ח"כ אנסטסיה מיכאלי, 18/03/2011 - 10:11

ההבדל בין תאוות הרצח שלהם, לרדיפת השלום שלנו ובין אהבת המוות שלהם לאהבת החיים שלנו, היא מציאות חיינו וההכרה בהבדלים אלה היא הגזענות הנדרשת לנו כדי להישרד. לעיתים קרובות מידי, קם מי שמטיף לנו מוסר. "גזענים!", זורקים לנו בפנים, ואנחנו אמורים להיפגע

"מה שאצלנו לא יעלה על הדעת - אצל אויבנו זאת דרך הפעולה הנורמטיבית". אנסטסיה מיכאלי ליד דלת ביתם של משפחת פוגל באיתמר.

 
לעיתים קרובות מידי, קם מי שמטיף לנו מוסר. "גזענים!", זורקים לנו בפנים, ואנחנו אמורים להיפגע. לפעמים זה נשיא תורכיה, לפעמים זה ג’ימי קרטר, לפעמים זה אחמד טיבי ולפעמים זה "אל ג’זירה" או איזה דיפלומט אירופאי מגונדר - כל עוכרינו בשלל צורותיהם. כשהם אומרים לנו "גזענים", אנחנו אמורים להיבהל ולהיפגע, כי חלילה לעם סגולה כמונו, מלהפוך ל"גזענים". אבל הרצח באיתמר, כמו אירועים שלפניו, לא משאיר לנו ברירה.

כאשר חוליית מחבלים מתועבים, שוחטת בדם קר משפחה שישנה בתוך ביתה, כאשר מוסלמים רצחניים, מתנפלים על משפחה יהודית מלאת אור ואהבת חיים - אנחנו פתאום, בלי לרצות, הופכים לגזענים. פתאום אנחנו חושבים שיהודי לא היה יכול לעשות את זה, גם גולדשטיין ועמי פופר, שאת שמותיהם לא מפסיקים להזכיר כהוכחה שגם יהודים יכולים - לא הגיעו לרמת בהמיות כזאת. בכל מקרה, מעשיהם זכו ליחס של סלידה בציבור היהודי.

מעולם לא שמעתי על חוליית יהודים שלקחה סכינים ויצאה לפעולה שמטרתה לרצוח תינוקות. מעולם לא שמעתי על אוטובוס פלשתיני שפוצץ על כל יושביו, בידי יהודי מתאבד. מעולם לא ראיתי אוכלוסיה יהודית שיוצאת לבצע לינץ’ רצחני בשכניהם הערבים, כפי שעשו למשל ערביי חברון לשכניהם היהודים ב-1929. מעולם לא שמעתי על ארגון יהודי שירה קטיושות - טיל שמהותו היא פגיעה אקראית באוכלוסיה אזרחית. מעולם לא ראיתי טיל ישראלי שנורה בכוונה ברורה, לפגוע באוכלוסיה אזרחית. מה שאצלנו לא יעלה על הדעת - אצל אויבינו זאת דרך הפעולה הנורמטיבית.

משפחת פוגל נכנסה לרשימה ארוכה וכואבת של ראיות לטיבם של שכנינו, שהתנחלו בגבולות ארצנו ההיסטורית, ומתנחלים בה עד היום. [צילום: יואב איתיאל]

הרצח באיתמר, כמו אירועי טרור רבים לפניו, מעורר תחושה שבכל זאת יש הבדל תרבותי, אנושי וערכי, בין יהודים לערבים. אותו הבדל שבגללו אנחנו מוכנים לשחרר אפילו 1000 מחבלים ערבים, כדי לחלץ מהשבי חייל ישראלי חטוף אחד. "אנחנו אוהבים את המוות, כמו שהיהודים אוהבים את החיים", מתגאים מנהיגים פלשתינים, ואין משפט יותר חמור, קשה, וגזעני, מזה שהם אומרים על עצמם.

אך גם פה לא נגמר ההבדל. כאשר טיל של צה"ל פגע בטעות בכפר בלבנון, קיבלנו גינויים עולמיים מקיר לקיר, לא רק מחוץ אלא גם מבית וראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לא ידע את נפשו מצער. משמאל ועד ימין, מכל קצות הקשת הפוליטית, כמוסכמה שאין להתווכח איתה, הביעו צער על החפים מפשע, שנהרגו.

אך הנה לפנינו ההבדל: לאחר הפוגרום באיתמר, כאשר תינוקת בת שלושה חודשים נשחטה בעריסתה, מול גופות הוריה השחוטים, לא נשמע קולו המגנה של ג’ימי קרטר, לא נשמעה תוכחה עצמית של אבו מאזן, לא נערך דיון מוסרי באל-ג’זירה ולא עמדו כל נציגיהם של אותו עם בכנסת, שממנו יצאו הרוצחים, וגינו מעל דוכן הכנסת, בפה מלא ובלב שלם את המעשה.

החגיגות בעזה היו התגובה האותנטית של עם צמא-דם זה. "עם מדוכא?", "עם כבוש?", "עם מסכן?", גם אנחנו היינו כאלה במשך אלפי שנים ולא שחטנו תינוקות, לא התפוצצנו בקניונים ובשווקים ולא חינכנו את ילדינו לרצוח במקום ללמוד ולתרום לסביבה. אולי בכל זאת קיים הבדל בין שני העמים, ומי שקורא לזה גזענות, שיקרא.

אודי, רות, יואב, אלעד והדס פוגל נכנסו לרשימה ארוכה וכואבת של ראיות לטיבם של שכנינו, לאופיים וטבעם של השבטים שלפני מאות שנים התנחלו בגבולות ארצנו ההיסטורית ומתנחלים בה עד היום. עם אלה יש לנו עסק ורק אטימות וטיפשות תמנע מאיתנו להבין זאת.

ההבדל בין תאוות הרצח שלהם, לרדיפת השלום שלנו ובין אהבת המוות שלהם לאהבת החיים שלנו, היא מציאות חיינו וההכרה בהבדלים אלה היא הגזענות ההגנתית הנדרשת לנו כדי להישרד.

אנסטסיה מיכאלי היא חברת כנסת מטעם סיעת "ישראל ביתנו"

---

הדברים כתובים כדיעה אישית אשר משקפת את דעתו של הכותב בלבד ועל אחריותו

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב