נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > להדחיק כדי לחיות
2 למאי 2011
להדחיק כדי לחיות
מערכת הגפן, 29/04/2011 - 09:58
בפעם הראשונה, הילה אור חושפת את סיפורה המלא של סבתא שושנה. שיר הלל לניצחון הרוח שגברה על הנורא מכל. "העולם הוא מקום כל כך גדול ויפה, ורק ליהודים לא היה מקום בתוכו". שושנה (ברייטמן) אוורבוך. "אבל תספרי לה ממש הכול, מההתחלה ועד היום." אמר לה סבא שלי, כשהתיישבה מולי, הסירה את משקפיה וחיכתה שאשאל את השאלה הראשונה. סיפור חייה של סבתא שלי תמיד ניתן לי בחלקים. מאז שאני זוכרת את עצמי, אחת לכמה חודשים, סקרנות הייתה מחלחלת בי, שאלה הייתה עולה לאוויר, וכל תשובה הייתה מביאה איתה עוד חלק בפאזל, שלא שמעתי עליו קודם לכן.
שושנה (ברייטמן) אוורבוך
לאחר מות אימה, כשהיא כבר בת-11, היא מתכננת עוד בריחה רק שהפעם, שרה תופסת אותה ואומרת לה "תברחי מפה ואל תעיזי לחזור הנה יותר". "רציתי ששרה תבוא איתי, אבל פתחי הביוב היו כל כך קטנים שלא היה לה שום סיכוי לעבור דרכם וכך נאלצתי לברוח לבד. את שרה לא ראיתי יותר". [צילומים: יואב איתיאל]

"אבל תספרי לה ממש הכול, מההתחלה ועד היום." אמר לה סבא שלי, כשהתיישבה מולי, הסירה את משקפיה וחיכתה שאשאל את השאלה הראשונה. סיפור חייה של סבתא שלי תמיד ניתן לי בחלקים. מאז שאני זוכרת את עצמי, אחת לכמה חודשים, סקרנות הייתה מחלחלת בי, שאלה הייתה עולה לאוויר, וכל תשובה הייתה מביאה איתה עוד חלק בפאזל, שלא שמעתי עליו קודם לכן.

את ה"מבוא" אני כבר מכירה מגיל צעיר, אבל אם היה משהו שתמיד עניין אותי לעשות ואף פעם לא מצאתי את הרגע הנכון לבקש, זה לשמוע את הסיפור שלה, ממש כמו שסבא שלי ביקש ממנה לספר אותו - מהתחלה ועד היום, את הכול.

שושנה (ברייטמן) אוורבוך נולדה באוגוסט 1931. היא גדלה בעיירה בפולין בשם גרודג’יסק מזובייצקי. אביה היה חקלאי ומוכר פירות בשוק, אימה הייתה עקרת בית ולהם שני בנים וארבע בנות. שושנה הייתה הצעירה ביותר.

"אני זוכרת את הדיבורים בבית על המלחמה שעומדת לפרוץ. אבא שלי דיבר על זה הרבה, אבל בתור ילדה כל כך קטנה, לא באמת הבנתי מה עומד לקרות. אף אחד לא באמת הבין" היא מספרת.

בפרוץ המלחמה, בשנת 1939, נדרש ממשפחתה של שושנה בת ה-8, כמו גם משאר היהודים שחיו בגרודג’יסק, לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו וורשה.

"כולנו עברנו לגטו. כולם חוץ מאחי יצחק שלא רצה לעזוב. הוא התעקש להישאר בגרודג’יסק ומאז לא שמעתי ממנו. עד היום אני לא יודעת מה בדיוק קרה לו, אני יכולה רק לשער".

שושנה (ברייטמן) אוורבוך, הילה אור
אני בטוחה שגם עכשיו, אני עדיין לא יודעת הכל על סיפורה של סבתא שלי. אבל גם מתוך קמצוץ האינפורמציה, אפשר להבין שלא רק את מלחמת הקיום שלה היא ניצחה בגבורה, אלא יכולתה להיות אימא מסורה לשלושה ילדים, סבתא מדהימה לתשעה נכדים, רעיה אוהבת מזה 60 שנה, והיכולת למצוא נחת ואושר בכל זה, אחרי מה שעברה, זה אולי הניצחון האמיתי שלה.
טובה, אחותה של שושנה, עזבה את פולין לרוסיה, עוד לפני פרוץ המלחמה עם בעלה. אך המלחמה גבתה מחיר יקר ובעלה נהרג בשירותו בצבא הרוסי, והיא נאלצה להתמודד לבדה בקור, וברעב, עם בתה התינוקת.

ביחד עם עוד כ- 450,000 איש, חיו שושנה ומשפחתה בתוך הגטו הגדול ביותר מבין הגטאות היהודיים בתקופת השואה.

"לעבוד, לא אפשרו ליהודים. העוני הביא את הרעב, הקור והצפיפות הביאו את המחלות וכך בתור ילדה, שלא אפשרו לה ללכת לביה"ס, הייתי מטיילת ברחובות הגטו, בין עגלות ומריצות, עליהן היו אוספים את גופות המתים".

מתוקף גילה הצעיר, שושנה הייתה מספיק קטנה בשביל לעבור דרך פתחי הביוב של קירות הגטו ולהזדחל החוצה, במטרה להגיע אל הכפרים הפולנים הסמוכים, שם הייתה מחפשת אוכל, להביא למשפחתה שבגטו.

"ברחתי כך המון פעמים. כבר הפכתי למומחית. ידעתי לאן ללכת, למי לפנות. לפעמים היו מגרשים אותי, אבל לרוב היו מרחמים ודואגים לי לאוכל. אבל היה דבר אחד שלא יכולתי אף פעם לצפות - בכל פעם כשהייתי מוציאה את ראשי דרך הפתח בקיר אל צידו החיצוני של הגטו, ידעתי שיש סיכוי שחייל גרמני יעמוד שם ויתפוס אותי. הרי השמירה על הגטו הייתה הדוקה מאוד והיה לי ברור מה יכול לקרות במידה ואתפס. למזלי הרב, בכל פעם כשביצעתי בריחה כזו, החיילים הגרמנים בדיוק היו בזמן החלפת משמרת ואני פשוט הייתי רצה מהר ומשתלבת בנוף ומעולם לא נתפסתי".

בריחה מהגטו הייתה בכל פעם מחדש לקיחת סיכון, שמא יהיה זה ניסיונה האחרון של שושנה להציל את עצמה ואת משפחתה. להיכנס בחזרה פנימה היה פשוט יותר. הנאצים שמחו "לטהר" את הרחובות מיהודים ולרכז כמה שיותר מהם בין קירות הגטו, לכן כשכבר הייתה מגיעה בחזרה אל שעריו, שושנה ידעה שהנה, היא שוב הצליחה "לחזור הביתה בשלום".

"אימי תפרה לי במיוחד שמלה גדולה, תחתיה הייתי מסתירה לחם, תפו"א, סוכר, מלח. אלוהים שמר עלי בכל פעם כשיצאתי ונכנסתי דרך אותם השערים, אבל לא על כולם הוא שמר באותה מידה. אחי ניסן, עשה כמוני כשברח בעצמו פעם דרך פתח הביוב ומאז לא חזר יותר".

גיטה, אחותה של שושנה, יצאה יום אחד מן הבית עם חברתה. "הן הלכו לחפש דירה, גיטה כבר הייתה בת 20 ורצתה לצאת מבית הוריי". מספרת שושנה.

כמו במקרים הקודמים, גם במקרה הזה לא היה ברור מה בדיוק קרה לאחותה של שושנה, שמאז אותו יום לא ראתה אותה יותר. "אבי היה אדם מאוד חרוץ וחם. אני זוכרת איך הוא היה מרים אותי על הכתפיים שלו ומפנק אותי בתור הילדה הכי קטנה בבית. אבל בשלב הזה, הוא כבר היה כל כך חלש ורזה, שאפילו לקום מהמיטה הוא לא היה יכול". יום אחד ביקש גרשון, אביה של שושנה, שתרד לקנות בשבילו קופסת סיגריות. "ליד הכניסה לגטו, עמדו סוחרים ומכרו סיגריות. רצתי למטה, קניתי קופסא לאבא וחזרתי הביתה. כשנכנסתי לחדרו והתיישבתי ליד מיטתו, הבטתי בו והבנתי שזהו, הוא כבר לא איתי, הוא כבר לא בכלל".

שושנה, אימה - לאה ושרה - אחותה הגדולה, היו היחידות שנשארו. "בוקר אחד, נשמעה דפיקה חזקה בדלת הבית. ברחתי להתחבא בשירותים. אלו היו החיילים הגרמנים. הם נכנסו, באו לחפש משהו, אולי אנשים מבוגרים, אולי אותי. אבל כך או כך, את אחותי הגדולה שרה, הם ראו ולא לקחו איתם, ולאחר כמה דקות הם פשוט הלכו". אותו יום אמנם עבר בשלום על שושנה ואחותה, אבל בפעם הבאה, כשהגיעו החיילים לביתן, הם לא יצאו בידיים ריקות.

"אני זוכרת את היום שבו שרה אמרה לי - ’לקחו את אימא’. הגרמנים החלו לאסוף אנשים מהבתים ומהרחובות, וריכזו אותם באולם גדול בתוך הגטו, ומשם לקחו אותם למחנות, למטרת עבודה או השמדה. עוד הצלחתי ללכת לאותו המקום אליו לקחו אותה ולבקר אותה שם כמה פעמים, עד ששרה הודיעה לי שזהו, אימא איננה".

במשך שלוש וחצי שנים, חיה שושנה בין כתלי הגטו. לאחר מות אימה, כשהיא כבר בת-11, היא מתכננת עוד בריחה רק שהפעם, שרה תופסת אותה ואומרת לה "תברחי מפה ואל תעיזי לחזור הנה יותר". "רציתי שתבוא איתי, אבל פתחי הביוב היו כל כך קטנים שלא היה לשרה סיכוי לעבור דרכם וכך נאלצתי לברוח לבד".

ללא כל מושג לעומד להתרחש, שושנה יוצאת בפעם האחרונה דרך פתח הביוב של קירות גטו וורשה, מאז גם את אחותה שרה, היא לא ראתה יותר.

"אף אחד לא רצה לקבל אותי. הפולנים פחדו כל כך על חייהם שלא היו מוכנים לקחת את הסיכון בלהסתיר אותי. טרקו לי את הדלת בפנים אינספור פעמים".

בודדה, מפוחדת ורעבה, שושנה לא וויתרה והמשיכה במשך שבועות ארוכים לעבור מדלת לדלת, בין הכפרים הפולנים באזור, מנסה למצוא מחסה ומסתור. יום אחד הגיעה שושנה אל הכפר ’אוסובייץ’, שם, בפעם הראשונה נקשה בדלת שלא נטרקה על פניה. "אישה פתחה בפניי את הדלת, שמה היה זופיה. היא הכניסה אותי מהר פנימה, רחצה אותי, ניקתה אותי מהטינופת ומהכינים והפכה אותי מאותו יום לבת בית".

במשך שלוש שנים הוסתרה שושנה בביתה של אותה משפחה פולנייה. "בעלה של זופיה היה לוקח אותי לעבוד איתו בשדות והאישה, התייחסה אלי ממש כמו אל בת נוספת. היא הייתה תופרת לי ולבתה הקטנה את אותן שמלות פרחוניות, יפות כאלה".

על אף הביטחון שחשה שושנה בביתה של המשפחה הפולנייה, המלחמה עוד הייתה בשיאה והיא הייתה עדיין יהודיה נרדפת. "תושבי הכפר ידעו שאני יהודיה, כך שלאורך רוב שהותי שם, אף אחד לא פצה פה, אבל כנראה שבכל זאת, היו כאלה שלא יכלו להעלים עין".

יום אחד, שלושה חיילים נאצים הגיעו אל בית המשפחה. "התחבאתי במחסן, תחת ערימת חציר גדולה ושמעתי אותם מתקרבים". החיילים שחשדו כי מישהו אכן מסתתר תחת אותה ערימת קש, תפסו קלשונים והחלו להכות בערימה באכזריות. הם עשו זאת עש שהפסיקו. "יכולתי ממש להרגיש את המכות, אבל איכשהו, הם פשוט לא פגעו בי". החיילים נאלצו לעזוב את הבית ללא "שלל", אבל זה לא נגמר שם. כמה חודשים לאחר מכן, בחור פולני צעיר, שנסע על אופניים ליד הבית בו הסתתרה, ראה אותה בחצר הבית וידע כי היא היהודייה שחיפשו אחריה. "ידעתי מה עובר לו בראש. פניו נראו כועסות, כשהוא האיץ ונסע במטרה להלשין עלי". אך המזל שוב האיר לה פנים, כשאותו בחור, נפל מן האופניים, ממש לנגד עיניה.

"ראיתי שהוא לא מצליח לקום, הוא ממש שכב שם כמה דקות. מסתבר ששבר את שתי רגליו מחמת הנפילה, אז אפשר לומר שממנו כבר לא חששתי יותר.

שושנה חייתה אצל אותה משפחה עד ל-8.5.45 בו הודיעו ברדיו כי המלחמה הסתיימה.

הדבר הראשון שעשתה היה להגיע בהתרגשות אל ביתה הישן שבגרודג’יסק. "קיוויתי למצוא פרצוף מוכר, לגלות מי נשאר בחיים." היא אומרת. ביתה הישן של שושנה עמד ריק ושומם. היא לא בזבזה רגע ורצה אל בית השכנים ממול, שם מצאה חברת ילדות שהכירה את משפחתה. היא אמרה לשושנה שדודה מאיר (אחי אימה), שרד ונמצא ברגע זה בתחנת הרכבת, במטרה לעזוב את העיר. "חברה שלי הצטרפה אלי ורצנו כמו שתי משוגעות עד לתחנת הרכבת, שם מצאתי אותו בין ההמון, עומד לעלות לקרון. צעקתי לו-’מאיר!’, הוא הביט בי בהלם מוחלט ושאל ’מה זה שושנה, את בחיים?!’ כל כך התרגשתי לראות אותו, צחקנו המון".

דודה של שושנה לקח אותה עמו לגרמניה, שם שיכן אותה בביתה של תופרת יהודיה שטיפלה בה במסירות. "באותה תקופה, הרבה ילדים ובני נוער יהודים הגיעו לגרמניה ורוכזו ע"י הסוכנות והבריגאדה היהודית, על מנת לקבל אשרת כניסה לישראל".

לאחר חצי שנה בגרמניה, עלתה שושנה עם שאר הילדים, על אוניה שהביאה אותם ארצה. "המדריך ששלחו לנו מטעם הסוכנות היהודית, קיבל אותנו כשירדנו מהאוניה. שמו היה מתתיהו שלם. כן, המשורר. נורא התרגשתי לראות שמישהו מחכה לי".

מהאוניה, נלקחו הילדים לעתלית, במחנה בריטי מיקמו את הילדים לצורך בדיקות רפואיות. לאחר מכן העבירו אותם לקיבוץ רמת יוחנן. "כבר שכחתי איך זה ללמוד בבי"ס, לחיות עם עוד ילדים, לחיות בביטחון, בשקט. בהתחלה לא ידעתי איך לעכל את זה, את האושר...".

יום אחד, קיבלה שושנה מכתב מפולין בו מבשרת לה אחותה טובה, כי היא עודנה בחיים. "כל הפנימייה הייתה בשמיים באותו היום בו קבלתי את המכתב. כולם כל כך התרגשו בשבילי שסוף סוף מצאתי מישהו שחי".

כשהגיעה לגיל 18, עברה שושנה לחיות בקרית מוצקין, שם מצאה קרובי משפחה. לאחר חצי שנה, עברה לת"א, לקרובת משפחה אחרת, בשם מרים. בעלה של מרים, הזמין יום אחד לארוחת צהריים, רחוק משפחה משלו בשם בן ציון, אז בחור צעיר וחייל ישראלי.

"זו הייתה אהבה ממבט ראשון", אומר בן ציון בביטחון, וצובט לה בעדינות את הלחי בזמן שהיא צוחקת במבוכה. לא עבר זמן רב עד שהתחתנו השניים ועברו לחיות ביחד בביתו של בן ציון בגבעת עדה, באותו הבית, בו הם חיים עצם היום הזה. "כנראה שאלוהים היה ממש נחוש, שאגיע לגבעת עדה", היא צוחקת.

בתקופת הריונה הראשון, בעודה בת-19, שושנה שומעת לפתע דפיקה בדלת. היא ניגשת לפתוח ומגלה מולה את אחותה טובה. "אני פשוט לא האמנתי למראה עיני", היא אומרת. לאחר מלחמת השחרור, יכלו טובה, בעלה וארבעת ילדיהם, לעלות ארצה. "מסתבר שאחרי שבעלה הראשון נהרג במלחמה, טובה התחתנה בשנית והביאה לעולם עוד שלושה ילדים. באותו יום, היא השאירה את הילדים עם בעלה בחיפה, תפסה טרמפים עד צומת ברניצקי וככה עם מעיל וכובע מפרווה, כמו שברוסיה ובפולין היו לובשים, היא הלכה ברגל ממש עד פתח ביתי בגבעת עדה". היא מספרת בהתרגשות. "את מבינה? אלו היו ימים קשים. העולם הוא מקום כל כך גדול ויפה, אבל רק ליהודים לא היה מקום בתוכו".

בחנתי את סבתי בזמן שגוללה בפני את סיפור חייה, מתקופת המלחמה הארורה ההיא. ארשת פניה הייתה לרוב רצינית ומרוכזת, מצפה שאשאל, שאוביל, שאבין. את הכאב והעצב הסתירה כפי שהשכילה לעשות מיום שאני זוכרת אותה. פניה של סבתא שושנה, שתחגוג השנה גבורות -גיל 80- יפהפיות, וחלקות. רוחה תמיד טובה עליה והיא חייכנית וצחקנית ללא תקנה. דאגתה היחידה: שלא יחסר - לא בסירים המבעבעים דרך קבע על הכיריים, לא במקרר העומד להתפוצץ מכל טוב, ולא במזווה שמכיל "הפתעות", שסבתא דואגת "להסתיר" כדי שאנו נמצא. כשאנחנו איתה וסביבה, רוחה תמיד טובה ושמחה, מקבלת ועוטפת בחום ואהבה. אבל אני יודעת שיש רגעים בהם אנחנו לא לידה, ואז בשקט, לבד ובאין רואה, היא מרשה לזיכרונות ולדמעות להציף אותה.

כבר אמרו לי לא פעם, שאין דבר יותר חזק מיצר החיים. כנראה שאותו יצר הפך לדרך קבע בחייה של סבתי שהעדיפה, אולי להדחיק, אולי לנסות ולשכוח ואולי לבחור שלא להתמודד עם אותם זיכרונות שהובילו לכאב, בכל יום, ובכל שעה, כי בשביל לחיות באמת, לא הייתה לה ברירה אחרת

אני בטוחה שגם עכשיו, אני עדיין לא יודעת "הכל" על סיפורה של סבתא שלי. אבל גם מתוך קמצוץ האינפורמציה, אפשר להבין דבר אחד מאוד ברור: לא רק את מלחמת ההישרדות שלה היא ניצחה בגבורה, אלא יכולתה להיות אימא מסורה לשלושה ילדים, סבתא מדהימה לתשעה נכדים ורעיה אוהבת מזה 60 שנה, אחרי כל מה שעברה, והיכולת המדהימה למצוא נחת ואושר, הוא אולי הניצחון האמיתי שלה.

שושנה (ברייטמן) אוורבוך, בן ציון אוורבוך
"זו הייתה אהבה ממבט ראשון", אומר בן ציון בביטחון, וצובט לה בעדינות את הלחי בזמן שהיא צוחקת במבוכה.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור