נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > סיפור על שירה ועל פרה
20 למרץ 2007
סיפור על שירה ועל פרה
טלי ספיר, 20/03/2007 -
סיפור חייו של כתריאל רייקין, שמתחיל בראשית המאה שעברה ונמשך עד היום כאן בעמק, כשפיו אומר שירה, וליד הבית, כהמשך לזיכרונות ילדותו תמיד עומדת פרה.
כתריאל רייקין, אדם עשוי מחומר מיוחד, רגיש ועדין, יחיד במינו. גם בשנים האחרונות, עם כל הקושי של מחלת אשתו, שותפתו לחיים, חנה, הולך לסב-יום ומחכה ליום בו נפגשים ותיקי העמק לשירה בציבור. קולו עדין ומיוחד כמוהו. כשהוא שר, עולים בו זיכרונות מבית אבא, ועולה קצת שמחה בלבו. כתריאל, כמו כל בני העיירה בדיסנה, משתייך למסורת חסידי חב"ד. מסורת זו מעלה את השירה והשמחה לידי מצווה. תורת חיים יש לחסידים, לשמוח ולעבוד את השם מתוך שמחה, מתוך אמונה שהעצבות מביאה לידי חטא.
 
כשיעקב, אחיו, היה מגיע לביקורים בארץ, נפגשו שלושת האחים: כתריאל, יעקב ושוריק (שניאור) בתל-עדשים ויחד שרו את השירים מבית אבא הרחוק: "כדי לא לשכוח". לפתע כתריאל פוצח בשיר, והאוויר מתמלא רגש. הוא שר ביידיש את השיר, ששרה בעברית צילה דגן, "על הדרך עץ עומד, צמרתו תנוע..." השיר, שמילותיו מספרות על הדרך לארץ ישראל.
 
כשמגיע כתריאל למקום בו שרים ’ארץ ישרואל’, הוא מגביר את קולו ומסמן בידיו - שיהיה ברור, זה המקום אליו כולם צריכים להגיע, כמו שאומר השיר: כשכולם יבואו לארץ ישראל תהיה ’גרוייסה שמחה’.
 
כתריאל רייקין, בנם הבכור של גדליהו וגיתה נולד בעיירה דיסנה בפולין בשנת 1919. העיירה הנמצאת כיום בביילורוסיה היא מעין אי, מסביבה שני נהרות: נהר הדווינה ונהר דיסנקה. נהר הדווינה היה הגבול בין פולין לרוסיה. דיסנה שכנה במפגש הנהרות, בצד הפולני של הגבול. בחורף הנהר קפא ובאביב, כשהנהר הפשיר, היו המים מציפים את כל העיירה. הרחובות במרכז העיר היו מרוצפים אבנים עגולות, וכל מי שנסע עליהן היה חש כאילו מנערים אותו ואת נשמתו. שאר רחובות העיר היו דרכי עפר בקיץ, ומסילות שלג בחורף. בסתיו, הפכו רחובות למשטחי בוץ. כמעט כל שנתיים היו הצפות, וכל העיירה מלאה מים. השבילים הפכו תעלות והבוץ היה בכל מקום. משנת 1919 עד 1939 הייתה דיסנה תחת שלטון פולין, ועיר המחוז הייתה וילנה. וילנה הייתה מרוחקת כ - 500 ק"מ מדיסנה.
 
לאביו של כתריאל הייתה טחנת קמח שפירנסה את המשפחה. הסוס, שהפעיל את הטחנה, שימש גם כלי להסעת הקמח למכור בעיר. גדליהו האב רצה שתהיה לו פרה, כדי להקים משק קטן לצרכי הבית. וכך מספר כתריאל: "בשנת 1930, ביקש אבא מסבא דב, פרה אחת, וסבא סירב. סבי דב, אבי-אמי, וסבתי דובה דימנשטיין, גרו לא רחוק מהעיירה שלנו. הייתה להם אדמה עם פרות. כשהגעתי לגיל שש סבא ביקש שאבוא לחיות אצלו כדי שאלך ללמוד ב"תלמוד תורה". אהבתי את סבא שלי ושמחתי מאוד לגור אצלו וללמוד בעיירה בה חי. כשהייתי בן שבע, אבא שלי ביקש שסבא ייתן לו פרה אחת מהעדר שלו, וסבא לא הסכים. אבא בא לסבא הביתה ואמר לו שאם הוא לא יקבל ממנו פרה, הוא יחזיר אותי לבית של ההורים. תמיד אזכור את העימות הזה בין אבא לסבא. אני בכיתי, לא רציתי לעזוב את ביתו של סבא ואת מקום הלימודים. אבא לא ויתר, ואני ברחתי מהבית.
 
אבא חיפש ומצא אותי וכעס נורא. הוא כמובן לקח אותי חזרה הביתה. חייתי בבית ההורים, והייתי עצוב מאוד. סבא דב אהב אותי מאוד. כתבתי מכתבים לסבא וסיפרתי לו כמה אני מצפה לחזור אליו. אנשים מהעיר שהגיעו אלינו, באו ומסרו לי ד"ש מסבא, ידעו כמה אנחנו קשורים.
יום אחד, היה זה לפני חג שבועות, סבא שלח סוף סוף את הפרה לאבא ולקח אותי אליו הביתה בחזרה. עוברת בעיניי התמונה בה הלכתי עם סבא לבית הכנסת בעיר באותו חג שבועות, הייתי מאושר."
 
בשנת 38’ נפטרה גיתה, אמו של כתריאל, ממחלה ושנתיים מאוחר יותר חלה אביו ונפטר גם הוא. שניהם לא הגיעו לגיל 60. יום אחד, בגיל 20, מצא עצמו כתריאל אב לארבעת אחיו. היה עליו לחפש פרנסה ולעזור לכל שאר האחים הצעירים שלו. "חלבתי את הפרה שהייתה לנו, היה מה לשתות וכך חיינו."
 
בשנת 1939 כבשו הרוסים את העיירה וגירשו את הפולנים ושלוש שנים מאוחר יותר נכנסו לשם הגרמנים. אח אחד עבר לחיות עם דודה בורשה, אחות אחת הצטרפה לתנועת הנוער הרוסית ועברה לחיות ברוסיה וכתריאל נשאר עם שני אחים בבית. "ידעתי שבעיר, שומילינה, עיירה מרוחקת כ - 40 קילומטר מהעיירה שלנו, חי דודי סלומון, אח של אבא, והחלטתי ללכת אליו. ידעתי שהגרמנים מתקרבים, ופחדתי. חשבתי שלחיות במשפחה עם אנשים מבוגרים יהיה יותר טוב בשבילנו. יצאתי עם האחים שלי: חיים הלך איתי ברגל, את שניאור לקחנו על הגב, קשרנו את הפרה שהייתה לנו וברחנו."
 
את הפרה נאלץ כתריאל להשאיר אצל דודו והמשיך במסע לעבר רוסיה, שם עבר את שנות המלחמה ושרד. לארץ הגיע בשנת 1949 דרך איטליה, שם נולד לו ולחנה אשתו, בנם הבכור גדליה, שנקרא על שם אביו. שיכנו את המשפחה בבית העולים בנתניה ומשם היה עליהם לבחור לאן ללכת כדי לבנות את ביתם בארץ ישראל. כתריאל רצה לגדל פרות. הפרה, הוא ידע, תמיד הייתה עבורו מקור לחום ופרנסה. "כשבאנו לתל-עדשים, בשנת 1950, וראיתי כאן את האדמות החלטתי שכאן אבנה את ביתי.
מהעבודה בפרדסים בביתן אהרון היה לי כסף, 120 לירות. כשהגענו לתל עדשים החלטתי שבכסף הזה אני אקנה... פרה. את הפרה הראשונה קניתי בעצמי ממשפחתו של רפול (רפאל איתן ז"ל, הרמטכ"ל לשעבר). היו לי 120 דונם אדמות שלי, וכבר היו לי שתי פרות. אחת, שקניתי מרפול, ואחת שהסוכנות נתנה לנו, זרענו וחלבנו. את החלב לקחנו למחלבה שעמדה באמצע המושב. אחרי כל חליבה: בכל מזג אויר - גשם או חמסין, רצנו עם הכדים למחלבה."
 
המשק גדל, נרכש מגרש עליו בנו בית, נולדו עוד בת ובן והרפת תמיד שם, ליד כתריאל. לימים בנו חממות שהתפתחו, הבנים גדלו ובנו בתים משלהם, והרפת ממשיכה ללוות גם אותם.
 
שנים קשות הן השנים האחרונות עבור כתריאל. אחיו נפטרים, אשתו חלתה ובמשך שש שנים סעד אותה וגם היא כבר איננה. עדיין ממשיך כתריאל לשיר ב"סב-יום" של המועצה האזורית. שיר בלב ופרה ליד הבית - יהודי יקר שיש בו גם מהחסידות וגם מהחלוץ.
 
ילדיו של כתריאל ביקשו לשמור את סיפור חייו, וכך הם הגיעו אלינו – "קול החיים".
הקשבנו, תימללנו, ערכנו ועיצבנו, צירפנו תמונות ופרטים רבים. כריכת הספר היא ציור מקורי של אברהם סדרינס בתוכו משולבת תמונתו של כתריאל חולב פרה. נפלא היה לשבת עם כתריאל בביתו על כוס תה ולשמוע את נגינותיו משכבר הימים, ונפלאה המתנה שיש בידיו, בידי ילדיו ונכדיו.
 
 
 
טלי 7986440 050     
יעל 7580973 050
 
 
 
 
 
לידים:
 
כשמגיע כתריאל למקום בו שרים ’ארץ ישרואל’, הוא מגביר את קולו ומסמן בידיו - שיהיה ברור, זה המקום אליו כולם צריכים להגיע, כמו שאומר השיר: כשכולם יבואו לארץ ישראל תהיה ’גרוייסה שמחה’.
 
הסוס, שהפעיל את הטחנה, שימש גם כלי להסעת הקמח למכור בעיר. גדליהו האב רצה שתהיה לו פרה, כדי להקים משק קטן לצרכי הבית. "בשנת 1930, ביקש אבא מסבא דב, פרה אחת, וסבא סירב."
 
אהבתי את סבא שלי ושמחתי מאוד לגור אצלו וללמוד בעיירה בה חי. כשהייתי בן שבע, אבא שלי ביקש שסבא ייתן לו פרה אחת מהעדר שלו, וסבא לא הסכים. אבא בא לסבא הביתה ואמר לו שאם הוא לא יקבל ממנו פרה, הוא יחזיר אותי לבית של ההורים.
 
 
מהעבודה בפרדסים בביתן אהרון היה לי כסף, 120 לירות. כשהגענו לתל עדשים החלטתי שבכסף הזה אני אקנה... פרה. את הפרה הראשונה קניתי בעצמי ממשפחתו של רפול
 
עדיין ממשיך כתריאל לשיר ב"סב-יום" של המועצה האזורית. שיר בלב ופרה ליד הבית - יהודי יקר שיש בו גם מהחסידות וגם מהחלוץ.
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור