נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > "כבר לא עולה חדשה"
28 למאי 2010
"כבר לא עולה חדשה"
מערכת הגפן, 28/05/2010 - 17:24
היא עזבה בית גדול ומשפחה, גרה בדירת חדר קטנה באשדוד, אירגנה שביתה במרכז קליטה, לימדה את הנשיא שמעון פרס לדבר, ולאט לאט טיפסה במעלה השביל לעבר תפקיד שרת הקליטה. ראיון אישי עם סופה לנדבר. גרישה, אביה האהוב של סופה לנדבר, שרת הקליטה, נבהל כשבתו הודיעה לו שהיא עולה לישראל. כל כך נבהל עד שלקח את הבשורה הקשה ללב, תרתי משמע: "אמרתי לו שאני עולה ארצה ואחרי כמה שבועות הוא קיבל התקף לב כי לא רצה שאסע.
סופה לנדבר
"יכול להיות שבמדינות אחרות יכולנו להשיג יותר מבחינה חומרית אבל רק כאן אני מרגישה שייכת. זה הבית שלי". [צילומים: אוליביה פיטוסי, יח"צ]

"מרוסיה באהבה"
מגזין מיוחד - 20 שנה לעלייה מבריה"מ
גרישה, אביה האהוב של סופה לנדבר, שרת הקליטה, נבהל כשבתו הודיעה לו שהיא עולה לישראל. כל כך נבהל עד שלקח את הבשורה הקשה ללב, תרתי משמע: "אמרתי לו שאני עולה ארצה ואחרי כמה שבועות הוא קיבל התקף לב כי לא רצה שאסע. הוא חשב שלא יראה אותי יותר.
 
אלו היו שנים של מדיניות ’מסך הברזל’ במזרח אירופה ואבא, אלוף משנה עם עבר צבאי מפואר, כנראה ידע שבחיים לא יתנו לו לצאת מלנינגרד כדי לבקר אותי. היה קשה מאוד להיפרד כך. את אמא שלי לא ראיתי אחר כך שמונה שנים. היא גססה ממחלה קשה אבל לא נתנו לי להיכנס ללנינגרד. רציתי לראות אותה בעודה בחיים".

♦ הרגשת אשמה שעזבת?

"לא. אני ובעלי היינו נחושים לעלות. יכול להיות שבמדינות אחרות יכולנו להשיג יותר מבחינה חומרית אבל רק כאן אני מרגישה שייכת. זה הבית שלי".

תמונות מהילדות המאושרת והחיים הנוחים בלנינגרד, תחילת דרכה כישראלית ועד לעבודתה כיום, כשרת הקליטה וחברת כנסת מטעם "ישראל ביתנו", מוצגות כעת בתערוכה חדשה ומסקרנת בקניון "לב חדרה", כאות הוקרה לעלייה הגדולה מברית המועצות. זאת ביוזמת הקניון ובשיתוף עיריית חדרה ומשרד הקליטה.

"אנחנו במשרד מציינים את חגיגות ה-20 בכל דרך אפשרית. אני חושבת שכל ציון דרך של העלייה הוא חשוב. זו עליה שבעצם אין כמותה במדינת ישראל, מיליון איש הגיעו לארץ ושינו אותה מקצה לקצה. עליה זה הון אנושי ושינוי בכל מובן ובכל מערכות החיים: כלכלה, חינוך, בריאות.

סופה לנדבר
רומן גרישר: חלק בלתי נפרד מהארץ

רומן גרישר, סגן ראש עיריית חדרה ומהנדס מכונות במקצועו, בן 52, עלה לישראל ב-1989 מקישינב, מולדובה. הוא הגיע עם הוריו, אשתו וילדו היישר לחדרה כדי להיות קרוב לדודו ז"ל. בתחילת דרכו עבד בעבודות שונות כסבל, מאבטח, בסוכנות היהודית ובשנים האחרונות גם בשיכון עובדים. מ-1999 הוא מכהן מזה קדנציה שנייה כסגן ראש עיר וקדנציה שלישית כחבר מועצה.
לדבריו, מעל 30% מתושבי חדרה הם עולים חדשים מבריה"מ ומספרם נאמד בכ-30 אלף.

"חדרה היא אחת מהערים הגדלות שקולטות עליה. יש מהעולים שנמצאים במצב סוציו אקונומי מצוין ומאוד אוהבים את חדרה ויש כאלה שלא מסתדרים מבחינת פרנסה ותחושת שייכות. אי אפשר להגיד שהכול אידיאלי אבל בסך הכול הקליטה בחדרה ובמדינה חשובה מאוד. העולים שינו את המדינה ואת חדרה בפרט, ממושבה של 40 אלף תושבים חדרה הכפילה את עצמה, יש שכונות חדשות, כוח אדם במפעלים, העולים עובדים, תורמים, מתגייסים ומהווים חלק בלתי נפרד מהארץ יש הרבה במה להתאות.
"עיר מגוריי, אשדוד, היא החמישית בגודלה בישראל, בזכות העולים. גם חדרה גדלה מאוד. מערכת החינוך של ישראל השתנתה לטובה לעומת מה שהיתה לפני 30 שנה, העולים השפיעו על כל תחום בחיינו וצריך להצדיע להם על כך, הם עברו תהליך מאוד קשה. מלחינים מוכשרים היו שרים באמצע הדרך ומטאטאים את הרחובות. העולים הגיעו מאוד משיכילים ולא בחלו בשום עבודה".

לימדה את הנשיא

אל תתנו לתפקיד הממשלתי ולמראה הממלכתי והמוקפד להטעות אתכם. כמי שנולדה בלנינגרד ועלתה לישראל ב-1979, הישר לדירת חדר חנוקה, ונאלצה בגיל 30 ללמוד תרבות ושפה חדשה, לנדבר בהחלט חוותה על בשרה את המושג "קשיי קליטה".

"הימים הראשונים בישראל היו קשים מאוד. הגעתי עם בעלי אוסקר ובתנו ג’ניה שהיתה אז בת 7 והתחלנו הכול מאפס. מעבר למקום חדש לא יכול להיות פשוט לאף אחד. לי היה קשה בעיקר עם השפה והמנטליות השונה. השארתי מאחור משפחה, ידידים, בית גדול ויפה, אימא גוססת".

♦ למה בחרת לעלות לישראל?

"בעלי בחר. הוא היה יהודי שגדל במשפחה דתית, היה להם בבית מקווה וספרי תורה, הם היו אנשים מאמינים, והוא רצה לעלות לישראל. סיימתי את התואר השני בקלינאות תקשורת. הבן שלנו נפטר באותה תקופה והחלטתי שהגיע הזמן בו אנחנו יכולים לנסוע לכל מקום".

מדיניות מסך הברזל ששלטה אז במדינות חבר העמים, מנעה אפשרות כניסה ויציאה למדינה וממנה במשך שנים. יהודים היו מסורבי עלייה אז בני הזוג עברו לאוקראינה כי רק משם יכלו לעלות לארץ. בלב כבד היא הותירה אחריה את משפחתה ואת אמה חיה שנפטרה בשנת 1988, מבלי שהספיקה לעלות.

כצפוי, הימים הראשונים בארץ החמה היו הלם תרבות. "מחיים מסודרים ובית יפה וגדול הגענו לחדר בגודל 15 מטר, כולל מטבח ואמבטיה, במרכז קליטה ’שלום’ בקצה אשדוד, אזור שאף אחד לא חי בו בכלל. אי אפשר היה להכניס לשם את החפצים שלנו בכלל. התחלתי לבכות. אמרתי לבעלי: ’מה עשית, לאן הבאת אותי?’".

עד שהצליח לקבל את המסמכים הדרושים להכשרתו כרופא בישראל, הפך אוסקר מרופא שיניים מצליח בלנינגרד לסבל במפעל, "הוא היה דוקטור מצליח והלך לעבוד בעבודה פיזית קשה מאוד בלי להתלונן. הוא קיבל את זה בחיוך, אמר ’נעבור גם את זה’, אבל לא היה קל לעבור. אני זוכרת את יום השישי הראשון שהוא חזר הביתה מהמפעל והוא הביא עמו תפוז. פרצתי בבכי. שאלתי אם הפכנו לעניים שנותנים לנו נדבות, אבל הוא חייך ואמר ’סופי, ככה עושים במדינה הזו, אחד העובדים במשמרת פשוט נתן לי תפוז’".

אחרי חצי שנה התחילה לנדבר לעבוד כקלינאית תקשורת ולמדה עברית: "בעלי התעקש שאעבוד במקצוע שלי למרות שהיה קשה לפתוח קליניקה אבל אני עקשנית. שפה לא לומדים בחצי שנה. דיברתי עם שגיאות וטעויות אבל מסביבי היו אנשים טובים שהבינו שאני טובה כקלינאית תקשורת. היה לי תלמיד שהיה בחינוך המיוחד. היו לו ליקויים בדיבור וההסכם בינינו היה שאני אתקן את הליקויים השפתיים שלו והוא יתקן את ליקויי העברית שלי.

סופה לנדבר
אחד על אחד עם שרת הקליטה

שרת הקליטה האשדודית, אלמנה ואם לילדה אחת, קלינאית תקשורת במקצועה, החלה את דרכה בפוליטיקה המקומית וכיהנה כחברת מועצת העיר אשדוד בין 1989-1996 וכדירקטור בחברה לפיתוח אשדוד. במשך עשור שימשה לנדבר יו"ר ההתאחדות הארצית של יוצאי ברית המועצות, עד שנבחרה בשנת 1996, לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה והייתה חברה בוועדת הכספים, בוועדת העלייה והקליטה ובוועדה לקידום מעמד האישה. בכנסת ה-15 כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת, והייתה חברה בין היתר בוועדת הכנסת, בוועדת הכספים ובוועדת הפנים והגנת הסביבה. במשך כשלושה חודשים (12 באוגוסט-2 בנובמבר 2002) כיהנה כסגנית שר התחבורה בממשלתו הראשונה של אריאל שרון.

בינואר 2006, בשלהי הכנסת ה-16, הושבעה בעקבות התפטרותו של אברהם בייגה שוחט, במסגרת גל התפטרויות בסיעת העבודה-מימד-עם אחד, וכיהנה בכנסת זו במשך חודש. אז עזבה את המפלגה לסיעת "ישראל ביתנו" והוצבה במקום השביעי בבחירות לכנסת ה-17. בכדי לאפשר את התמודדותה לכנסת ה-17, התפטרה מהכנסת ב-8 בפברואר 2006 ופינתה את מקומה לאורנה אנג’ל.

בכנסת ה-17 היא כיהנה כחברת כנסת מטעם "ישראל ביתנו", ושימשה בה יו"ר הוועדה לפניות הציבור. בבחירות לכנסת ה-18 שהתקיימו בפברואר 2009 הוצבה במקום החמישי ברשימת ישראל ביתנו לכנסת, נבחרה וקבלה את תיק הקליטה.
"שנים אחר כך פגשתי אותו והוא אמר לי ’היום אני בעל עסק ואת חברת כנסת, שנינו הגענו למשהו בחיים’".

תלמיד נוסף שלה היה לא אחר משמעון פרס, הרבה לפני שהפך לנשיא מדינת ישראל. "עם תחילת העלייה בשנות ה-90 הוא אמר שהוא רוצה לשלוט בשפה הרוסית כי בעיניו אחד הדברים החשובים כפוליטיקאי זה לדבר עם עולים חדשים בשפתם. הוא מוכשר ולא רק מדינת ישראל גאה בו אלא העולם כולו מקבל אותו כאחד האנשים המבריקים ביותר".

כישורי המנהיגות שלה צצו עם המאבק הפוליטי הראשון כשיזמה ואירגנה שביתה במרכז הקליטה, משום שחשה שהשלטונות מונעים ממנה ומחבריה לקבל דירות למגורים, ללא כל סיבה מוצדקת.

"היו אז המון דירות ריקות באשדוד והסביבה אבל הפקידים חשבו שאם הם עברו משהו קשה מאוד בחייהם אז גם העולים צריכים קצת לסבול. באותה תקופה שמענו על התאבדות של עולה חדש בחיפה וכנראה בקשתו לדירה נדחתה. אמרתי שאנשים שם מפגינים ושובתים, דורשים את מה שמגיע להם וגם אנחנו חייבים לעשות ככה. כולם אמרו שאני צעירה, אמיצה ועם אמביציות ושעלי לקחת את המאבק על הכתפיים שלי. בפעם הראשונה נבחרתי ליו"ר של מאבק, עד שהגיעו אנשי הסוכנות היהודית והחלו לדאוג לנו. אחרי תקופה קצרה מאוד קיבלנו דירות ברחוב מיכאשווילי באשדוד, שם התחלתי את החיים שלי".

♦ התרגשת?

"היום כשאני לפעמים עוברת ליד הבית הראשון שלנו אני אומרת לעצמי שזה היה ממש חור בסוף העולם. דירה קטנה מאוד אבל התחברתי אליה למרות שחשבתי שהמחסן שהיה לי בלנינגרד היה נראה יותר טוב".

♦ כמה זמן לקח לך להתרגל לישראל?

"לקח קצת זמן עד שהתחלתי לעבוד, להבין מה קורה כאן, להרגיש שזה הבית שלי ואין לי בית אחר. אני חושבת שזה לא היה לי קשה יותר מאשר לכל עולה אחר. כשהגעתי לכאן לא הכרתי אף אחד. את קרובי המשפחה של בעלי מצאנו אחרי שנים שכבר עמדנו על הרגליים. היום כבר יש המון אנשים שמכירים אותי ואני אותם וזה מסמל את הדרך הארוכה שעברנו".

♦ מה ההבדלים בין העליה בשנות ה-70 לעלייה 20 שנה אחריה?

"האחרונים הגיעו במסה יותר גדולה. לנו אולי היה יותר קשה בגלל סגירת מסך הברזל והקשיים שהרעיפו על מי שרצה לעלות אבל הם ידעו שהם יכולים לעזוב והם הגיעו לישראל שונה ממה שהיה בשנות ה-70. אנחנו הרחבנו את הדרך ואת הבסיס לעלייה הזו ואני מאוד שמחה שהם הגיעו".

♦ איך היחס של הישראלים לעולים החדשים?

"אי אפשר להגיד במילה אחת אם זה טוב או רע. יש אנשים שמתנדבים, מראים רצון, מחייכים ומחבקים את העולים. כשהגעתי, היה מדריך טיולים שהיה כבר עשר שנים בארץ ואמר ’תסתכלו ימינה ושמאלה כמה המדינה יפה’, הסתכלתי שמאלה וימינה ואמרתי ’ריבונו של עולם, חוץ מחולות אני לא רואה שום דבר יפה’. היום כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה אני אומרת שצריך להסתכל גם קדימה. המדינה יחד עם העולים תהיה עוד יותר יפה.

"התושבים הוותיקים צריכים להבין שהעולה שמגיע עובר תהליך לא פשוט, לעזוב הכול ולהתחיל לבנות בית במדינה חדשה. הם יכולים להיות יותר חמים, יותר פתוחים ועדינים, לא לזרוק בוץ וסטיגמות על העולים. אבל בכל זאת יש לנו עם יפה וטוב".

לא צריך להשמיץ

בנובמבר האחרון מתחה לנדבר ביקורת חריפה על "מחול השדים" שהתחולל, לדבריה, סביב עולי חבר העמים בעקבות פענוח רצח משפחת אושרנקו. במקרה שזיעזע את ישראל, דמיאן קרליק נאשם שרצח ששה בני המשפחה מראשון לציון, שלושה דורות, בגלל שפוטר מהמסעדה שהפעילה המשפחה.

"הדיבורים על הצורך ’להחמיר את הבדיקות של העולים הפוטנציאלים’, ’לשים מחסום בפני עלייתם של הרוצחים’ ואף לשנות את חוק השבות, הם ביטויים אומללים וגזעניים, המשווים בין מוצאו של ציבור שלם לבין נטייתו העבריינית כביכול", אמרה אז לכלי התקשורת, "אני דוחה בשאט נפש את הביטויים הגזעניים האלה וקוראת לחברה שלנו להתעשת ולעשות הכול על מנת לגרום לעליית העולים ולקלוט אותם בחיבוק ובחום ולא לפסול אותם בנימוקים כוזבים ומסולפים".

סופה לנדבר
יוסיפוב: הלוואי שיגיעו עוד

לפני 30 שנה עלה מקווקז שמחה יוסיפוב, כיום ראש עיריית אור עקיבא, בן 55. הוא הגיע למרכז הקליטה באור עקיבא עם תעודת מקצוע כמורה לחינוך גופני. "לפני שהגעתי לישראל חשבתי שלעולם לא אעבוד כמורה לחינוך גופני, שאגיע למדינה קפיטליסטית שמחולקת לעשירים ועניים ושלא אסתדר בגלל השפה. היתה לי הפתעה נעימה. הגענו משפחה של תשע נפשות שכללה את הוריי, סבתי ושישה ילדים וקיבלו אותנו יפה. ישנו במיטות של הסוכנות היהודית ואחר כך קיבלנו דירות. נקלטתי כמו שצריך באור עקיבא ובישראל".

הוא למד עברית כחצי שנה והתקבל לקורס מורים עולים במכללה לחינוך גופני וינגייט. לאחר שקיבל תעודת הוראה ישראלית החל לעבוד בבית ספר כמורה לחינוך גופני, מאמן התעמלות קרקע ומכשירים וכמאמן אגרוף. במקביל החלו לעבוד גם שאר בני המשפחה והתבססו.

לדבריו, עומדת כיום אוכלוסיית העולים בעיר על מחצית מאוכלוסיה הכללית, כעשרת אלפים איש. "העלייה האחרונה היא מאוד טובה ואיכותית ואני שמח שחלק ממנה הגיע לאור עקיבא. אנשים משכילים ואיכותיים שהביאו תרבות נפלאה, השתלבו יפה בכל התחומים ואני מאוד גאה בהם. הלוואי שיגיעו עוד".
♦ נשמעת מאוד נסערת אז.


"אני חושבת שפרט לא מבטא את הכלל. לא יכול להיות שבגלל שקרה אסון מדביקים על העלייה שוב את הסטיגמה של מאפייה ורוצחים. נכון שקרה מקרה מזעזע אבל העלייה הנפלאה ששינתה את המדינה לא יכולה לספוג את הביקורת שמבטאים כלפינו".

הסטיגמות על עולי חבר העמים מוכרות לה היטב. "נכון שבכל שכבה של אוכלוסיה יש יותר מצליחים ופחות. אי אפשר להתעלם מפשע ודברים לא חיוביים אחרים, אבל צריך לזכור שאין מדינה שאין בה זנות ואסור להגזים. אי אפשר ממקרה אחד לזרוק בוץ על כל העלייה. לא צריך להתעלם מהשינויים לטובה שקרו במדינה בזכות העולים שהגיעו לכאן, ושבואם גרם לבנייה מאסיבית, שינוי במערכת הבריאות, בחינוך, חוגים שבחיים לא היו במדינת ישראל וכנראה לא היה אפשר לפתוח אותם. אין היום מרפאה, בית חולים או בנק בהם לא מדברים ברוסית. לפני מספר שבועות השתתפתי בחגיגה לכבוד 20 שנה לעלייה מבריה"מ ומבין העולים שהוזמנו היו פרופסורים, מהנדסים, רופאים, שחקנים, אומנים, אנשים מכל התחומים שהמדינה יכולה להתגאות בהם".

♦ מה מעמדם של העולים מבריה"מ כיום?

"אני חושבת שהעלייה הזו הצליחה. אנחנו מקפידים לדאוג לתעסוקת העולים שמגיעים היום, דואגים לדיור. יחד עם זאת, העלייה לפני 20 שנה הפכה למנוף של כלכלה, בריאות, וחינוך. כשאני מגיעה לחגיגות ה-20 בערים שונות, אין ראש עיר שלא אומר לי שבלי העולים הוא לא יכול לתאר את העיר שלו. גם בחדרה העולים השתלבו, ופה אני רוצה לפרגן לרומן גישר, סגן ראש העיר וראש סיעת ישראל ביתנו בחדרה שעושה עבודה נפלאה". 

♦ היום את עדיין מרגישה עולה חדשה?

"לא. אני אוהבת את ישראל ואחרי זמן מסוים הפסקתי להרגיש עולה חדשה. הייתי מודעת לשוני בין אלה שהיתה להם הזכות להיוולד במדינה וביני, אבל הבת והנכדה שלי הן ממש ישראליות. בתי שירתה בצבא, בעלי היה במילואים בלבנון, אנחנו חלק מהמדינה הזו וזה הבית שלנו. אחרי ארבע שנים בארץ, נסענו פעם ראשונה לאמריקה ואני זוכרת שאמרתי לבעלי בשדה התעופה שאין יותר טוב ממדינת ישראל ואת המדינה הזו צריך לנשק".

♦ מתגעגעת לפעמים לרוסיה?

"לא. לא". 

ממפלגת העבודה לישראל ביתנו


"חשבתי שיש מה לשנות במדינה", מסבירה סופה לנדבר את בחירתה במסלול הפוליטי-חברתי בו התקדמה במרץ. שנים היא כיהנה כיו"ר ההתאחדות הארצית של יוצאי ברית המועצות בישראל, מ-1989 היתה חברת מועצת העיר אשדוד במשך שבע שנים עד 1996, אז נבחרה לראשונה לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה. עם מפלגת העבודה היא המשיכה אל הכנסת ה-15 בה היתה סגנית יו"ר הכנסת ובמהלך שלושה חודשים אף כיהנה כסגנית שר התחבורה,  בכנסת ה-16 היא היתה חודש אחד בלבד לקראת הבחירות, אז עזבה את המפלגה לטובת "ישראל ביתנו".

בבחירות לכנסת ה-17 היא נבחרה לחברת כנסת מטעם "ישראל ביתנו" ובבחירות האחרונות לכנסת ה-18 הוצבה במקום החמישי במפלגתה וקיבלה את תפקיד שרת הקליטה. בין יתר תפקידיה הציבוריים, היתה דירקטור בחברה לפיתוח אשדוד וחברה בחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית.

כמו רוב האנשים במפלגת "ישראל ביתנו", גם היא נשמעת כמעריצה של ראש המפלגה ושר החוץ אביגדור ליברמן: "הוא מנהיג כריזמטי מאוד. ניתן להגיד שהוא בן אדם ואי אפשר להגיד את זה על כל הפוליטיקאים. הוא יכול להוות דוגמא למה שניתן לעשות במדינת ישראל. איווט, לפני שהפך להיות שר החוץ למד כאן, עבד בעבודות קשות ביותר כמו סבלות, בארץ, הדלתות נפתחותת בפני אנשים מוכשרים.

"בכל חיי הפוליטיים לא היה לי סיפוק כפי שיש לי היום. אני מרגישה חלק ממפלגה אחת. איווט בנה קבוצה, צוות, שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. יש יחסי אנוש, אנחנו עושים הכל בשביל הציבור שבחר בנו, נאבקים עבור מי שנתן לנו אפשרות לשנות משהו, מי שמאמין בדרך שלנו. במדינת ישראל הימנון הניצחון נשמע חזק יותר, כי ישראל יודעת מהו מחיר המלחמה".

לנדבר יזמה את חוק "בית חולים באשדוד" שנתקבל בכנסת בקריאה שלישית ב-2002. "החוק עבר בשישים ומשהו קולות למרות שכמעט ולא היתה לו תמיכה בהתחלה. לפני כמעט שנתיים בקדנציה הקודמת, רצו לבטל אותו ולא נתתי. הלכנו לבג"צ שקבע שאם יש חקיקה צריך לבצע אותה. אחר כך היה מכרז להקמת בית החולים ואני מקווה שבסוף חודש מאי כל השלבים של המכרז יסתיימו ונראה את הזכיין. אם לא, אני אביא את זה לממשלה. אני לא מאיימת אבל בדרך כלל מקיימת. לאשדוד, העיר החמישית בגודלה בישראל, מגיע בית חולים".

למרות שנראה כי בשנים האחרונות זרם העולים לארץ הואט, לנדבר דווקא מדברת על עלייה משמעותית בכמות העולים והתושבים החוזרים. "ב-2009 היה גידול בעלייה של כמעט 20%, והגיעו 16,200 עולים. בקיץ נקבל משפחות מארגנטינה, ממדינות חבר העמים ואתיופיה. מספר התושבים החוזרים גדל ועמד השנה על 10,900. צריך לנצל מצב של משבר כלכלי ולהגיד לישראלים בחו"ל שיחזרו, שאנחנו רוצים אותם פה. בישיבת הממשלה האחרונה החלטנו שנמשיך במלוא המרץ לתת לתושב חוזר הטבות מס, הטבות בריאות, שעות לימודים נוספות לילדים, קרן ליזמות, דברים שבחלקם אנחנו משווים את התושב החוזר לעולה חדש". 

♦ אין הבדל בין תושב חוזר לעולה חדש?

"אני קודם כל שרה של כולם אבל עברתי את זה ואני יודעת מה זה להיות עולה חדש, מה עובר אדם לפני שהוא מרגיש חלק מעם. הדלת של משרד הקליטה תמיד תהיה פתוחה. יש לי בלשכה אגף לפניות ציבור כך שעולה יכול לפנות בכל שפה, אנחנו נותנים שירות דרך האינטרנט, עובדים בשיתוף פעולה עם עיריות ואני תומכת בארגוני עולים כי הם פרטנרים שלנו. נעשה הכול כדי שהצעדים הראשונים של העולה והשבים יהיו בלי קשיים ובלי בירוקרטיה. אני שונאת בירוקרטיה וחושבת שניתן לעשות הרבה דברים גם בלעדיה". 

♦ איך את מסכמת את הדרך שעברת?

"שאני כנראה חזקה מאוד. רציתי להגיע, לשנות, לעשות ולבנות מפני שמיד הרגשתי שישראל היא הבית שלי. ראיתי את הליקויים אז וגם היום. שאפתי להגיע למקום בו אוכל לשנות, לבנות ולעשות, להשקיע במדינה את הידע, הרצון וההתלהבות. ההצלחה שלי מתחלקת עם הצוות שסביבי ויש אנשים טובים ומצויינים שהגיעו ארצה לבנות ולהיבנות. אנחנו חלק מהמדינה ואת ההרגשה הזו אפשר להרגיש רק כאן. כשאת מגיעה לקנדה או גרמניה, יש שם אפשרויות ושביל של זהב אבל זו לא המדינה שלנו".

לפני כשנה וחצי איבדה לנדבר את בעלה האהוב אוסקר, לאחר שנפטר מדום לב. "בעלי תמיד היה לידי והוא היה עמוד השדרה שלי משענת. לא הכול היה ורוד בעבר שלי, אני בדרך כלל מנסה לא לבכות אבל היו לי ימים קשים ולידם היה לי חבר, ידיד ובעל שדחף אותי. בן אדם לא יכול לעשות הכול לבד, וחלק נכבד מהעשייה שלי היא בזכותו. הוא פינק, נתן וחיזק כמו שגבר צריך לעשות ואני אסירת תודה. היה לי טוב איתו".

סופה לנדבר

חוגגים 20 שנה לעליה

לרגל ציון 20 שנה לעלייה מחבר העמים, נפתחה אתמול (יום חמישי) תערוכת צילומים גדולה וראשונה מסוגה בקניון ’לב חדרה’ בשיתוף עיריית חדרה וביוזמתו של רומן גישר, סגן ראש העיר.

התערוכה תחשוף למעלה מ-100 צילומים המתעדים את חיי העולים החדשים לפני שעלו לישראל בהם סלבריטאים, שחקנים, זמרים, אמנים, מלכות יופי, דוגמנים, אישי ציבור ופוליטיקאים שהוזמנו להירתם למהלך ולשלוח תמונות ישנות ועכשוויות, צבעוניות ובשחור לבן, המספרות את סיפור חייהם דרך אבותיהם מהעיירה היהודית, מביה"ס, מהמלחמה, וכל רגע וזיכרון שנלכד בעדשת מצלמתם. התמונות הנבחרות, שיוצגו בתערוכה, הוגדלו וזיכו את בעליהן באות הוקרה שהוענק להם מטעם עיריית חדרה.

בין המפורסמים שיחשפו תמונות מאלבומם הפרטי בתערוכה ניתן יהיה למצוא את אנה ארונוב, שרת הקליטה סופה לנדבר, ח"כ אנסטסיה מיכאלי, לוסי דובינצ’יק, גאלה קוגן, יבגניה דודינה, אלין לוי, ליאון שניידרובסקי, אניה בוקשטיין ועוד.

ניר ברקן, מנכ"ל קניון ’לב חדרה’: "במאורע זה אנו מבקשים לחלוק כבוד לכל אותה קהילה החיה בעירנו ולהודות להם על תרומתם היומיומית לעיר חדרה בפרט ולחברה הישראלית בכלל".

את אירוע הפתיחה החגיגית יזמו רוחה אבקסיס, מנהלת השיווק של הקניון וסגן ראש העיר רומן גישר, והוא התקיים במעמד ראש העיר חיים אביטן ובהשתתפות שרים, ידוענים יוצאי חבר העמים, אנשי עסקים, נציגי השגרירות הרוסית, אמנים, עיתונאים ואישי ציבור. במהלך האירוע התקיים מופע גאלה עם כוכבי במה, הזמר דורון מזר, מופעי ריקודים קווקזיים ועוד.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור