבל בעצם מעולם לא ענו ממש על השאלה שלי.

בכל קיץ היינו מגיעים להתארח אצלה למשך שבוע או יותר. היינו מבלים אצלה בדירה, או משחקים עם רמי שגר בקומה הראשונה בבניין שלה. רמי היה גדול מיאלי בשנה, אבל איכשהו תמיד כששיחקנו, היה דווקא יאלי המנהיג ובדרך כלל קבע מה נעשה. ולכן, למרות שיאלי כמעט לא פיספס הזדמנות להציק לי, לבודד אותי ולדאוג שארגיש שאני הקטן, הם צירפו אותי לחבורה שלהם. הרגשתי שרמי היה מעדיף להיות רק עם יאלי, לחרוש סודות להם לא אהיה שותף. אבל יאלי פסק, ורמי לא העז להמרות את קביעתו הנחרצת בעניין.

לפעמים התארחתי אצלה לבדי. כמו בפעם ההיא בה התחלתי לאייש את עמדת התצפית שלה בהיעדרה. ’עמדת התצפית’ כללה כסא קטן ופשוט, נטול משענת, שמוקם בחדר השינה שלה ליד החלון, ובו היתה יושבת במשך שעות רבות מדי יום וצופה לעבר הרחוב, כדי "לראות אם הם באים". היה נדמה לי שהיא אף פעם לא ישנה כי היא צריכה לסרוק מדי פעם את הרחוב ולבדוק "אם הם באים". בתקופה ההיא התעוררתי כמעט מדי לילה, וכשהייתי מגיע לחדרה, מצאתי אותה לעיתים קרובות יושבת בקרבת החלון, בקצות אצבעותיה מאירה להבה כתומה ורפה, צווארה מתוח, פניה סמוכות לזכוכית וכמעט נוגעות בה, ובמבט רציני בוחנת כל תנועה שהתרחשה בנוף שמתחתיה.

’עמדת התצפית’ כללה כסא קטן ופשוט, נטול משענת, שמוקם בחדר השינה שלה ליד החלון, ובו היתה יושבת במשך שעות רבות מדי יום וצופה לעבר הרחוב, כדי "לראות אם הם באים". היה נדמה לי שהיא אף פעם לא ישנה כי היא צריכה לסרוק מדי פעם את הרחוב ולבדוק "אם הם באים"
פעם אחת, כשיצאה לכמה שעות לביקור בקופת-חולים, סירבה לצרף אותי אליה. מייד כשנעלה אחריה את דלת הדירה, מיהרתי לכסא שלה כדי למלא את תפקידה. מכיוון שלא הצלחתי לראות את המתרחש ברחוב בעודי יושב, נעמדתי ליד החלון. כך נשארתי שעות שלמות בהיעדרה, מלווה את צעידתה האיטית ברחוב, עד שיצאה מטווח ראייתי, ולאחר מכן לאורך כל זמן העדרה, נטוע במקומי בציפיה דרוכה לעבר הרחוב כדי "לראות אם הם באים".

לא ידעתי מי אלה שאמורים לבוא, איך אזהה אותם כשיתקרבו ומה אעשה במידה ואכן יגיעו, אבל הרגשתי מחוייב לבצע את המשימה כפי שהיתה היא עושה לולא יצאה לענייניה, מדמיין איך אקבל אותה בשמחה כשתחזור ואספר לה שהם באו, דווקא במשמרת שלי. מאז חזרתי להשקיף מהעמדה ליד החלון גם בפעמים אחרות בהן נשארתי לבדי בדירה, מארגן לעצמי הגבהה על הכסא, עד שגבהתי מספיק כדי שאוכל לראות את הנעשה בישיבה רגילה. מעולם לא סיפרתי לה על האחריות שקיבלתי על עצמי בהיעדרה והקפדתי לנטוש את המשמרת ברגע שהבחנתי בדמותה ברחוב, ממהר לסלון או לחדר בו התארחתי, כדי להמתין לה שם.

טושה גרה בעיר כי אהבה "את השאון וההמון", כפי שנהגה לומר בהזדמנויות רבות, במבטא ההונגרי הכבד ובשפה הייחודית שלה, ששילבה עברית של שבת עם שגיאות דקדוק של עולה חדשה. גם אני אהבתי את העיר ושמחתי להתארח אצלה: בכל פעם שמיאנה לבקשת אבי להצטרף אלינו ולגור איתנו בקיבוץ "כי שם תהיי קרובה אלינו וידאגו לך לכל מחסורך", והיא בביטול טענה שהיא דואגת לעצמה וש"אין לי שום מהסור", שמחתי אני, והוסרה מליבי הדאגה פן תוותר ותשתכנע וכך ימנעו ממני הביקורים בעיר.

טושה תיעבה את הטבע והמרחבים הירוקים ומיעטה לבקר אצלנו למרות שאבא הציע פעמים רבות לבוא ולהסיע אותה אלינו - בעיקר בחגים. שנים מאוחר יותר, הוא סיפר לי שכשהיתה נערה היא הוחבאה לבדה אצל ידידים של הוריה בכפר, עד שיום אחד כשסיירו הגרמנים במקום הם תפסו אותה, וכשגילו את יהדותה העבירו אותה למחנה ריכוז, שם שרדה רק בקושי, בחיבור מדהים של צירופי מקרים.

עם טושה גילינו את העיר הגדולה על כל אוצרותיה. היא ליוותה אותנו לכל מקום, פעמים על-פי בקשתנו ופעמים אחרות על-פי הצעותיה, צועדת עימנו לאורך שעות רבות, למרות מגבולותיה הגופניות: היתה לה גיבנת קטנה, הליכתה כפופה ורגליה נשאו אותה במאמץ רב. במיוחד נפעמתי מהתמדתה במסעות עימנו, בכל פעם שהבטתי בכף-רגלה ובאצבעותיה הצפופות, שהיו מוטות בחיבורן אל הגוף בזוית כמעט בלתי אפשרית, כלואות תמיד בסנדלים שאבזמיהם נוקשים.

טושה שלטה במיומנות בנתיבי האוטובוסים של ’דן’ וערכה לנו הכרות עם פלאיה של העיר - הים, סרטי הקולנוע, מגדל שלום ואתרים נשגבים אחרים. גולת הכותרת היתה הצעידה לאורכו של רחוב דיזינגוף, שבעזרתה של טושה הפך עבורנו מהמקום היקר ביותר במונופול, לחוויה רב-חושית על כל החנויות, הצבעים, האורות ונגני הרחוב שבו.

בשנים בהן גילינו את מכונות המשחקים בחנויות המיועדות, שהיו פזורות ברחבי העיר, הסכימה ללוות אותנו ואף לממן את תאוותנו הבלתי נשלטת, שולפת שטרות ומטבעות מארנקה וממירה אותם לאסימונים. אנו חטפנו אותם מידה ומיהרנו להשליכם בחריץ ולהניח את ידינו על הידיות והכפתורים, והיא ניצבה תמיד לצידנו, קצת מאחור, עיניה בולעות את המתרחש במסך הצבעוני ועוקבות אחר ידינו המתנועעות בזריזות רבה, אך מסרבת לנסות ולו משחק אחד בעצמה.

טושה נפטרה זמן קצר אחרי שהתגייסתי. כיאה למי שכל-כך הרבה קמו לכלותה בחייה, גם את הסרטן שהתנחל לה בריאות זה זמן, עקף בסיבוב התקף הלב, שהיה זה שהצליח להכריע אותה. במשך שנים, כשניסו הסובבים אותה - בתחילה ההורים, ואחר-כך גם יאלי ואני - לשכנע אותה לחדול מהעישון האינסופי שלה, היא הנידה ידה בביטול. אם היו ממשיכים ומתעקשים איתה, היא הייתה אומרת משהו כמו "אני ראיתי ונשמתי עשנים גדולים יותר, אז מה יכול כבר להזיק לי העשן הקטן הזה?".

פעם אמרה ליאלי - "זה כמו במשחקים שלכם - אני את ה- GAME OVER כבר ראיתי, עכשיו זה הכל נקודות של בונוס בשבילי". באחת השבתות כשביקרנו אצלה, התאמצתי מאוד לזכור את הספרות שהופיעו לה על היד כדי שאוכל לחשב בביקור הבא את מספר הימים שעברו, וכשהגענו בפעם אחרת נחרדתי לגלות שהשעון שלה נעמד. "טושה, השעון שלך מקולקל", קראתי בבהלה, מניח שהמשמעות היא ששעון חול חייה הגיע לקיצו. כשטושה עצמה וההורים ניסו לרדת לפשר האמירה שלי וההיסטריה שאחזה בי בעקבותיה, ראיתי את יאלי חומק מהדירה, נמלט מהכעס שיופנה כלפיו לכשתיפתר התעלומה. אבל גם אז, הם רק הרגיעו אותי, חזרו על התשובה האולטימטיבית שהתאימה לכל שאלה, זמן ומקום - "כשתגדל תבין", וסירבו לתת לי הסבר אחר מזה שנתן לי יאלי בעבר.

כשסיפרתי בטירונות על מותה של טושה וביקשתי להשתחרר להלוויה, נתקלתי בצינה מהמפקדים. בתחילה לא האמינו לי, התבדחו על חשבוני ואמרו ש"סבתא שלי מתה זה התירוץ הכי עלוב בפק"ל - שחוק כמו סוליה בנעל של גולנצ’יק שכרגע סיים מסלול." בסוף הם התרצו ושיחררו אותי ל- 48 שעות. הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לבית בו ביליתי כל כך הרבה חופשים, לעשות בו סיבוב אחרון לפני שיחדל להיות שלה. זמן לא רב אחר-כך, כל מה שנשאר מטושה ומהדירה שלה היתה מחלוקת נדלנ"ית: אבא רצה למכור את הדירה "כי עכשיו יש ביקוש גדול בשוק לדירות באיזור הזה", ואילו נאוה, אחותו, שהיתה פחות לחוצה על כסף נזיל, העדיפה לנצל את השוק כדי למצוא שוכר לדירה - "וככה תהיה לנו עוד תוספת קטנה למשכורת כל חודש, מה רע?".

אבל אז עוד הספקתי להגיע לדירה הדוממת ולהסתובב בין החדרים בהם כל חפץ, כל רהיט וכל שבריר ריח שעלה באפי נשאו אותי על גבי גלי זכרונות אל עבר ילדות, שכמו טושה כבר הסתלקה לה. כשהגעתי לחדר בו ישָּנו יאלי ואני, כשהתארחנו אצלה, ובו עמדו כבימים ימימה שתי המיטות, עצרתי ליד זו שהיתה שלי והנחתי לגופי ליפול עליה בחבטה, לקיר לבלום את הגב שהסתער עליו, לרגלי לחתור קדימה, מיושרות, גופי כמו סוגר כיתר משולש ישר-זוית שאותו יצר עם הריצפה והקיר.

בהיתי במיטה שממול, וכמעט יכולתי לראות שם את הילה, שוכבת כשלגופה לבניה בלבד, מחייכת חיוך שחציו מבויש וחציו מתגרה, מזמינה אותי אליה אך נמלטת בכל פעם שהזמנתה מתקבלת. היינו אז בני שש-עשרה, אוהבים ובעיקר עמוסי התרגשות והורמונים כשהתייצבנו מאחורי הדלת של טושה בשעת ערב מאוחרת, בלי הכנה מקדימה. טושה שמחה כמו תמיד לראות אותי, ושמחתה התמידה לכיוונה של הילה שעמדה מאחורי בכתפים שחוחות, ידיה מכונסות בחיקה.

שאלתי את טושה אם נוכל לישון אצלה את הלילה. לשניה או שתיים פינה המבט הקורן שלה את מקומו לארשת אחרת, סקרנית, זו ששימשה אותה כשעקבה אחרי יאלי ואחרי מתהפנטים מול משחקי הוידיאו, וכעת עטתה אותה כדי לבחון אותנו לרגע קצר. זה הספיק להילה להתכווץ עוד יותר במקומה, אבל טושה מייד קבעה "נו, איזה שֶיילה", ומבלי לבזבז שניה מיותרת ניגשה להתקין לנו את המיטות. היא אפילו לא שאלה על סידורי השינה הדרושים, ותוך דקות היו המיטות של יאלי ושלי מוצעות במקומן.

להורים של הילה ושלי סיפרנו שאני אשן אצל טושה והיא אצל אצל חברה, כשהודענו לפרצופם החמוץ על כוונתנו לנצל את הימים האחרונים של החופש לבילוי בתל-אביב. לא היה לי ספק שטושה תשתף איתי פעולה, וכשביקשתי ממנה, נבוך מעט, שלא תזכיר את הופעתנו המשותפת לאבא, היא חייכה ועשתה עצמה כמו אינה מבינה, כאילו רוצה לשחרר אותי מלהיות שותף בדבר עבירה. בבוקר, כשהקצנו, היה כבר האויר מלא בריח החביתיות שהכינה טושה, אותו ריח שאיתו התעוררנו יאלי ואני בכל ימי שהותנו בביתה.

בשקט ככל שיכולנו, גררנו את המיטה שהושאלה להילה לאותו הלילה בחזרה אל פינתה, בכיוון ההפוך לזה אותו עשתה בערב שלפני, דקות לאחר שטושה פרשה אל מיטתה, דקות לפני שהשלימה הילה את מופע החשפנות הקצר שעשתה לכבודי, שובה לחלוטין את מלוא תשומת ליבי, מפעילה בשלט-רחוק את בלוטות הזיעה שלי וגורמת לי לבלוע כמויות מוגזמות של רוק.

נביעה מלוחה פשטה בעיניי. תהיתי על פשר שורשיה, שכן ידעתי שטושה חיכתה למוות כמו שחיכתה לחיים, ובחרה בו שנים רבות לפני שהצליחה לשים עליו את ידה. ובכל זאת היה שם געגוע - אליה, או אל ילדותי, שיותר מכל מקום אחר כאן שכנה, וכעת נבזזה לה במדי הצבא, ובתובנה שהאישה הבלתי-מנוצחת הזו הוכרעה בסופו של דבר. כל הסכרים נפרצו, וגלי התייפחות פשטו בגופי. כששככו אלה, הכריעה אותי העייפות - זו שבוקעת עם רפיונם של שרירים שונים, חלקם בגוף וחלקם בנפש, ופוקדת את הטירון כשגופו היגע חש את רכות המזרון. גופי נשמט אל שינה שלווה, מרוחקת, מבקש לזכות באותו ריח מוכר ומתוק עם תומה.

אינני יודע כמה זמן שכבתי שם. התעוררתי לרעשי אלה שנכנסו עמוסי שתיה וכיבודים, להכין בהם את קבלת הפנים למבקרים שיציפו את הבית בתום הלוויה, מחללים לראשונה את המבצר של טושה, את ארמון ילדותי.



צילום טלאי צהוב: גייזי שביט
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור