נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > צו השעה: מאבק בעוני
19 לנובמבר 2010
צו השעה: מאבק בעוני
יצחק הרצוג, 19/11/2010 - 09:48
הדאגה לכך שלאוכלוסיות החלשות תהיה רמת קיום סבירה והוגנת, כזו שתאפשר להם לחיות בכבוד ולמצות את זכויותיהם ושאיפותיהם בתחום המזון, הדיור וההשכלה - היא לא פריבילגיה. זו חובה מוסרית עליונה. זו החובה הציונית האמיתית. יש לי תחושה שלא כולנו מפנימים שמאחרי המספרים והסטטיסטיקה עומדים ילדים שאין להם כריך לבית ספר, קשישים שלא יכולים לרכוש תרופות וזוגות צעירים שמתפרנסים, אך לא בכבוד.


דעה אישית





יש לי תחושה שלא כולנו מפנימים שמאחרי המספרים והסטטיסטיקה עומדים ילדים שאין להם כריך לבית ספר, קשישים שלא יכולים לרכוש תרופות וזוגות צעירים שמתפרנסים, אך לא בכבוד. המילים צריכות לגרום ליצירת חשבון נפש אישי ולאומי נוקב ועמוק כי בכל הקשור לעוני, במסדרונות הממשל והפרלמנט קיים שיח של צביעות. מדברים הרבה, עושים מעט. מציצים מבחוץ, לא ממש נוגעים.

"העוני הוא איום אסטרטגי המסכן את ההישגים החשובים ביותר של המפעל הציוני. הוא יוצר חברה אלימה ומנוכרת שלא טוב לחיות בה, שהנבחרים שבבניה לא ירצו להישאר בה ושיהודי התפוצות לא ירצו לבוא אליה". [צילום: יח"צ]
שמעתי היום את שר האוצר. אי אפשר לדבר על תקציב חברתי ובו באותה העת להקפיא קצבאות לחלשים ולמנוע מהלך שיקל על משפחות חד הוריות, לעלות את מחירי המים, לטרפד מהלך להגבלת שכר בכירים ולמנוע את העלאת שכר המינימום. אי אפשר להתנהג באמביוולנטיות ולהמשיך ולפעול בכפל לשון. להזדעזע כל פעם מחדש מתופעות קשות אך לא להוביל פתרונות אמיצים. מציאות כזאת יוצרת ייאוש וניכור. זה המבחן שלנו כממשלה. לנהוג ברגישות המתחייבת, באחריות וברצינות ולהוביל יחד מתוך הסכמה ודיאלוג את השינוי החברתי.

מתי עצרנו, ושאלנו את עצמנו האם אנחנו באמת מקשיבים לרחשי הלב הבוקעים ממאות אלפי המשפחות החיות בעוני? האם אנחנו באמת מבינים מה עובר על משפחה ממעמד הביניים שבועת הנדל"ן לא מאפשרת לה לרכוש דירה, ושהכנסותיה הולכות ומצטמצמות והיא נמצאת בסכנת איבוד הפרנסה? האם אנחנו מצליחים לחוש ולו לרגע את מאבקה של אם חד הורית לשרוד את היומיום? או מאבקו של נכה סיעודי הזקוק לטיפול צמוד 24 שעות ביממה?

העוני הוא לא רק הבעיה של העניים. הוא הבעיה של כולנו. כולנו לכודים ברשת של הדדיות. לכולנו, גורל אחד. או כמו שאמר ד"ר מרטין לותר קינג במסגרת מאבקו באי השוויון ובפערים החברתיים בארה"ב:

Injustice anywhere is a threat to justice everywhere. We are caught in an inescapable network of mutuality, tied in a single garment of destiny. Whatever affects one directly, affects all indirectly .

לא במפתיע בחרה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאחרונה, לפרסם סקר מיוחד שמצביע על תמונה עגומה במיוחד: 29% מהישראלים בסיכון להידרדר לעוני לעומת 16% בלבד מהממוצע במדינות האיחוד האירופי. בהתייחס לילדים ולקשישים, התמונה עגומה עוד יותר: 38% מהם נמצאים בסיכון להידרדר לעוני כפול מהממוצע באיחוד האירופי!

כשר הרווחה, שרואה את מצוקות היומיום שחוצות מגדרים, מינים, דתות ועדות ונפגש איתם פנים אל פנים - הסקר הזה לא הפתיע אותי. ואף אחד מ- 120 חברי הכנסת לא יכול להתחבא מאחרי המשמעות החמורה של הסקר הזה: החברה הישראלית מוכת עוני ופערים כלכליים. נשקפת סכנה אמיתית למעמד הביניים שהולך ונשחק! אם לא יעשה מעשה, אם לא ינקטו הצעדים המיידיים - תחלחל הסכנה ותקרע קרעים בלתי הפיכים בתוכנו, וזו סכנה אמיתית קיומית ואסור להשלים עם זאת.

מדברים הרבה על המציאות המעוותת הקיימת בישראל בתחום הדיור, שתעמיק את הפערים החברתיים ואת אי השוויון. כן. קיים קשר ישיר בין עוני לדיור. וכמי שכיהן כשר הבינוי והשיכון בעבר ומכהן כשר רווחה כיום, אני טוען שמדינת ישראל נכשלה בחיבור שבין דיור לרווחה ואני קובע: אנו מייצרים במו ידינו גטאות של עוני.

אנו נמצאים בנקודת רתיחה מסוכנת מאוד מבחינה חברתית כשדיור אינו בהישג יד, (ראה טור "נכסים: בגיליון זה) כשיש האמרת מחירים בלתי סבירה לקורת גג וכשקבוצות אוכלוסייה רבות לא מסוגלות להשיג דיור בצורה נאותה וסבירה. צריך להחזיר מענקים לזוגות צעירים באזורים שבתחומי הקו הירוק בראייה של הסדר מדיני עתידי. צריך לחלק הון וזכויות ולאפשר לדיירים רבים ליהנות מזכויות של הרחבת הבניה בפרויקט, להשביח את ערך הנדל"ן שברשותם ולהיחלץ מעוני.

וצריך ליישם תוכנית לאומית לדיור בר השגה, שזה בעיני המפתח האמיתי בצמצום פערים, בהורדת רמת האי שיווין הקיימת בישראל והבטחה לישראלים רבים עתיד טוב יותר.

קצת לפני יום כיפור האחרון, יום של חשבון הנפש, שיגרתי מכתב לראש הממשלה, ביקשתי ממנו לקיים דיון על מה שנראה לי ברור ביותר:

"העוני הוא איום אסטרטגי המסכן את ההישגים החשובים ביותר של המפעל הציוני. הוא יוצר חברה אלימה ומנוכרת שלא טוב לחיות בה, שהנבחרים שבבניה לא ירצו להישאר בה ושיהודי התפוצות לא ירצו לבוא אליה".

"העוני", כתבתי לראש הממשלה, "הוא ביטוי לחברה המקדשת צריכה פרטית ושאיפות אינדיווידואליות ועלול להפוך את ישראל לחברה מפולגת, חברה של מובלעות ושבטים המודרים זה מזה. הוא עלול לפגוע פגיעה אנושה בלכידות החברתית בשעה שהיא דרושה לנו מאוד בשל ההכרעות המדיניות הגורליות שבפניהן אנו עומדים. לכן, דרושה תוכנית עבודה ממשלתית חדשה, יזומה וכוללת, שתפוקח ותנוהל על ידי משרד ראש הממשלה.

תוכנית עבודה אשר תנחה את כל משרדי הממשלה ותהווה חוזה חברתי חדש בין הממשלה לאזרח. חוזה המבוסס על אחריות הפרט למצבו, לצד אחריותה של הממשלה. ואני לא מדבר על הצהרות או מילים חסרות תוכן. אני מציע תוכנית מקיפה עם עקרונות ברורים:

שוויון הזדמנויות והסרת חסמים הפוגעים בשוויון ההזדמנויות. הממשלה צריכה לנהוג כאן באופן יוזם, פרואקטיבי, ולא להסתפק בשוויון דה-יורה. עליה לטפל בכל כשלי השוק ובחסמים המונעים בפועל נגישות שווה למשאבים בתחומי ההשכלה, הבריאות, הצריכה, החיסכון, התחבורה, הביטחון האישי והרווחה. עליה להורות למשרדי הממשלה לגייס את משאביהם כדי להבטיח באופן פעיל ששוויון ההזדמנויות ומיצוי הזכויות יהיו מלאים.

חיזוק ותמרוץ אוכלוסיות קשות יום ובהן משפחות חד הוריות הנמצאות בסד של חוקי הבטחת הכנסה והבטחת מזונות. בכמה צעדים פשוטים וסבירים ניתן להקל על יכולתן של משפחות אלה להעלות הכנסתן הפנויה בגין עבודתן בצורה משמעותית שתוציאן ממעגל העוני. בתוספת של 90 מליון שקל מתקציב הביטוח הלאומי ניתן לחלץ 26,000 משפחות חד הוריות ממעגל העוני.

הצעתי להעלות את תקרת הכנסתן המזכה ב 600 ש"ח בחודש ולמרות שהדבר ניתן, האוצר עדיין ממשיך לטרפד יוזמה זו. אתמול לראשונה בועדת שרים לחקיקה, שמחתי שהוועדה קיבלה את עמדתי והציבה בפני האוצר דרישה נחרצת להידבר עימי על הצעה זו. חבל ששר האוצר לא כלל היום בדבריו, התייחסות לסוגיה כואבת זו.

נאבקים בעוני
"העוני", כתבתי לראש הממשלה, "הוא ביטוי לחברה המקדשת צריכה פרטית ושאיפות אינדיווידואליות ועלול להפוך את ישראל לחברה מפולגת, חברה של מובלעות ושבטים המודרים זה מזה. הוא עלול לפגוע פגיעה אנושה בלכידות החברתית בשעה שהיא דרושה לנו מאוד בשל ההכרעות המדיניות הגורליות שבפניהן אנו עומדים. לכן, דרושה תוכנית עבודה ממשלתית חדשה, יזומה וכוללת, שתפוקח ותנוהל על ידי משרד ראש הממשלה.
הממשלה צריכה להבטיח שאדם עובד לא יהיה עני, ולדאוג להעלאת ההכנסה מלמטה. היא צריכה להוביל להסכמות על העלאת שכר המינימום, להפעיל מס הכנסה שלילי, לחתור לתעסוקה המכבדת את בעליה, לעודד את השיח בין מעסיקים לנציגי העובדים ולפעול לאכיפה קפדנית ומלאה של חוקי הגנה על עובדים.

מדיניות תעסוקה פעילה צריכה ליצור כלים המבדילים בין מי ששייך לשוק העבודה לבין מי שמבחינת גיל או מוגבלות, אינו שייך לו כלל. אלה האחרונים זכאים לתשלומי העברה המבטיחים להם קיום בכבוד. אנו נתקלים במצב שבו נכים קשים מאוד וחסרי כושר תעסוקתי, או הורים לילדים נכים קשים מאוד השוהים בבית, נמצאים במצב של מלכודת עוני ממושכת, בשל מערך סיוע נמוך מדי שלא מאפשר חיים סבירים.

השונות הגדולה ברמת ההוצאה הציבורית ברשויות מקומיות יוצרת פערים עצומים ברמת השירותים הניתנים על ידן, פערים המתווספים לאלו הנובעים מהבדלים ברמת ההוצאה הפרטית לחינוך, בריאות ורווחה. פערים אלו, משמעותם חוסר שוויון בהזדמנויות ופגיעה אנושה בתחרות החופשית וההוגנת בין ילדי ישראל. לכן חיוני לבחון מחדש את יעילות המנגנונים האמורים להקטין שונות זו, בהוצאה הציבורית הכוללת.

ארגוני סיוע אזרחיים ממלאים תפקיד שחשיבותו הולכת וגדלה והם מתווכים יעילים בין הממשלה לאזרח. עם זאת, היכולת להתארגן ולפעול למיצוי זכויות אינה נחלת כל הקבוצות ועליית כוחה של החברה האזרחית, עלולה להגדיל את אי השוויון. לכן על הממשלה לסייע לארגונים באופן שיבטיח שהחברה האזרחית פועלת בכל רובדי החברה.

המדדים הכלכליים הנוהגים היום, אינם מספקים תמונה מלאה על רווחת האזרחים והקהילות, ויש להשלים את יכולת הניטור של הממשלה. בעניין זה, יש לאמץ את מסקנות ועדת שטיגליץ-סן-פיטוסי, כפי שהצעתי בעבר, או לפתח כלים אחרים המותאמים לצרכי החברה הישראלית.

אנו יכולים לברך על כך שישראל הינה מדינת רווחה המכירה במחויבותה לרווחת אזרחיה ובאחריותה לשיפור את איכות החיים של האזרחים. אנחנו מממשים אחריות זו הלכה למעשה באמצעות חקיקת חוקים חברתיים, בכינונו של המוסד לביטוח לאומי - כרשת ביטחון סוציאלי, אנו מפעלים חינוך חובה חינם, חוק בריאות ממלכתי, ממנים שירותים חברתיים ומקימים תשתית ארגונית שלשירותי רווחה בכל רחבי הארץ. אך, בזאת לא די.

הדאגה לכך שלאוכלוסיות החלשות תהיה רמת קיום סבירה והוגנת, כזו שתאפשר להם לחיות בכבוד ולמצות את זכויותיהם ושאיפותיהם בתחום המזון, הדיור וההשכלה - היא לא פריבילגיה. זו חובה מוסרית עליונה. זו החובה הציונית האמיתית.

הפחתת מימדי העוני וטיפוח תוכניות שאוכלוסיות מוחלשות יוכלו לממש את ההזדמנות שלהם להשתלב בשוק התעסוקה בתנאי שכר הולמים - זהו צו השעה של מימוש החזון במדינת ישראל. זה אפשרי. יש יעד ממשלתי. יש תוכנית. פעילות משותפת למיגור העוני וצמצומו היא תנאי יסוד של כולנו כנבחרי ציבור שקיבלו את המנדט מבוחריהם לכונן חברה צודקת ושוויונית. חברה שבה הביטחון האישי לא פחות חשוב מהביטחון הלאומי.
 
זוהי משימה חוצה מפלגות. חוצה יריבויות פוליטיות. זוהי משימה לאומית ומשימה אנושית ומוסרית ראשונה במעלה. זוהי המשימה הציונית הבאה של כולנו.


נאום שר הרווחה והשירותים החברתיים, השר יצחק הרצוג, מליאת הכנסת 19.10.2010 - לציון היום הבינלאומי למאבק בעוני

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור