נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > אלמוג בוחבוט - גזר הדין
13 לאפריל 2010
אלמוג בוחבוט - גזר הדין
מערכת מגזין המושבות, 13/04/2010 - 17:32
לאחר ששקלתי את כל השיקולים לקולא ולחומרא, אני גוזר על הנאשם, בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה, את העונשים הבאים: 7 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, לבל יעבור עבירה של "הריגה" לפי סעיף 298 לחוק העונשין או "גרימת מוות" לפי סעיף 304 לחוק העונשין, 10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 20 שנים, מיום שחרורו מן המאסר.
 
בית המשפט המחוזי בחיפה
ת"פ 7063-08 מ.י. פרקליטות מחוז חיפה-פלילי נ’ בוחבוט
 
13 אפריל 2010
  
 
בפני
כב’ השופט משה גלעד
 
 
בעניין:
מדינת ישראל
פרקליטות מחוז חיפה
ע"י ב"כ עו"ד ע. בר-אור
 
 
 
המאשימה
 
 
נגד
 
 
אלמוג בוחבוט, ת"ז 30262937
ע"י ב"כ עוה"ד גב’ א. רינגר, א. סטולר
ו- י. סטולר
 
 
 
הנאשם
 
גזר דין
 
מבוא
בליל ה-29.11.07, במבואות העיר חיפה, התרחשה תאונת דרכים קטלנית בה קיפחו חייהם יוסי בנעים וסהר אסרף, זכרם לברכה, בטרם מלאו להם 18 שנים.
העובדות
בהכרעת הדין מיום 29.12.09 קבעתי, כי בליל התאונה נהג הנאשם ברכב טויוטה מכיוון דרום לצפון על כביש מספר 2, ללא "מלווה", כששלושה מחבריו נוסעים עמו ברכב בניגוד לחוק, ושניים מהם, המנוחים אשר ישבו מאחור, אינם חגורים בחגורות בטיחות.
זמן קצר לפני התאונה, עקף הנאשם רכב אחר בו נהג רונן בן יוסף, במהירות העולה בהרבה על 110 קמ"ש ובצורה מסוכנת שאילצה את רונן בן יוסף לסטות ימינה בחדות, לבל יתנגש הנאשם ברכבו מאחור.
בהגיעו סמוך לצומת מת"מ, באזור בו היה הכביש משובש ומהירות הנסיעה המותרת הוגבלה ל- 60 קמ"ש בשל עבודות בכביש, נסע הנאשם בנתיב השמאלי במהירות גבוהה מ- 90 קמ"ש וקרובה ל- 110 קמ"ש. תוך כדי הנסיעה הבחין הנאשם ברכב אאודי שנסע אותה עת לפניו, בנתיב השמאלי. הנאשם התקרב במהירות גבוהה לעבר האאודי, ומשהבחין כי הוא קרוב מדי, ניסה לחלוף על פני האאודי מימין – בין אם ניסה לעקוף, ובין אם ניסה למנוע, ברגע האחרון, פגיעה ברכב – אז החל ל"זגזג" (להטות את ההגה לימין ולשמאל בנתיבו) ולסטות ימינה כדי "להשתחל" בין האאודי לרכב סקודה שנסע אותה עת בנתיב ימין מאחור, וזאת חרף הקרבה ביניהם. במהלך סטייתו, פגע הנאשם עם מרכז וחזית שמאל של רכבו בחלקו האחורי ימני של רכב האאודי. אחרי הפגיעה נעו שני כלי הרכב ללא שליטה, בהתחלה ימינה ואחר כך שמאלה נגד כיוון השעון. תוך כדי סטייתו, החל רכבו של הנאשם להתהפך באוויר, פגע במעקה הבטיחות והמשיך בהתהפכותו עד שנחת, בעודו הפוך, על המעקה וממנו החליק על גגו למרכז הכביש. כתוצאה מהתאונה נהרגו המנוחים.
לאחר שמיעת ראיות הרשעתי את הנאשם בביצוען של העבירות הבאות:
עבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין;
שתי
 
נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, וסעיפים 68
 
ו- 38(2) לפקודת התעבורה;
נהיגה במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה וסעיפים 68 ו- 38(2) לפקודת התעבורה;
חובת חגירה של חגורת בטיחות, עבירה לפי תקנה 83ב לתקנות התעבורה, וסעיפים 68,62 לפקודת התעבורה;
הגבלת מספר נוסעים לנוהג חדש, לפי סעיף 12א2 ו-62(1) לפקודת התעבורה.
הנאשם זוכה מעבירת עקיפה,עבירה לפי תקנה 47 לתקנות התעבורה וסעיפים 62 ו-68 לפקודת התעבורה.
 
תסקיר שרות המבחן
מתסקיר שרות המבחן מיום 22.2.10 עולה, כי הנאשם כבן 20, רווק, משרת כיום כחייל בשרות סדיר. בתחילה שירת בבסיס מרוחק מהבית, כטכנאי מערכות בלון בחיל האוויר אולם, בשל מצבו הנפשי התקשה עם הריחוק מביתו והועבר לתפקיד אפסנאי בבסיס הטכני של חיל האוויר, הקרוב לחיפה. הנאשם הוא הצעיר מבין האחים במשפחתו ולו אחות בת 28 ואח כבן 27. אביו של הנאשם כבן 54, בעל עסק עצמאי בתחום הבניה ואמו, בת 47, עובדת כשכירה. הוריו של הנאשם התגרשו לפני מספר חודשים בשל המתח והלחץ הכלכלי והנפשי בעקבות התאונה.
על פי המתואר בתסקיר, הנאשם רואה את הוריו כהורים אכפתיים, מעורבים ותומכים וחש אשם בקשר לפרידתם וגירושיהם.
 
הנאשם תיאר בפני שרות המבחן מצוקה רגשית ונפשית קשה בעקבות התאונה ואובדן שני חבריו הטובים. לדבריו, איבד את החשק לחיות, חש ייאוש, אשמה, דיכאון וחוסר אונים. עפ"י תיאורו, הוא מנסה לשמר את הקשר עם חבריו המתים באמצעות כתיבת מכתבים ו"שיחות" עימם, תוך שביטא שאיפה "להתאחד" עמם. מצוקתו מתעצמת נוכח יחסם של הורי המנוחים כלפיו, היינו, תפיסתם אותו כרוצח בניהם ובהתאם לכך פעולותיהם כנגדו וכנגד בני משפחתו. לדבריו, הוא ומשפחתו ניסו ליצור עמם קשר כדי לבקש מחילה אולם, נתקלו בסירוב מצידם.
 
עוד מתואר בתסקיר, כי התאונה אירעה חודשיים קודם שמלאו לנאשם 18 שנים, בעת שהיה תלמיד כיתה י"ב. לאחר מכן התקשה להמשיך וללמוד באופן סדיר ולכן לא ניגש לבחינות הבגרות. הנאשם קיבל רישיון נהיגה 7 חודשים לפני התאונה ואין לו הרשעות קודמות, תעבורתיות או פליליות.
 
באשר לנסיבות התאונה, הנאשם תיאר בפני שרות המבחן כי בליל התאונה תיכנן לצאת לבילוי עם חבריו באזור הקריות. לדבריו, צירף לנסיעה חבר שלישי, למרות שכנהג חדש, נאסר עליו לנהוג ללא מלווה, מאחר שהתקשה לעמוד בפני תחנוניו שיאפשר לו להצטרף לבילוי. עוד סיפר, כי בתחילת הנסיעה היו כל נוסעי הרכב חגורים בחגורות בטיחות ובהמשך, שניים מהם, המנוחים, התירו את חגורותיהם. כמו כן תיאר, כי במהלך הנסיעה רכב אחר ש"חתך" אותו, פגע בו וגרם לו לאבד את השליטה על הרכב ולהתהפך.
 
עוד עולה מהתסקיר, כי לאחר התאונה החל הנאשם בטיפול פסיכולוגי והופנה לטיפול המרפאה להפרעות חרדה בבית החולים רמב"ם. אולם, בעקבות השימוש שעשו בכך משפחות המנוחים, כדי לפגוע בגיוסו לצה"ל, הפסיק את הטיפול. בצבא נעזר בגורמי בריאות הנפש בבסיסו ולאחרונה פנה שוב לטיפול פסיכיאטרי.
שרות המבחן תיאר גם, כי מחוות דעת פסיכיאטרית שהועברה לידיו (הכוונה לחוות הדעת של ד"ר קריינין שתידון בהמשך) עולה, כי הנאשם אובחן כסובל מהפרעה פוסט טראומטית בעקבות התאונה("POST TRAUMATIC STRESS DISORDER AFTER ROAD ACCIDENT"). גם בפני קצינת המבחן תיאר הנאשם סימפטומים המעידים על מצב פוסט טראומטי: סיוטי לילה, "פלאשבקים" של המראות מהתאונה וזכרונות חודרניים גם בזמן העירות, מצב רוח קשה, חוסר סובלנות, איבוד עניין והנאה ומחשבות אובדניות.
 
שרות המבחן התרשם כי הנאשם הינו בחור נורמטיבי, המצוי כיום במצב פוסט טראומטי שמשליך על מצבו הנפשי והרגשי ופוגע ביכולותיו התפקודיות. עוד התרשם שרות המבחן, כי הנאשם מתקשה לעבד את אובדן חבריו ולהתמודד עם תחושות האשם הקשות ואינו מסוגל להכיל את ההכרה כי הוא האחראי הבלעדי למות חבריו. על כן נקבע, כי הוא זקוק להתייחסות טיפולית מותאמת.
 
כללו של דבר, המליץ שרות המבחן כי אם יוטל על הנאשם מאסר בפועל יהיה זה מאסר קצר כדי לאפשר לו להשלים לאחריו את שרותו הצבאי וכך, יתאפשר לו לראות עצמו כחלק מהחברה וכמי שיכול לתרום לה. עוד הומלץ, כי במסגרת מאסרו ישולב בהליך טיפולי מותאם לצרכיו.
 
 
ראיות המאשימה לעונש
 
במסגרת הראיות לעונש העידו הגב’ הילה אסרף, אחותו של סהר ז"ל, הגב’ מרים אסרף, אמו של סהר ומר חיים אסרף, אחיו של סהר, אשר סיפרו כי סהר היה הצעיר מבין ארבעה ילדים וכי היה "ילד מדהים, אוהב את כולם, תמיד מחייך ותמיד מאושר" (עמ’ 327 לפרוט’). כמו כן תיארוהו "בן הזקונים של הבית, הילד של אמא, הצל שלה, זה שכל היום ליטף ונישק אותה" (דברי האח- ט/2, וכן דברי האם - ט/1) וככלל, כנער שאהב לפנק ולהעניק לכולם. לדבריהם, מאז התאונה השתנו חייהם ללא היכר, המשפחה התפרקה לרסיסים וניטלה מהם כל שמחת חיים. אם המשפחה מתקשה לתפקד, היא מטופלת על ידי גורמים פסיכיאטריים מקצועיים ונוטלת כדורים באופן קבוע, ואב המשפחה מסתגר בעצמו ומשקיע את זמנו בפעולות הנצחה לבנו (ט/1). אחיו ואחותו של סהר העידו, כי מאז התאונה הוריהם אינם מתפקדים והם נאלצים לדאוג ולטפל בהם. 
 
מר חיים אסרף ביקש כי בית המשפט יבטא בגזר דינו את קדושתם של חיי אדם. לדבריו, על בית המשפט להעביר מסר ברור לכל נהג – אם בוגר ואם צעיר –  כי זלזול בכללי התנועה סופו בתאונה שתוצאותיה אינן מתמצות "רק" במות הקורבן כי אם בחורבן משפחה שלמה.
 
כמו כן, הוגש מכתב שכתבה מחנכת כיתתו של סהר בכפר הנוער "גלים", הגב’ ברוריה שוורץ (ט/3), ממנו עולה, כי סהר היה תלמיד נבון, בעל יכולת למידה טובה והיה צפוי להצליח בלימודיו ובהמשך חייו.
 
הגב’ אתי בנעים ומר ראובן בנעים, הוריו של יוסי ז"ל והגב’ שושנה ברליה, דודתו של יוסי, העידו על ילד יפה תואר, תלמיד מצטיין, אהוב על חבריו. הוריו סיפרו על אהבתו לים שהביאה אותו לבית הספר לקציני ים, ועל הישגיו הלימודיים והחברתיים בבית הספר. לדבריהם, מדובר באבידה גדולה למשפחתו ולחברה כולה. בני המשפחה סיפרו על עולמם שחרב. דודתו של יוסי סיפרה, כי מאז המקרה "התרסקה" המשפחה המורחבת והכל נגדע, אין יותר שמחה, אין חגים ואין בילויים משותפים (ט/5). אמו של יוסי תיארה גם היא כי מאז המקרה הם "חסרי אוויר", "חסרי חיים". לדבריה, שני אחיו של יוסי מתקשים להתמודד עם האובדן. אחיו הקטן של יוסי, שהיה כבן 7 בלבד כשאירע האסון, השתנה ללא היכר והוא מטופל רגשית מאז המקרה. עוד תיארה האם, כי בעקבות המקרה איבד האב את מקום עבודתו והוכר כנכה (על רקע נפשי). האב חזר בתשובה, דבר שמשפיע אף הוא על הקשר עם משפחתו (ט/6).
 
אביו של יוסי, מר ראובן בנעים, כתב מכתב שכותרתו "אני מאשים" (ט/11). במכתבו ביקש האב להטיל על הנאשם את האחריות לאסון שהמיט על משפחתו ועל ילדיו האחרים, על התנהלותו של הנאשם לאורך החקירה והמשפט ויותר מכל, על קטיעת חיי בנו בטרם עת.
 
הגב’ דליה בן-נון, מחנכת הכיתה בה למד יוסי ז"ל בפנימיה לקציני ים בעכו, תיארה אותו כ"ילד מצטיין, ילד בעל כישורים שהיה צפוי לו עתיד מזהיר במלוא מובן המילה. ילד שהתבלט מאוד בכל המקצועות, ילד שהתבלט מאוד בעזרה הדדית, ביכולת הנתינה שלו..." (עמ’ 328 לפרוט’, ט/4). הגב’ בן-נון הדגישה, כי נהוג לדבר על כאבן של המשפחות השכולות ואולם מעגלי השכול אינם מסתיימים שם, כי אם מחלחלים הלאה גם לחייהם של החברים והמורים שכאבם גם הוא קשה מנשוא.
 
עוד הגישה המאשימה ספר זכרונות שערכו החברים מבית הספר לקציני ים בעכו ובו תמונות של יוסי ז"ל ומכתבי החברים אליו לאחר מותו (ט/7) וכן, תקליטור המכיל צילום ערב לזכרו של יוסי ותמונות המתעדות את פעולות ההנצחה שנעשו לזכרו: ספסל זיכרון, מעבדת הפיסיקה שהוסבה על שמו ותמונות מ"מרוץ הלפיד" המתקיים מידי שנה לזכרו, מביתו בעתלית ועד לבית הספר, ותמונות של יוסי מיום היוולדו ועד למותו (התקליטור- ט/8).
 
הוגשו גם שני מכתבים שכתבו חבריו של יוסי (איליה סטרימבןט/9 ועוז מזרחיט/10), שתיארוהו כנער בעל חוש הומור שנהג להצחיק את כולם. על-פי תיאורם, יוסי ידע ליהנות מהחיים ונהג לעשות מעשי קונדס, אך לא היה בכך לפגוע בהישגיו משום שלא נדרש להשקיע כדי להצליח בלימודיו. החברים הדגישו את אישיותו הייחודית והמיוחדת של יוסי [הדברים משתקפים גם בכלל המכתבים המופיעים בספר הזכרונות לזכרו (ט/7)].
 
מכתבן של הגב’ אילנה וויסמן, מורה למתמטיקה והגב’ רוייזר נלי, מורה לפיסיקה הוגש גם כן. במכתבן תיארו מורותיו של יוסי את יכולותיו וכישוריו הלימודיים (ט/12).
 
 
ראיות ההגנה לעונש
מטעם ההגנה העיד ד"ר לם, רופא ילדים וחבר של משפחת הנאשם. לדבריו, הוא מלווה את המשפחה מזה כ- 29 שנים ומכירם כמשפחה אוהבת ותומכת. באשר לנאשם סיפר, כי הכירו בעבר כילד שקט, מנומס, שמח ובעל חברים רבים. מאז התאונה השתנה, הוא מסוגר ומתקשה לבטא את רגשותיו.
 
מטעם ההגנה העיד ד"ר אנטולי קריינין, פסיכיאטר, והוגשה חוות דעתו (ס/2).
ממסקנות חוות הדעת של ד"ר קריינין עולה, כי הנאשם סובל, בעקבות ובשל התאונה, מהפרעת פוסט טראומה "POST TRAUMATIC STRESS DISORDER AFTER ROAD ACCIDENT", הוא נותר עם נכות פסיכיאטרית של 20% זמנית ו- 10% לצמיתות וזקוק לטיפול תרופתי ופסיכו-תרפויטי לטווח ארוך. כמו כן, צוין בחוות הדעת כי מאסר עלול להחמיר את מצבו הנפשי של הנאשם.
 
בחקירתו בבית המשפט השיב ד"ר קריינין, כי הפרעת PTSD מוכרת בקרב המעורבים בתאונות דרכים (עמ’ 335), ולא שלל אפשרות שהליווי הפסיכיאטרי לו זקוק הנאשם יוכל להתקיים גם בין כותלי הכלא (אם כי לדבריו הוא אינו מכיר תוכנית של שב"ס שעשויה להתאים לנאשם).
 
הגב’ ענת שחף, מורתו של הנאשם במשך 3 שנים, העידה על השינוי שחל בנאשם לאחר התאונה. לדבריה, הפך הנאשם לבחור שקט, סגור, לא מרוכז, המתקשה ללמוד ולכן גם לא ניגש לבחינות הבגרות.
 
הגב’ נטלי מור סהר, חברתו לשעבר של הנאשם, העידה אף היא על מצבו של הנאשם לאחר התאונה, משהיתה, לטענתה, האדם הקרוב לו ביותר באותו זמן, ואף לאחריה. הגב’ סהר סיפרה, כי הנאשם נהג לשתף אותה בחוויותיו מהעבר עם חבריו המנוחים וכן נהג לבכות על כתפיה כאשר התגעגע אליהם. לדבריה, מאז המקרה שרוי הנאשם באבל ממושך וקיים ריק גדול בליבו ובחייו, ולמעשה, הוא כבר הוענש בעונש הכבד מכל.
 
הגב’ חופית בוחבוט, אחותו הבכורה של הנאשם, ושני הוריו של הנאשם הגב’ רות בוחבוט ומר מאיר בוחבוט, ביקשו להשתתף בכאבן של משפחות המנוחים ולהביע את צערם על מות בניהם. לדבריהם, המנוחים היו חברי ילדות של הנאשם ובני ביתם במשך שנים רבות. הגב’ חופית בוחבוט תיארה ניסיונות מצד משפחתה ליצור קשר עם משפחות המנוחים אך לדבריה כל הניסיונות לא צלחו.
 
בני משפחת הנאשם תיארו את השבר הנוראי שפקד גם אותם בעקבות התאונה: סבלו של הנאשם, התעמרות בני משפחות המנוחים לרבות מסע השמצות והכפשות נגדם, הגירושים וההתרסקות הכלכלית.
בני המשפחה ביקשו להדגיש כי הנאשם הוא ילד נורמטיבי, חיובי, שגדל ב"בית טוב". עוד טענו, כי הנאשם כבר קיבל את העונש הקשה מכל שכן הוא מתייסר יום יום, דקה דקה. לבסוף, ביקשו בני המשפחה להתחשב במכלול הנסיבות שתוארו על ידם, האישיות והמשפחתיות, ולהקל בעונשו של הנאשם.
 
במסגרת ראיות ההגנה לעונש הוגשו גם: אסופת מסמכים משפטיים בנוגע לכינוס הנכסים כנגד הורי הנאשם (ס/4), מכתב מעו"ד אילן גרטנר למפקדת לשכת הגיוס בחיפה שעניינו מתן אפשרות לנאשם להתגייס (ס/5), מכתב ממפקדו הקודם של הנאשם, רס"מ יורם ועקנין ממנו עולה, כי תפקודו של הנאשם היה טוב והוא גילה אחריות ומסירות לעבודתו (ס/6), מכתב מהמפקדת הנוכחית של הנאשם, סא"ל חני פרץ, ממנו עולה כי תפקודו של הנאשם טוב ומשביע רצון (ס/7), חוות דעת של ד"ר ויקטור חזנוב, פסיכיאטר צבאי, מיום 24.2.10, ממנה עולה כי קיימת החמרה משמעותית במצבו של הנאשם עם הגברת סימני PTSD והומלץ להתחיל טיפול תרופתי (ס/8), מכתב מדודתו של הנאשם המתגוררת בהולנד ובו היא מתארת את הנאשם בילדותו, בין היתר ביחסיו עם חבריו יוסי וסהר, וכן מתוארות תכונותיו החיוביות (ס/9).
 
 
טיעוני ב"כ המאשימה
 
בא כוחה המלומד של המאשימה, עו"ד ערן בר אור, טען בצורה עניינית ורהוטה הן בטיעוניו הכתובים לעונש והן בטיעונים שהוסיף בעל-פה.
 
בטיעוניו הדגיש ב"כ המאשימה את נפיצותן ושכיחותן של תאונות הדרכים הקטלניות שזכו לא אחת לכינוי "מכת מדינה". ב"כ המאשימה הטעים, כי ריבוי תאונות הדרכים מחייב החמרה משמעותית בענישה והטלת עונשי מאסר בפועל ממושכים על כל מי שבפזיזותו קטל חיי אדם וכתוצאה מכך את חייהן של משפחות שלמות. 
 
בעניין זה הפנה ב"כ המאשימה למגמת ההחמרה העולה מפסיקת בית המשפט העליון בעבירות של "סיכון במזיד בנתיב תחבורה" בהדגישו, כי אם מצא בית המשפט העליון מקום להחמיר בעבירה העוסקת בהתנהגות שאין בצידה תוצאה – משום עצם "הסיכון" – נדרשת גישה מחמירה יותר, מכוח קל וחומר, כלפי מי שבנהיגתו לא רק סיכן אלא גרם נזק של ממש.
 
נטען כי בנסיבות המקרה, נהיגתו הפרועה של הנאשם היתה ממושכת ולא רגעית, הנאשם נהג ללא מלווה למרות חובתו לעשות כן, ולא וידא כי המנוחים חגורים בחגורת בטיחות. על כן, אף אם נקבע בהכרעת הדין כי הלך הנפש של הנאשם היה מסוג "קלות דעת", היינו, החלופה הקלה יותר של "פזיזות", עדיין מדובר ברף העליון של אותה חלופה – הנושק אף לחלופה של "אדישות" – ומשכך, על הענישה להיות מחמירה.
 
ב"כ המאשימה טען, כי יש מקום במקרה זה להשית עונשי מאסר נפרדים ומצטברים בגין כל אחת מעבירות ההריגה בהטעימו כי ערך קדושת החיים מחייב מתן משקל של ממש לאובדנם של כל אחד מההרוגים שהרי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, צעיר שעדיין לא הספיק לממש את חייו.
 
ב"כ המאשימה ביקש להדגיש גם את מעורבותם הגבוהה של נהגים צעירים (בני 17-24) בתאונות הדרכים (בתמיכה לטענתו הגיש מחקרים שנערכו בהקשר זה ופורסמו באתר הרשות הממשלתית לבטיחות בדרכים – ט/16), באשר לדבריו, דווקא התנהגותם על הכביש של אותם נהגים צעירים, אשר מודעים לסיכון הרב בנהיגה ברכב ולחוסר ניסיונם ומיומנותם בנהיגה, ומזלזלים בחוקי התנועה ובחיי אדם, מחייבת התייחסות בלתי סלחנית וענישה בלתי מתפשרת.
 
ב"כ המאשימה התייחס בטיעוניו גם לתיקון בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשנ"א -1971 במסגרתו הוסף סעיף 5א שעניינו "שפיטת בגיר בעבירה שביצע בהיותו קטין" [(תיקון מס’ 14) תשס"ח- 2008], הקובע כי הדיון בעניינו של נאשם שביום הגשת כתב האישום נגדו מלאו לו 18 וטרם מלאו לו 19 וביום ביצוע העבירה היה קטין, יידון בפני בימ"ש לנוער. ואולם, (כפי שציין גם ב"כ המאשימה) הוראת החוק נכנסה לתוקפה רק לאחר סיום שמיעת הראיות בתיק זה ומכאן שהתיקון לעיל אינו חל בענייננו, ואין מקום לדון בו במסגרת גזר הדין.
 
ב"כ המאשימה ביקש להתחשב בתוצאותיה הטראגיות של התאונה, מותם של שני בחורים צעירים וחורבן של משפחות שלמות, וכן להביא בחשבון את סבלם של מי שנפצעו בתאונה מבחינה פיזית ונפשית.
 
עוד נטען, כי אין בנסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר פורטו בתסקיר שרות המבחן, כל טעם להקלה בעונשו; ראשית, היותו אדם "נורמטיבי" אינו יכול להוות שיקול לזכותו בגזירת העונש, שכן לרוב, עבירות מעין אלה מתבצעות על ידי אנשים "נורמטיביים" לכאורה. גם מצבו הנפשי של הנאשם אינו מהווה הצדקה להקלה בעונשו שכן, המדובר בתגובה מובנת ומקובלת במצב בו נמצא הנאשם. כן נטען, כי היעדר הרשעות קודמות אינו מהווה אף הוא טעם לקולא במקרה זה היות והנאשם החזיק ברישיון נהיגה במשך כ- 7 חודשים בלבד עד לתאונה.
 
עוד הוטעם, כי לנאשם יש סיכוי לשקם את חייו, אם במסגרת בית הסוהר ואם לאחר סיום ריצוי עונשו בניגוד למנוחים שחייהם נגדעו באיבם.
 
ב"כ המאשימה ביקש להדגיש כי הנאשם לא הביע חרטה אמיתית ולא נטל כל אחריות לגרימת התאונה ולתוצאותיה והפנה לדברי הנאשם בפני שרות המבחן.
 
ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה עניפה של בית המשפט העליון (שצורפה לטיעוניו הכתובים) ממנה עולה הצורך להחמיר בענישה במקרים כגון זה.
 
כללו של דבר, ביקש ב"כ המאשימה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה ומשמעותית, מאסר על תנאי, פסילת רישיון הנהיגה לצמיתות, פסילה על תנאי, קנס ופיצויים לטובת משפחת הקורבנות.
 
 
 
 
טיעוני ההגנה לעונש
 
ב"כ הנאשם, הסנגורית המלומדת עו"ד אמירה רינגר, טענה כל שניתן טענות זכות למען מרשה.
 
ב"כ הנאשם ביקשה לראות בהתנהגותו של הנאשם – אף על פי שלא הורשע בכך – למעשה, "אי שמירת רווח", בהטעימה כי מקרה זה דומה לדעתה למקרה שנדון בע"פ 71933/06 קלגסבלד נ. מדינת ישראל, תק-מח 2007(1), 5513, שם הואשם הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות של אם ובנה, חרף הנסיבות הדומות לענייננו.
 
לדבריה, רשלנותו של הנאשם אינה חמורה באופן חריג כי הנאשם לא חצה קו הפרדה רצוף, לא עקף עקיפה מסוכנת או אסורה, לא נהג בהשפעת משקאות משכרים, לא זילזל בתמרור עצור או ברמזור אדום ולא דיבר בטלפון סלולארי במהלך הנסיעה.
יתירה מכך נטען, כי גם המהירות שיוחסה לנאשם אינה כה חמורה בהתחשב בכך שהיה זה "סטנדרט" המהירות בו נהגו הנוסעים על הכביש בזמן התאונה [בעניין זה הפנתה הסנגורית לעדויותיהם של שלומי אסף (עמ’ 92, 102) ולעדותו של רונן בן יוסף (עמ’ 82)], ומכאן שאין לראות בהתנהגותו של הנאשם רשלנות ברמה הגבוהה ביותר.
 
הסנגורית ביקשה גם לראות בהתנהגותו של שלומי אסף, שנהג במהירות גבוהה ולא איפשר לנאשם לעבור לנתיב ימין, "רשלנות תורמת" שבלעדיה לא היתה מתרחשת התאונה.
 
הסנגורית ביקשה להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם שבעת התאונה היה קטין והיום הינו כבן 20 בלבד ומשרת שרות סדיר בצה"ל. בהפנותה לחוות הדעת אשר ערך ד"ר קריינין שאיבחן את הנאשם כסובל מ-PTSD, ביקשה להתחשב בממצאיו כפי שהם מופיעים בחוות הדעת. כמו כן, הפנתה לתסקיר שרות המבחן בו מתוארים קשייו של הנאשם, וביקשה לאמץ את המלצתו - בדבר מאסר קצר - כדי לאפשר לנאשם תקווה ושיקום בעתיד.
 
הסנגורית הטעימה, כי הנאשם חזר והביע את צערו ויגונו על מותם של המנוחים. בהקשר זה הדגישה, כי כל ניסיונות ההגנה להביע השתתפות בצערן של משפחות המנוחים נתקלו בהתנגדות נחרצת על ידן. עוד טענה, כי מאז התאונה הנאשם סובל מהתנכלויות מכוונות ומתמשכות מצד משפחות המנוחים ויש להתחשב בסבל זה כגורם לקולא.
 
הסנגורית ביקשה שיילקח בחשבון היעדר עבר פלילי או תעבורתי לחובתו של הנאשם והפנתה אף היא לפסיקה בה הושתו בעבירות הריגה עונשים קלים יותר.
 
הנאשם ב"דברו האחרון" ביקש להקריא שני מכתבים שכתב לפני כשנה לחבריו המנוחים, בהם תיאר את אהבתו אליהם, הקשר שהיה בינהם והגעגועים אליהם (המכתב המופנה ליוסי- ס/11; המכתב המופנה לסהר – ס/12). הנאשם תיאר את המנוחים כ"חברים בנפש" ו"האנשים שהיו הכי קרובים אלי בעולם". עוד סיפר, כי מאז התאונה חייו השתנו ו"האור בחייו כבה".
בסיום דבריו אמר: "אני רוצה שיבינו אותי וששום דבר לא נעשה בכוונה תחילה. אני יודע שהם אוהבים אותי ואני אוהב אותם, הם מסתכלים עליי והם תמיד איתי" (עמ’ 352 לפרוט’).
 
 
דיון
האם ענישתו של נאשם זה תתרום להרתעה המיוחלת ולהפחתת תאונות הדרכים? האם ראוי ומידתי להעניש נאשם צעיר ולתיתו בנחושתיים בין כותלי הכלא כדי להרתיע נהגים אחרים? האם עונש מאסר ירתיע אדם אשר אפילו סיכון חייו שלו אינו מרתיעו? האם ניתן באמצעות ענישה מחמירה לשנות את התפיסה הטבועה ומושרשת בציבור הנהגים, ובצעירים שביניהם בפרט, ש"לי זה לא יקרה"? האם קיים עונש חמור דיו שייתן מרגוע לנפש משפחות הקרבנות?
קושיות אלה ואחרות חוזרות ונשנות ושזורות כחוט השני בפסקי הדין של בתי המשפט הנדרשים לדון בעונשם של מי שהורשעו בקטילת חיי אדם בתאונות דרכים, והן אינן מרפות גם ממני.
ככלל, אין מלאכתו של השופט קלה בבואו לגזור את דינו של נאשם. רבים, ובעיקר נוגדים ומתנגשים,השיקולים שעל השופט הגוזר את הדין לתת דעתו עליהםואין הדבר קל מבחינה מוסרית ומצפונית:
"...ומובן ואין צריך לומר, ששיקולים אלה (שיקולי הענישה – הערה שלי מ.ג) לעתים רחוקותעולים הם בקנה אחד ולעתים קרובותנוגדים הם זה לזה. סיווגם של שיקולים אלה והאיזון ביניהם קשים הם כקריעת ים סוף, ויישומם להלכה ולמעשה במקרה המסוים שלפני השופט מסור הוא לחוכמתו, ללבו ולמצפונו. ועל כגון דא אמרו חכמים בחכמתם: "אין לדיין אלא מה שיראה בעיניוובאזניו ישמע ולבבו יבין" (ע"פ 1399/91 רוני ליבוביץ נ. מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 177).
 
אם בדרך כלל תהיה המלאכה קשה, הרי ככל שהדבר נוגע לגזירת עונשו של מי שהורשע בגרימת תאונת דרכים קטלנית, תהיה קשה המלאכה שבעתיים, שכן לרוב, נדרש בית המשפט להורות על מאסרו של אדם שאינו העבריין ה"מצוי", ושהוא – ופעמים רבות גם בני משפחתו – מתייסר וכואב את ההרס והחורבן שלו ושל משפחתו, אבל גם של הקורבנות ובמיוחד קורבנות שהיו חבריו הקרובים.
וברי גם, כי כל עונש שייגזר לא יוכל לסובב את גלגלי הזמן לאחור ולא יוכל להשיב את הקורבנות לחיים ולחיק משפחתם, וכפי שהיטיב לבטא זאת כב’ השופט חשין בע"פ 1742/91 עמי פופר נ’ מדינת ישראל,  פ"ד נא(5), 289: "אדם – כל אדם – הוא עולם לעצמו. אדם – כל אדם – הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב..."
חרף האמור לעיל, ככל שהדברים נוגעים לקטל הנורא בדרכים הגובה ללא הפסק קורבנות תמימים, חזר ושנה בית המשפט העליון כי יש לנהוג ביד קשה ובלתי מרחמת. אמור מעתה: בהינתן ריבוי תאונות הדרכים בכלל, ואלה הקטלניות בפרט, על הענישה להיות מחמירה, כך שלמעט במקרים נדירים ומיוחדים, יוטל מאסר בפועל לתקופה ממושכת וזאת כדי להשיג, ולו מעט, הרתעה.
 
יפים לענין זה הדברים שנאמרו ברע"פ 11786/04 חוסאם אבו טריף נ. מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3104:
 
"בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו, למרבה הדאבה, לתופעה המתרחשת כמעט בכל יום, מצווה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין."
וכן:
 
                      "הגיעה עת שבתי-המשפט יעלו תרומתם לעצירת המגפה, להשמדת חיידק-המוות. תרומה זו פירושה הוא הטלת עונשים חמורים על מי שנמצאו מדביקים אחרים בחיידק-המוות ועל מי שהתנהגותם מסייעת למגפה להוסיף ולהתפשט. עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי-המשפט יתנו דעתם אליהם". (ההדגשה שלי – מ.ג.).
 
וכן ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3911 (אמנם שם נאמרו הדברים בקשר לעבירה של "גרימת מוות ברשלנות", ואולם יפים וראויים הם, מכח קל וחומר, בעבירת ה"הריגה"):
 
"... נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם... מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי."
ולמרבה הצער גם היום, אין כל עצה אחרת.
וכבר אמרתי בפרשה אחרת (ת"פ (חי’) 7151/08 מדינת ישראל נ. קלדרון (טרם פורסם)), כי על כל מי שאוחז בהגה לדעת כי הכביש אינו הפקר, יש דין ויש דיין, ומי שבנהיגתו הפזיזה והנמהרת נטל חיי אדם, אחד יהיה דינו, לשהות מאחורי סורג ובריח תקופה ממושכת.
לדאבון הלב נוכחנו, כי לתאונות הדרכים הקטלניות השלכות הרסניות מעבר למותו של אדם, שכן פרט לקורבן שמצא את מותו, מצאה את "מותה" גם משפחתו שאסון זה חותך בה ללא רחם, משסע את קרביה והופך את חייה על פיהם.
 
תאוריהם של בני המשפחות את חייהם – ויותר נכון לומר קיומם הפיסי בלבד – לאחר האסון, נצרבו בראשי ודוקרים בליבי כמדקרות חרב: הטיפולים הפסיכיאטרים, הקריירות שנגדעו, עבודה ועסקים שנהרסו, חיי נישואין שהסתיימו, העיסוק הבלתי נלאה בהנצחה, אומללותם ונכותם הנפשית, וכל זאת בשל נהיגה "עבריינית" ופזיזה של הנאשם.
 
ולא אבוש לומר, כי מלבד החשיבות, הראשונה במעלה, שיש ליתן להרתעה כשיקול לעונש – ודי לטעמי שענישתו החמורה של פלוני, אף אם לא תשיג הרתעה כללית, תציל ולו נפש אחת – קיימת משמעות גם לגמול. אם מאסרו של הנאשם מאחורי סורג ובריח, יביא ולו מעט הקלה לכאבן של המשפחות, הם זכאים לה ועליו לשאת בדין.
 
בעניין זה נאמר:
"רוצה לומר, גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה בענישה מחמירה מועילה, אף שאין בידינו נתונים (שראוי היה כי יינתנו בידינו, לרבות מחקרים) – אין חולק כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי, ולאו מילתא זוטרתא היא" (ע"פ 570/07 חיים בן הרוש נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו").   
 
 
ועתה לנאשם עצמו.
 
ההגנה טענה כי אין לראות בהתנהגותו של הנאשם רשלנות ברמה גבוהה. טענה זו אין בידי לקבל. כפי שקבעתי בהכרעת הדין, הנאשם נהג באופן פרוע, במהירות מופרזת, בלתי סבירה ומסוכנת לאורך דרך וזמן ניכרים, ובכך הכניס עצמו ביודעין למצב מסוכן שמנע ממנו יכולת שליטה ברכבו וגרם לתאונה. לאור האמור סברתי כי התנהגות הנאשם הייתה "התנהגות רשלנית ברמה גבוהה", דהיינו "רשלנות רבתי".
 
באופן דומה, במגמה זו של "הקטנת" ו"הפחתת" רשלנותו של הנאשם, המשיכה ההגנה וטענה כי ניתן להשוות את התנהגותו של הנאשם למקרים בהם הורשעו נאשמים בגין אי שמירת רווח שגרם לתאונה קטלנית. דא עקא, שבמקרה זה נהיגתו הממושכת של הנאשם היתה פרועה, ו"מופקרת". הנאשם נסע במהירות, תוך ש"נדבק" למכוניות אחרות ונהג בכביש כאילו היה שלו. יתירה מכך, הנאשם המשיך בנהיגה מהירה גם כשהגיע לקטע כביש משובש ובו בורות, חרף היכרותו את תנאי הכביש, בו נהג לנסוע מידי יום.
 
באלה גילה הנאשם זלזול מחפיר בכללי התנועה, בחיי חבריו ובכלל המשתמשים בדרך.
 
אין ספק בלבי שכל מי שנוהג – וכמעט אמרתי "לוחם" – בכבישי ישראל ונתקל במופקרי כביש כנאשם, הנוהגים בצורה דומה לזו שנהג הנאשם, מניד בראשו, מצקצק בלשונו ואומר "זה לא נורמלי, הוא עוד יהרוג מישהו, בוא נתרחק ממנו". דא עקא, שהמנוחים לא יכלו להתרחק מן הנאשם כי ברכבו – המשתולל – ישבו.
 
 
אכן הנאשם הוא אדם "נורמטיבי", כפי שקורה לא אחת בעבירות מסוג זה אולם, נימוק זה כבר נשקל מראש ומהווה את הטעם לאבחנה הנוהגת כיום בפסיקה – זו שעליה התריס ב"כ המאשימה – בין "בריון הרחוב" ל"בריון הכביש". עיון בפסיקה מעלה, כי בתי המשפט נוטים עדיין מידה של חסד עם אותם אנשים המכונים "נורמטיביים" שהתנהגותם העבריינית מוצאת ביטויה מאחורי ההגה. כשלעצמי אני סבור, שמרגע שגרם הנאשם בהתנהגותו הפזיזה למותו של אדם, ועוד אדם, אין הוא נורמטיבי יותר, ומרגע זה, באותיות קלון חרוט על מצחו, לדראון, "עבריין".
 
בהקשר זה יפים הם דבריו של כב’ השופט מ. חשין:
 
"תאונות הדרכים בארץ לבשו ממדים מבהילים, ותרומתם הזעומה של בתי המשפט יכולה שתבוא, בעיקר, בהענשת העבריינים כראוי. עברייני תנועה הם, על דרך הכלל, אנשים מן הישוב, אנשים "נורמטיוויים" כפי שנהוג לכנותם. אלא שאל לנו ללכת שולל. בקפחם חיי אדם, כפי שהמערער קיפח את חייה של אשה צעירה, הופכים אותם אנשים "נורמטיוויים" לעבריינים מן השורה, ובהיותם מה שהם, חובה היא המוטלת עלינו למוד להם כרישעתם". (ההדגשה שלי – מ.ג.)
(ע"פ 8103/05 ראמי עותמאן נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 3186).
 
הנאשם כפר במעשים ובעבירות שיוחסו לו ובחר לנהל משפט שהתנהל זמן רב, במהלכו הוצגו ראיות רבות ונחקרו עדים רבים. ברי, כי אין לזקוף לחובתו של הנאשם את הבחירה בזכותו החוקית והיסודית להילחם על חפותו, ואולם מרגע שבחר בדרך זו, ובסופה הורשע בדין, אין הוא זכאי לאותה הקלה בעונש ממנה נהנה מי שמודה בתחילת משפטו, מביע חרטה וחוסך מזמנם של הצדדים, העדים ובית המשפט. בוודאי שאין הוא זכאי להקלה זאת משהעמיד, פעם אחר פעם מחדש, את משפחות הקרבנות, שנכחו בישיבות בית המשפט, מול אסונם וכאבם.
 
הנאשם, כאמור, לא נטל אחריות ולא הביע חרטה אמיתית על מעשיו. כפי שניתן היה ללמוד מתסקיר שרות המבחן הנאשם לא לקח אחריות על הסעתו של אדם נוסף ברכבו, שלא כדין, וטען כי יוסי התחנן להצטרף לבילוי והוא, משום שנחמץ ליבו, "נכנע" ללחציו. כן טען הנאשם, כי רכב אחר "חתך" אותו ולכן איבד שליטה על רכבו. את גרסתו זו, הן בדבר תחנוניו של יוסי והן בדבר מעורבתו של רכב נוסף, דחיתי בהכרעת הדין, תוך שקבעתי כי גרסה שקרית זו בדה הנאשם כדי להרחיק עצמו מכל אחריות לתאונה על תוצאותיה הטראגיות.
אציין עוד, כי גם בפני ד"ר קריינין הכחיש הנאשם את אחריותו לתאונה. בחוות דעתו של ד"ר קריינין נכתב, לאחר מפגש עם הנאשם, כי: "בתאריך 29.11.07 היה מעורב בתאונת דרכים. לדבריו, בעת הנהיגה במכוניתו, רכב אחר פגע בו והוא, ככל הנראה, איבד שליטה על הרכב ומכוניתו התהפכה.." (עמ’ 3 לס/2).
 
 
היות הנאשם "נוהג חדש" אינו מהווה אף הוא שיקול לקולא. דווקא אותם נהגים צעירים המודעים לחוסר ניסיונם ומיומנותם נדרשים לנקוט משנה זהירות, אחריות ובגרות בנהיגתם. התנהגותו של הנאשם על הכביש, המאפיינת גם את התנהגותם של נהגים צעירים אחרים, היתה שלוחת רסן, פזיזה, בריונית ומזלזלת בחוקי התנועה ובקדושתם של חיי אדם. התנהגות מעין זו – המסכנת את בטחון הנהגים עצמם ואת בטחון הציבור כולו – יש למגר, ויפה שעה אחת קודם.
 
תומך אני בחינוך, בהסברה, בהרתעה ואף בדרכי ענישה חינוכיות כהצעת אחותו של הנאשם. אלא,שמצויים אנו "במלחמה" נגד מה שכונה ע"י כב’ השופט מ. חשין "חיידק המוות" של התאונות הקטלניות. ו"במלחמה", כידוע, יש צורך לנקוט בצעדים דרסטיים וקשים יותר, קרי ענישה מחמירה.
 
וכך קבע כב’ השופט ד’ לוין בע"פ 2580/93 פלוני נ’ מדינת ישראל, מז(3) 516:
 
"משמעורבים במעשים אלה, במידה רבה, נהגים צעירים דווקא, הרי מדיניות ההרתעה מחייבת שיושת עונש מוחשי ומכאיב גם על נאשמים שהם קטינים, שהרי לכך התכוון השופט המלומד באומרו כי משעה שנמצא נער קטין כשיר וראוי להחזיק ברישיון נהיגה ולנהוג ברכב, מצפים ממנו - אף יותר מאשר מנהגים ותיקיםובוגרים - לריסון ולמשמעת עצמית בעת נהיגתו. משהכזיב, לא זו בלבד שראוי ליטולממנו את הזכות שניתנה לו לנהוג בדרכים ולתקופה משמעותית, אלא ראוי, על פי העונש שיושת על המערער, לקבוע נורמה עונשית שתרתיע גם אחרים מפני מעשים נמהרים ונלוזים כאלה." (ההדגשה שלי – מ.ג.)
 
אינני מטיל ספק בייסוריו של הנאשם היודע כי בנהיגתו גרם למותם של שניים, וכאבו מתעצם נוכח היות המנוחים חבריו הטובים משחר ילדותו ונעוריו. אולם, לכך יש להשיב באחת: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם. הנאשם, הוא, שבהתנהגותו המיט את האסון הנורא, וככל אדם אחראי הוא למעשיו ואין לו להלין אלא על עצמו.
 
אין לשכוח גם כי בנהיגתו הפרועה עבר הנאשם עבירות נוספות, חמורות כשלעצמן, שגם בעטיין נגרמה בסופו של דבר התוצאה הטראגית ובגין כל אחת מהן יש להשית עונש ראוי.
 
לצד השיקולים לחומרא יש להביא בחשבון גם שיקולים לקולא. על פי המדיניות המשפטית הנוהגת בארצנו לעולם תהא הענישה אינדיווידואלית כך שכל אדם ייענש בשל חטאו שלו בלבד, על פי נסיבותיו האישיות המיוחדות ונסיבות המקרה המיוחדות לו.
 
לאור האמור לעיל התחשבתי בגילו הצעיר של הנאשם, שרותו בצה"ל, היעדר עבר פלילי או תעבורתי לחובתו, בהיות מאסרו בתיק זה מאסרו הראשון וכן בכך שפזיזותו התבטאה ב"קלות דעת", ולא בפזיזות מתוך "אדישות". שני סוגי "הפזיזות" נבדלים במהותם ובחומרתם. הפועל מתוך קלות-דעת לוקח במודע סיכון, אך הוא מקווה ואף רוצה בכך כי הקורבן לא ייפגע. המקרה הטיפוסי לפזיזות מתוך קלות- דעת הוא נהג, המקווה כי לא יהיה מעורב בתאונה. לעומת זאת, הפועל מתוך אדישות, הגם שאינו רוצה להמית את הקורבן, הרי שהוא שווה-נפש לאפשרות כי התנהגותו תגרום למותו. ברי, כי ככל שהיסוד הנפשי נמצא במדרג "הגבוה" יותר, היינו "אדישות", תהיה הענישה מחמירה יותר (לעניין ההבחנה בין "קלות הדעת" לבין "אדישות" ראו: ע"פ 3158/00 מגידיש נ’ מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 87; ע"פ 7159/98מדינת ישראל נ’ פלוני, פ"ד נג (2) 632, 641-642).כן התחשבתי במצבו הנפשי הפגוע כמשתקף מחוות הדעת של ד"ר קריינין ובמצב הסוציו-אקונומי הקשה אליו התדרדרה משפחתו.
 
חרף האמור, לא אוכל לקבל את המלצת שרות המבחן להטיל על הנאשם מאסר קצר בלבד. בסופו של דבר, קצין המבחן בצדק ובדין רואה בעיקר את האינטרס של הנאשם אך בית המשפט "...לוקח בחשבון, בנוסף לשיקוליו האינדוידואליים של הנאשם, אף שיקולי ענישה נוספים, כגון הרתעתם של האחרים" (דברי השופט ברק (כתוארו אז) בע"פ 286,356/79 יחיא מוחמד חיג’אזי נ. מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 753, 757).
 
המלצת קצין המבחן כשמה כן היא, ומהווה רק אחד השיקולים החשובים והמרכזיים, אך לא בהכרח ולא תמיד, השיקול המכריע בין כלל השיקולים, שמצווה בית המשפט לשקול במסגרת השיקולים לעונש. קצין המבחן "ממונה" מתוקף תפקידו בעיקר על הנאשם ושיקומו ובית המשפט "ממונה" על כלל הציבור וטובתו.
 
לאחר שעיינתי בפסיקה עניפה ומגוונת, שיקללתי את מכלול הנסיבות לחומרא ולקולא, סבורני כי ראוי – ואף בלתי נמנע – לתת משקל בכורה לאינטרס הציבורי, המצדיק השתת ענישה מחמירה על מי שהורשע בהריגה בתאונת דרכים קטלנית – פעמיים – ולהעדיפו על נסיבותיו האישיות של הנאשם.
עם זאת, כפי שכבר הבעתי דעתי במקרים קודמים, גם כאשר ראוי להרים את רף הענישה בעבירות אלה, ההורגות בנו ומחרבות את חיינו, יש לעשות זאת בזהירות, באופן מדורג ומדוד, צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל.
 
לא אוכל לסיים מלאכתי מבלי להתייחס לשתי סוגיות הנוגעות לרכיבי העונש, להן טענו הצדדים בסיכומיהם:
 
הסוגיה האחת עניינה פסיקת פיצויים למשפחות המנוחים. ב"כ המאשימה עתר במקרה זה להטלת פיצויים על הנאשם לטובת משפחות המנוחים, ואילו הסנגורית טענה, כי ככל שמדובר בתאונות דרכים יש לפסוק פיצויים עונשיים רק במקרים נדירים וחריגים, ואין המקרה דנן נמנה על אותם מקרים.
 
ברע"פ 2976/01 אסף נ’ מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418 (להלן: "פרשת אסף") קבעה דעת הרוב (הש’ מ. חשין והש’ א. ריבלין, כנגד דעתה החולקת של הש’ מ. נאור) כי הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק העונשין נושא בעיקרו אופי אזרחי וכי מיקומו בחוק העונשין ולא בדין האזרחי אינו משנה מהותית מאופיו זה. אולם, בד בבד נקבע כי דבקות בפיצוי הנ"ל גם נורמות פליליות:
 
"...אכן, הפיצוי שבסעיף 77 לחוק העונשין בדרך הטבע מושפע הוא מסביבתו, וממילא יכולות שתדבקנה בו – ואכן דבקות בו – נורמות ותכליות מן התחום הפלילי. נסכים, למשל, כי חיובו של עבריין בתשלום פיצוי לקורבן העבירה יש בו יסוד של היטהרות לעבריין, וכי עשוי הוא אותו חיוב לתרום לשיקומו. כך בנושא השיקום וכך בנושאים אחרים אף-הם. הוא הדין באשר לעניין הגובר והולך של דין העונשין בקורבנות העבירות. ואולם אין בכל אלה כדי להפוך את הפיצוי – שהיסוד הדומיננטי בו הוא יסוד אזרחי – לפיצוי שֶׁאוֹת של עונשין חרות במצחו" (דברי כב’ השופט מ’ חשין) (ההדגשה שלי – מ.ג).
 
יוער, כי הש’ א. ריבלין, אשר הצטרף לדעתו של הש’ מ. חשין, סבר אף הוא כי סעיף 77 טומן בחובו מרכיבים אזרחיים ועונשיים כאחד:
 
"גם אני סבור כי בעיקרה, זוהי תרופה אזרחית, אולם לשיטתי, אין צורך בסיווג חד-משמעי של הסעד המתואר בסעיף 77. אופיו עשוי להשתנות על-פי ההקשר שבו הוא מיושם. לעניין גבייתם של הפיצויים שנפסקו – דינם כדין קנס. לעניין הערעור על פסיקתם – דינו של זה כדין ערעור בתובענה אזרחית. ואכן, גם שני חבריי מציינים כי יש בה, בתרופה זו,גם מזה וגם מזה;"
 
ברע"פ 9727/05 פלוני נ’ מדינת ישראל (ניתן ב- 8/8/07) הביעה הנשיאה ד. בייניש את דעתה כי היא מצדדת בגישה הגורסת שסעיף 77 לחוק הינו בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים אשר השיקולים לגביו הם אלה הנוהגים בהליכים אזרחיים אולם, אין להתעלם גם מההיבט העונשי הגלום בו:
 
"על אף האמור, הקביעה כי מדובר בהליך "אזרחי" על-פי טיבו אינה כה פשוטה, והתשובה לה אינה חדה וברורה. שילוב הוראת הפיצוי בתוככי חוק העונשין מוסיף לה גם היבטים שונים בעלי פן עונשי-חברתי. על כן, מתבקשת המסקנה כי עניין לנו בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה "אזרחית" מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין בלבד. הרכיב האזרחי הוא ללא ספק הרכיב הדומיננטי באופיים של הפיצויים לטובת נפגע עבירה, אך אין להתעלם מכך שבאופן טבעי, הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק מושפע גם מסביבתו הפלילית, ודבקות בו נורמות ותכליות מן התחום הפלילי (ראו פרשת אסף, בעמ’ 465). כך, למשל, יש בחיובו של הנאשם בפיצוי הנפגע יסוד של היטהרות לנאשם העשוי לתרום לשיקומו, וכן יש בכך משום שילוב נפגע העבירה כמשתתף בהליך הפלילי, מתוך ראייה כי הטבת נזקו הינה חלק חשוב בתהליך הענישה ובהפנמת נורמות ההתנהגות הראויות". (ההדגשות שלי – מ.ג.).
 
בעניין קלדרון נדרשתי לעניין זה וקבעתי, כי סעיף 77 אינו מתנה השתת פיצוי עונשי רק במקרים בהם לא יכולה להיות זכות פיצוי אחרת. כן סבור אני, כי המרכיבים העונשיים הטבועים בסעיף זה – למשל, "ההיטהרות", "שיתוף נפגע העבירה בהליך הפלילי" ו"היות הטבת הנזק חלק מתהליך הענישה והפנמת נורמות התנהגות ראויות" – מנוגדים לפרשנות המצומצמת המוצעת על ידי הסנגורית.
 
ככלל סבור אני, כי יש להטיל במקרים כגון אלה כדבר ראוי ורגיל פיצוי לטובת משפחת הקורבן, ורק במקרים יוצאי דופן, יש לחרוג מן הכלל. ואולם, בנסיבות מקרה זה, משברור כי כל סכום שאקבע כפיצוי ישולם ע"י הורי הנאשם, בשל גילו ומאסרו הממושך ולאור המצוקה הכלכלית אליה נקלעה המשפחה והנסיבות המשפחתיות המיוחדות, לרבות הגירושים, הרי שמצאתי כי מקרה זה הוא מאותם מקרים יוצאי דופן בהם לא יהיה ראוי לכלול במסגרת העונש רכיב של פיצויים.
לא למותר לציין, כי אין הדבר פוגע בזכותן החוקית של המשפחות לתבוע את נזקן בהליך אזרחי.
 
בשל הנימוקים הנ"ל לא מצאתי לראוי לגזור במקרה זה קנס.
 
וסוגיה נוספת – עונש מאסר אחד או עונשי מאסר נפרדים ומצטברים
 
 
סעיף 186 לחסד"פ, מורנו:
 
"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה."
 
לטענת ב"כ המאשימה, ערך קדושת חיי אדם מחייב מתן משקל של ממש לאובדנם של כל אחד מהמנוחים, ויהיה זה ראוי וצודק כי ייגזרו עונשים נפרדים בגין כל אחת מעבירות ההריגה אשר יצטברו זה לזה. מנגד, סבורה הסנגורית, כי סעיף 186 לחסד"פ אינו יכול להכיל פרשנות כה רחבה למושג "אותו מעשה". לשיטתה, אמנם במקרים חריגים וקיצוניים ניתן יהיה לסטות מן הכלל של "מעשה אחד" ואולם, אין מקרה זה נמנה על אותם מקרים, ומכאן שיש להשית עונש אחד בלבד.
 
על מנת לבחון האם במקרה מסוים מדובר "במעשה אחד" אשר בגינו יש להטיל עונש אחד, או שמא מדובר במספר מעשים המביאים להרשעה במספר עבירות נפרדות, וניתן להעניש בגין כל אחת מהן, נקבעו בפסיקה שני מבחנים עיקריים: הראשון הוא המבחן העובדתי, לפיו יש לבדוק האם מדובר בפעולה יחידה מתמשכת, או שמא ניתן לפצלה (למבחן זה אף הוצעו כמה מבחני עזר), והמבחן השני, הוא המבחן המוסרי, העוסק במהות האינטרס הנפגע. מבחן זה מדגיש את המימד המהותי- מוסרי של העבירה בניסיון להתחקות אחר הנזקים שנגרמו בעטיה ולאתר את הערך המוגן שפגע בו העבריין במעשיו. מבחן נוסף שהוצע כמשתלב במבחן זה הינו מבחן ההרתעה הבוחן את שיקול הצורך בהרתעת הציבור והיחיד.
 
מדובר בסוגיה שבעיקרה היא נורמטיבית ומוכתבת בהתאם לשיקולי המדיניות באופן כללי ובאותו עניין ספציפי (ראו למשל: ע"פ 6867/06 בוטרוס עזאם נ’ מדינת ישראל, מיום 12.10.08 (פורסם ב"נבו") (להלן: "עניין עזאם")).        
 
בהכרעת הדין קבעתי שאין מדובר "באותו מעשה", לצורך הרשעה בשתי עבירות הריגה נפרדות:
"בענייננו, אף כי מבחינת המבחן הצורני-עובדתי מדובר במעשה הריגה אחד שכן התוצאות הטראגיות נבעו מהתנהגות פזיזה רצופה אחת, הרי, הואיל ומבחינת המבחן המהותי-מוסרי, המבוסס על הערך העליון של קדושת חיי אדם והאינטרס של קורבן העבירה, והואיל והנאשם הואשם בשתי עבירות של הריגה, עפ"י הפררוגטיבה שבידי התביעה, יש להרשיעו בשתי עבירות הריגה. דהיינו, שאין מדובר "באותו מעשה".
לזאת יש להוסיף, שנסיעתו המסוכנת והפזיזה של הנאשם לא נתמשכה לרגע הרה גורל אחד, אלא שהיתה זו נהיגה פרועה, שיטתית ומתמשכת שסיכנה רוב משתמשים בדרך, כולל את הנוסעים במכוניתו של הנאשם, במהלכה, הכניס עצמו הנאשם למצב בו לא יכול היה לשלוט על רכבו כראוי והביא למותם של המנוחים. "
 
בעפ 9804/02 שמעון שר נ’ מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461 הוסכם כי, ככלל, בעבירות הפוגעות בגוף ניתן להטיל עונש בגין כל נפגע:
 
"דעתי היא זו שבעבירות של אלימות נגד אדם, בוודאי כך בעבירות רצח, הריגה או פגיעה חמורה באדם - פירוש המושג "אותו מעשה" ייסוב לא אך את העושה אלא - ואולי אף בראש ובראשונה - את הנפגע. כרגיל וכמקובל בעניינים אחרים, גם בענייננו-שלנו יימצאו מקרים - יוצאי-דופן - מקרים שבהם נקבע כי חרף ריבוי הקורבנות יראו במעשה כ"אותו מעשה".
...
כפי שאמרתי, ולא אלאה לחזור על כך, אדם - כל אדם - עולם ומלואו הוא, יחיד ומיוחד הוא. ועל דרך העיקרון, מעשה גרימת מותו של אדם בניגוד לדין יש וראוי לראות בו מעשה לעצמו: מעשה המטיל אחריות לעצמה על העושה, אחריות הגוררת אחריה עונש לעצמו. לכל נפגע זכותו - זכות מן הטבע היא - לחיים ולשלמות הגוף, וזכות זו שמן הטבע חובתה של החברה לפרוש עליה וסביבה הגנה ראויה. האדם הוא תכלית המשפט, וחייו וכבודו של האדם מחייבים את המשפט" .
 
יוער, כי ברע"פ 4157/06 פלוני נ’ מדינת ישראל (מיום 25.10.07, פורסם באתר "נבו") ובע"פ 9815/07 רון נ’ מדינת ישראל (ניתן ביום 26.11.08, פורסם באתר "נבו") החיל בית המשפט את ההלכה דלעיל גם על מעשה המתה רשלני, וקבע כי אין לתחום את המונח "אותו מעשה" רק לעבירות של רצח או עבירות של "מחשבה פלילית".
 
על אף שהשאלה, האם ניתן לראות את העבריין כמי שעבר כמה עבירות, ולהעניש אותו בגין כל נטילת חיים בנפרד, שונה מהשאלה האם יש מקום להורות על צבירת העונשים, עדיין  שיקולי מדיניות הענישה המוחלים בשתי הסוגיות דומים (ראו ע"פ (מחוזי מר’) 8250-02-08 יהונתן סובינסקי נ’ מדינת ישראל, תק-מח 2008(4), 12813 (2008) על ההפניות שם:  ע"פ 3594/01 תפאל נ’ מדינת ישראל, תק-על 2003(3) 2516, פיסקה 8 וע"פ 2948/03 ברזובסקי נ’ מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3264, פיסקה 21).
 
רוצה לומר, אף אם סבר בית המשפט כי יש לגזור על נאשם עונשי מאסר נפרדים בגין כמה עבירות, יהא עליו לקבוע האם ירוצו עונשי המאסר בחופף, או במצטבר.
שאלת אופן ריצוי עונשי המאסר נדונה בסעיף 45(א) לחוק העונשין הקובע, כי "מי שנידון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שיישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא  יישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר".
 
הכלל הנובע אפוא מסעיף 45(א) לעיל הינו, כי עונשי מאסר נפרדים שהושתו בגין עבירות שונות בהן הורשע נאשם באותו משפט, ירוצו בחופף, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. לרוב, הטיל בית המשפט עונשים מצטברים במקרים בהם מספר הקורבנות היה גדול או כאשר היו המעשים כה קשים וחמורים עד שצו המצפון והמוסר הורו לו כי יש להשית עונשים מצטברים (ראו והשוו: ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ’ זלום, פ"ד מו(2) 187; ע"פ 35/89 לוגסי נ’ מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 235; ע"פ 1742/91 עמי פופר נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289; ע"פ 6535/01 דמיטרי קוזירוב נ’ מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562; ע"פ 3503/01 וופא תפאל נ’ מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 865, 865 (להלן: "עניין תפאל"); ע"פ 9804/02 שמעון שר נ’ מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461; ע"פ 2948/03 אולג ברזובסקי נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו"); ע"פ 9826/05 מחאג’נה נ. מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו");
רע"פ 4157/06 פלוני נ’ מדינת ישראל (פורסם ב"נבו"); ע"פ  6867/06 בוטרוס עזאם נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו"). יצוין, כי גם בפסקי הדין הנ"ל, על שלל הנסיבות החמורות שבהם, או בפסקי דין אחרים, לא מצאתי מקרה נוסף שבו השיתו בתי המשפט עונשי מאסר נפרדים ומצטברים, בגין שתי עבירות "גרם מוות ברשלנות" או שתי עבירות "הריגה", בהן הורשע נאשם בשל התנהגות אחת אשר גרמה למותו של יותר מקורבן אחד.
במקרים מועטים השיתו בתי המשפט עונשים נפרדים ומצטברים על נאשמים אשר הורשעו ב"גרימת מוות ברשלנות" או ב"הריגה", וזאת בגין העבירות הנלוות לאותה המתה, כגון חבלה והפקרה לאחר פגיעה, לאור מרכיביהן השונים של עבירות אלה, מן ההמתה עצמה. כך עשה עמיתי, כב’ השופט צ. גורפינקל בגזר דינו שבת"פ (ת"א) 40238/08 מדינת ישראל נ’ שי סימון ושלום ימיני (לא פורסם, מיום 12.3.10) בו השית עונשים נפרדים ומצטברים בשל כל עבירה, הריגה, חבלה והפקרה לאחר פגיעה. לדעתי מדובר שם בנסיבות מיוחדות, המבטאות חומרה קיצונית ומפליגה, השונות מנסיבות התאונה אשר בענייננו. 
 
בע"פ 6833/06 סאמר אבו עמאש נ’ מדינת ישראל (פורסם באתר "נבו"), הורשע המערער בגרימת תאונת דרכים לאחר שהסיע ברכבו מספר רב של שוהים בלתי חוקיים, חשש להיתפס עימם וכאשר ניידת משטרה אשר הבחינה בו קראה לו לעצור, החל לנהוג בפראות, תוך מעבר בין נתיבים וחציית שני צמתים כשברמזור דולק אור אדום. בסופו של דבר, הסתיים המרדף בתאונה קשה בה נהרגו שלוש נשים ונפצעו אנשים רבים. למרות כל אלה, במקרה זה לא הורה בית המשפט המחוזי על צבירת העונשים, ורק כב’ השופט ריבלין הביע דעתו, באימרת אגב, כי במקרה זה ראוי היה להורות על עונשים נפרדים ומצטברים: "כשלעצמי, אני אף סבור שמקרה זה הינו מסוג המקרים שבהם היה מוצדק, לאור חומרת התנהגותו של הנאשם ואבדן חייהם של עוברי אורח תמימים, להטיל עונש נפרד ומצטבר בגין כל אחת מעבירות ההריגה שבהן הורשע הנאשם".
(הואיל והמדינה לא ערערה נשאר העונש על כנו למרות "אימרת האגב" של כב’ השופט ריבלין).
 
 
בעניין תפאל, נאמר:
 
"הכרעה בשאלה אם ייגזר על נאשם עונש לריצוי חופף לעונש שכבר נגזר עליו, או שמא ייקבע כי העונש ירוצה במצטבר, תלויה, בין השאר, בשאלה אם קיימת זיקה בין המעשים, להבדיל מהשאלה אם מדובר במעשה אחד. כלל מנחה נוסף הוא חומרת המעשה: האם ליוותה את המעשה אכזריות מיוחדת המצדיקה צבירת עונשים לשם מיצוי הדין (עניין קוזירוב [4]), והאם נסיבות ביצוע העבירה מצדיקות תגובה עונשית מיוחדת (עניין דג’אני [5]). כך למשל ציין השופט מ’ חשין:
"בענייננו אמנם אין מדובר בכמה מעשי רצח, ואולם הלכות שנקבעו תלמדנה אותנו כי עבירות חמורות, עבירות שבוצעו בנסיבות קשות, עבירות שבוצעו בברוטליות, עבירות הפוגעות באינטרסים יקרים לחברה – אלה עשויות – באשר הן – להצדיק ענישה מצטברת על מי שהורשע בדינו. והכול כמובן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (עניין קוזירוב [4], בעמ’ 571). "
 
ובעניין מחאג’נה נאמר:
 
"ואכן, חישוב העונש אינו פעולת כפל אריתמטית על פי מספר הקורבנות. יש לבחון כל מקרה ומקרה, על פי המבחן המהותי-המוסרי כאמור, ולקבוע על פי כלל נסיבות העניין ובהתאם לחומרת האירוע העברייני, האם צבירת העונשים הינה ראויה..."
 
על אף שקבעתי בנסיבות מקרה זה – הן בשל הערך העליון של קדושת חיי אדם והן בשל נהיגתו הפרועה והרשלנית של הנאשם לאורך כברת דרך – כי יש להרשיע את הנאשם בשתי עבירות הריגה בגינן ניתן להטיל על הנאשם עונש נפרד ומצטבר, לא מצאתי לעשות כן במקרה דנן.
 
סבורני, על אף חומרתו הרבה מאוד של מקרה זה, כי בצדק טענה הסנגורית שאין המקרה שלפנינו אותו מקרה "קיצון" בעטיו יש לגזור עונשים נפרדים ומצטברים.
 
את חומרת מעשיו של הנאשם, את תוצאותיה של התאונה, מותם של שני קורבנות, ואת הצורך בהרתעת נהגים פרועים אבטא בעונש הכולל שאגזור על הנאשם.
 
סוף דבר
 
לאחר ששקלתי את כל השיקולים לקולא ולחומרא, אני גוזר על הנאשם, בגין העבירות בהן הורשע בתיק זה, את העונשים הבאים:
 
1.         7 שנות מאסר בפועל.
 
2.         24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, לבל יעבור עבירה של "הריגה" לפי סעיף 298 לחוק העונשין או "גרימת מוות" לפי סעיף 304 לחוק העונשין.
 
3.         10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, עבירה של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בתוקף.
 
4.         פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 20 שנים, מיום שחרורו מן המאסר.
 
בהתאם לאמור בתסקיר שרות המבחן, הנני ממליץ בפני שלטונות שב"ס כי הנאשם יופנה לגורם טיפולי, בהתאם לנוהלי שב"ס, על מנת לעבד את ארועי העבירה והשפעותיהם עליו, כבר בשלבים הראשונים של המאסר.
 
 
הודעה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.
 
 
ניתן היום, כט’ בניסן תש"ע, 13 אפריל 2010, במעמד הנאשם, באי-כח הנאשם וב"כ המאשימה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מ. גלעד, שופט
 
             קלדנית: ליאת פ.
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מאסטרו טלויזיה חוגג 80
שר החקלאות אלון שוסטר בביקור בחוף הכרמל
עוצרים את שרשרת ההדבקה

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }