נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > כיצד הכתרתי רס"ן לסא"ל
20 למרץ 2007
כיצד הכתרתי רס"ן לסא"ל
משה לוי, 20/03/2007 -

השתחררתי מצה"ל בדרגת סמ"ר. אני לא זוכר את הנסיבות שבהן קיבלתי דרגה זו לא כל שכן את זו שקדמה לה. את דרגת הסמל. כדור הארץ הסתובב מאז כמה עשרות אלפי סיבובים. מה רבה הייתה אפוא תדהמתי כשתא"ל [מיל.] שהיה פעם מפקדי הזכיר לי זאת. אחרי עשרים שנה.

לכל אחד מאיתנו יש מפקד או מורה שהשאיר עליו חותם. לי זה היה רס"ן עמי שלימים, יהיה אחד מהמפקדים הבכירים בצבא. הוא היה קשוח ואבהי בה בעת, לוחם נועז ובעל נפש רגישה. צנוע ופטריוט שאהבת המדינה וצבאה קדמה לכל אהבה אחרת שלו. אחד שאמר "אחרי" בלי מירכאות. עשרים שנה אחרי השחרור שלי איתרתי את כתובתו. רציתי מאד לפגוש אותו אבל חששתי שאצטייר כטרחן שמתיימר להיות זכור, למי שאלפי חיילים עברו תחת פיקודו, אבל רצון הפגישה היה עז יותר.

"בוודאי שאני זוכר אותך" אמר בשיחת הטלפון מיד והוסיף כמה סימנים מזהים שלא יכלו להיות שייכים לאיש חוץ ממני. סקרנותי גברה. לא ציפיתי שיזכור. בודאי לא ברגע. קבענו להיפגש במסעדה קטנה על חוף הים, שם הוא נוהג לשתות בירה עם חברים בכל יום שישי. שמתי פעמי לאותה מסעדה אחוז התרגשות כפולה: פגישה עם מישהו שהותיר עלי רושם ופתרון החידה הפרטית שלי: מדוע זכר אותי?

למרות שתא"ל עמי חצה כבר את שנות השבעים שלו עדיין היה בנוי לתלפיות. כמו פעם. נתתי לו התראה של חמש דקות בסלולרי. ברגע המיועד הוא כבר המתין לי בחניה של החוף חבוש בכובע קש ומשקפי שמש. הוא לחץ את ידי בחום והזמין אותי לבירה בשולחן הקבוע שלו.
אחרי כמה מילות נימוס והחלפות מידע הוא סיפר לי את סיפורו:

רס"ן עמי לחץ על כפתור האינטרקום שעל מכתבתו. חווה, הפקידה הנאמנה הודיעה לו שהחייל משה לוי הגיע לפגישה שתואמה מראש. "הכניסי אותו" פלט. לוי היה חייל טוב. הוא לא בלט במיוחד, אבל עשה את עבודתו כמו חייל שרוצה לצאת בשלום מכל השירות ללא הצטיינות מיוחדת אבל גם בלי בעיות. גיליונו היה נקי מבחינה משמעתית, ציוניו - בינוניים וקצת יותר. בשעה שעיין בתיקו עמד לוי במדיו הנקיים בדומיה והמתין בסבלנות.

לבסוף הרים רס"ן עמי את מבטו: "כן, רב"ט לוי" אמר "במה אני יכול לעזור לך?"

"המפקד" כעכע לוי בגרונו "רציתי לדעת אם אני בסדר בעיניך"

הפניה הייתה תמוהה אבל רס"ן עמי ענה בסבלנות: "נראה לי שכן"

 "יש אתי איזה בעיה מיוחדת?" התעקש החייל להמשיך בהתרסה.

" לא. למה אתה שואל?"

"אז הייתי רוצה לדעת" ענה לוי מוכן "מדוע אתה לא מקדם אותי לדרגת סמל"

עכשיו זה היה תורו של המפקד לכעכע בגרונו. הוא נבוך מעט אבל שאל בנימה של כעס: "למה לא פנית קודם לרס"ר שלך? למה באת ישר אלי?"

"המפקד" השיב החייל גם הוא במעט רוגז "למה אני צריך בכלל לפנות? אם אני בסדר זה היה צריך לבוא מכם. יש לי פז"מ [פרק זמן מינימלי בין הדרגות] כבר כמה חודשים"

רס"ן עמי רצה לצחוק אבל רצינותו של החייל מנעה זאת ממנו. הכעס שהחל להתגבש קודם פינה מקומו לאהדה. הרי לך חייל! כל המחזור שלו, למעט אחד, כבר תבע וקיבל את מה שמגיע לו בדין. וזה מחכה שיתנו לו. "אבדוק את זה" פטר אותו "אודיע לך בקרוב"

אחרי שהלך שקע הרס"ן בהרהורים. צודק החייל. דרגה, הרי היא הכרת תודה של המערכת. והכרת תודה צריכה להינתן ולא להיות נתבעת. זו היא מנת חלקם של אלה שלא יודעים לבקש וממתינים ליוזמתם של אחרים. בצדק. אם התפקוד שלו משביע רצון, חשב, היינו צריכים לפעול בעצמנו ולא לקבל תזכורת מביכה כזו. הוא שלח את ידו אל כפתור האינטרקום אבל התעשת פתאום. רגע! חשב. לוי לא לבד. אני קצת דומה לו...הרי גם הפז"מ שלי כבר עבר לפני כמעט שנה. גם עלי לא חשבו...

"תקראי לרס"ר גורן" הורה לחווה "שיבוא מיד"

כשבוע לאחר מכן העניק רס"ן עמי לרב"ט לוי את דרגת הסמל תוך שהוא מעתיר עליו את השבחים המתבקשים. ברגע שכולם יצאו מלשכתו הוא הרים את שפופרת הטלפון והתקשר ללשכת האלוף.       "אני מבקש פגישה בעניין אישי" הסביר לראש הלשכה.

ללשכת מפקד החייל הגיע רס"ן עמי במדי א’ מצוחצחים כיאה למעמד והמתין בסבלנות עד שסיים האלוף לעיין בניירותיו. לבסוף הרים זה את עיניו: "מה אני יכול לעשות בשבילך רס"ן?"
 
"המפקד, רציתי לדעת אם אני בסדר לדעתך" פתח ואמר רס"ן עמי
בקשיחות. "אם יש אתי איזה בעיה מיוחדת"                                     כחודש לאחר מכן הוא קיבל את דרגת הסא"ל הנכספת בטקס רב רושם בלשכתו של האלוף.
 
נהג במשרה מלאה

לפני כשבועיים הגישו אנשי האוצר לוועדת הכספים של הכנסת בקשה לאשר לשכה ונהג לראש הממשלה הקודם, אריאל שרון. תקציב הדרישה עמד על מיליון וחצי שקלים. מזה למעלה משנה שרוי אריאל שרון בתרדמת ומאושפז בבית החולים בתל השומר. אנשי הוועדה הרימו גבה, הביעו פליאה על הבקשה המוזרה אבל לבסוף נעתרו ואישרו אותה.

אני לא יודע איזה טיעונים הביאו עמם אנשי האוצר ומה גרם לוועדת הכספים להשתכנע. אלא שבמקום לתהות על רכות ליבם של חברי הוועדה או על נימוקיהם של אנשי האוצר אני מעדיף לדמיין כיצד יראה יום עבודה של נהג שהבוס שלו נמצא קבוע על מיטת חוליו, שקוע בקומה. איפה יבלה אותו עובד מסור את יומו? האם הוא יבוא לבקר במחלקה כמה פעמים ביום על מנת לבדוק אם הבוס התעורר כבר ויכול לתת לו משימות? או שמא יעדיף להמתין ברכב ולפתור תשבצי היגיון? ו..רגע! יש גם לשכה. משמע, משרד ומזכירה. והמזכירה, מה היא בדיוק אמורה לעשות? אולי היא והנהג יעבירו ביניהם אס אם אסים כל היום?

לדעתי, בקשת המשרות איננה גחמה, כי הרי אנשי האוצר, האחראים על כספי משלם המיסים, יודעים מה הם עושים. אז נשאר לי רק לחשוב שאולי אריק שרון לא ממש בתרדמת מוחלטת והוא מתעורר מפעם לפעם ומעביר דרכם הוראות, כי לי קשה להשתחרר מההרגשה שהמדינה שלנו מנוהלת לאחרונה ע"י אנשים רדומים.


עת לעוגן


מעת לעת פונים אלי קוראים ומבקשים הסבר לשם המדור שלי. הבטחתי לעשות זאת בהזדמנות. הנה ההזדמנות.

בחיל הים שירתתי על משחתת. שלא כמו הסטיל"ים של היום, המשחתת הכילה קרוב למאתיים ימאים והפלגותיה נמשכו לפעמים גם לשבועיים רצופים בים. הצפיפות הרבה והשהייה על אנייה צרה ומתנדנדת זמן רב גרמו לרצון עז להתפרק, כך שבחופשה הראשונה שקיבלנו היינו גודשים בהמוננו פאב/בית קפה שהיה [ועודנו] ממוקם ע"י פתחו של השער המרכזי של הנמל בעיר התחתית בחיפה. זה היה מקום מפגש לא רק לנו אלא גם לימאים של צי הסוחר. הפאב היה קטן וחמים, מעוצב כמו בית קפה פריסאי ומחיריו תאמו פחות או יותר את יכולת ארנקנו. למקום הזה קראו: "העוגן".

שם נשפכו סיפורי הימאים כולם על כוסות של  בירה "גולדסטאר": מתיחות שעשינו אחד לשני, סיפורי ’זובור’, סיפורים על כיבושי נשים שרובם היו פרי דמיון שהגלים סייעו לייצר ומה בדיוק חשבנו על המפקדים שלנו...

בקפה הזה הייתה מלצרית לא צעירה שקראנו לה ’סוניה’. היא הכירה אישית כמעט כל אחד מאיתנו. לא אחת הבחנו בה מאזינה ברוב קשב לסיפורינו, בפרט כאלה שהכילו הרבה זימה וזאת, במקום להגיש לנו את הזמנתנו. כשחזרנו מן הים היא קיבלה אותנו במאור פנים ובשאלות: האם גבי יצא כבר לחופשת שחרור או מה קיבל אדי במשפטו הצבאי. לעיתים הייתה "שוכחת" להגיש חשבון למי שהפרוטה לא הייתה בכיסו או שסתם עיגלה לנו מחירים כלפי מטה. אנו גמלנו לה באהבה שהרעפנו עליה. מי בחיבוק. מי בנשיקה. מישהו אפילו כתב לה שיר לפני שחרורו. אחרי המשחתת, "העוגן" היה הבית השני שלנו.

כשחזרנו לים, היינו במצב רוח טוב לא מעט בזכות סוניה והפאב בו עבדה. כי שם, הרחק מעינו של הרס"ר יכולנו להתפרק קצת. סוניה הרשתה לנו. וכאשר מי מאיתנו רצה לספר, בעת ההפלגה, איזה מעשייה, היה קשה להנות ממנה שכן, המשמעת הצבאית, ולפעמים הרוח על הסיפון או טילטולי המשחתת הקשו על הריכוז. אז היינו מבקשים ממנו: "תשאיר את זה ל"עוגן". כי- ’לכל זמן ועת לכל חפץ...’ אמר קהלת.

שבת שלום.

לידים:

לבסוף הרים רס"ן עמי את מבטו: "כן, רב"ט לוי" אמר "במה אני יכול לעזור לך?" "המפקד" כעכע לוי בגרונו "רציתי לדעת אם אני בסדר בעיניך"

הוא שלח את ידו אל כפתור האינטרקום אבל התעשת פתאום. רגע! חשב. לוי לא לבד. אני קצת דומה לו...הרי גם הפז"מ שלי כבר עבר לפני כמעט שנה. גם עלי לא חשבו...

אני מעדיף לדמיין כיצד יראה יום עבודה של נהג שהבוס שלו נמצא קבוע על מיטת חוליו, שקוע בקומה. איפה יבלה אותו עובד מסור את יומו? האם הוא יבוא לבקר במחלקה כמה פעמים ביום על מנת לבדוק אם הבוס התעורר כבר ויכול לתת לו משימות? או שמא יעדיף להמתין ברכב ולפתור תשבצי היגיון?

לעיתים הייתה "שוכחת" להגיש חשבון למי שהפרוטה לא הייתה בכיסו או שסתם עיגלה לנו מחירים כלפי מטה. אנו גמלנו לה באהבה שהרעפנו עליה. מי בחיבוק. מי בנשיקה. מישהו אפילו כתב לה שיר לפני שחרורו.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור