נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > להתראות בסוכות
25 לאפריל 2009
להתראות בסוכות
גיא מרוז, 24/04/2009 - 08:31
גיא מרוז, שיחד עם אלון גל, חלם, יזם, דחף, הזיע והפיק את ההצלחה האדירה ששמה "פסטיבל אמני הרחוב הראשון בזכרון יעקב", כותב טור סיכום אישי ל"מגזין המושבות" שבו הוא מלטף, מחמיא, מתפעל ואפילו, איך לא, מתחשבן. דברים שרואים משם
גיא מרוז ואלון גל
גיא מרוז (מימין) ואלון גל. "נעשה עוד פסטיבלים בזכרון" [צילום: נועם קדם]

ביום רביעי, ככה בעשר וחצי בבוקר, בבוקרו של החג השני של פסח, צלצלתי לאלון והערתי אותו.
תגיד לי, התעלמתי לחלוטין מהעובדה שהאיש ישן, יכול להיות שכל הפסטיבל הזה, כל היומיים וחצי האחרונים האלה, יכול להיות שכל זה היה חלום והרגע התעוררתי?


לא, הוא אמר, אבל אני הרגע התעוררתי, דבר איתי עוד שעה אח שלי. כך אלון, האיש והאגדה, נזף בי קצת שאפסיק לנדנד לו בכדי שיוכל לנוח. האמת מגיע לו לנוח. האיש לא ישן בשבועיים האחרונים, שלא לומר בארבעת החודשים האחרונים. תכף נגיע לאלון גל, לצביה אשתו שתחיה ולמשפחת "תות" בכלל, שהפיקה את הפסטיבל.

אבל קודם, אנשי זכרון היקרים, הרשו לי לפרוק מעט את אשר על ליבי, בכל מה שקשור להצלחת הענק שמתהדרת בשם "פסטיבל זכרון הראשון לנגני רחוב" .

אתחיל בטוב. תודה לכם אנשי זכרון היקרים על שיתוף הפעולה, על הסבלנות, על האיפוק שלכם מול השגיאות שלנו, על כך שהייתם שותפים לחלום שהתגשם, ושהייתם אתנו גם ברגעים הפחות נעימים, והיו כאלה, במרוצת הדרך.

תודה לך אלי אבוטבול, ראש מועצה יקר, על החזון, על האומץ ועל שראית גם אתה שני צעדים קדימה, והאמנת יחד אתנו שאפשר לעשות את האירוע הענק הזה, למרות המצב הכלכלי הלאומי ולמרות הסכינים בגב שחטפת בכל פעם שהסתובבת לבד בחושך.

תודה לאלי עטייה שלימד אותי איך עובד עירייה צריך לעבוד. ביקרתי בהמון מועצות, עיריות ורשויות. מימיי לא נתקלתי במסירות כמו של האיש החרוץ הזה. לא סתם הילד שלו מנגן כל כך מקסים. ככה זה כשיש אבא כמו אלי.

תודה מיוחדת למוציא לאור של "מגזין המושבות", שנתן לי אפשרות לכתוב כמה מילים וגם מצא בליבו המון אהבה לאירוע בכלל ולנו בפרט.

אני יודע שאחרי הצלחה כל כך גדולה לא צריך להתעסק באנשים הקטנים, הרעים, אלה שכל כך קיוו שניפול.
אבל אני לא יכול שלא לשתף אתכם בכמה רגעים פחות נעימים בפסטיבל הזה. אני לא חושב שאני אשכח במהרה את הפגישה עם בעלת עסק נכבדה לאמנות, בבוקר הראשון של הפסטיבל. אשת כבוד היא בעיני עצמה.

היא בוודאי גם נורא אוהבת את זכרון ומתוך כל הכבוד הזה, בתשע בבוקר של יום ראשון, כשראשוני המבקרים החלו להגיע ואנחנו היינו לקראת סיום הצבת הדוכנים, היא שעטה מולי בצווחות. זה מוזר כי כולם אומרים שהיא אישה של כבוד ולכן הצעקות שיצאו מגרונה הבלתי אסתטי משהו היו מביכות. "הפסטיבל הזה נראה כמו דלית אל כרמל, מה זה הדבר הזה?!".

אני, אגב, מחבב את דלית אל כרמל אבל בלי קשר, בבוקר הראשון של הפסטיבל, כשעוד לא ברור אם אנחנו לפני הצלחה או כישלון צורב, היה קשה לי לשמוע את הדברים.

"לעולם לא תעשו פה עוד פסטיבל!", כך המשיכה הגברת המכובדת והבלתי נעימה לעין. אני עניתי לה משהו שמצביע דווקא על הקשר בין פרצופה לבין דלית אל כרמל והמשכתי להציב את נגני הרחוב במקומם.
בהזדמנות זו, הרשי לי לספר לך, גברת נכבדה, שדווקא כן נעשה עוד פסטיבל בזכרון. את מוזמנת להדיר את פרצופך הצווחני ממנו.


והרשו לי גם לפנות לעוד גברת מכובדה, גם היא אישה של כבוד, גם היא מתפרנסת יפה ממכירה במדרחוב בימים רגילים. אני קניתי אצלה בעבר לא מעט. לדבריה היא אוהבת את זכרון. את הרגע שבו צרחה על נגן גיטרה שניסה לנגן בסמוך לביתה, קשה לשכוח. כשאיימה לנתק לו את החשמל התערבתי ושאלתי מאיפה היא לוקחת את כל הרוע הזה ואיך יכול להיות שיש כל כך הרבה ממנו בגוף כל כך לא מרשים.

והיה גם את הזכרונאי הוותיק שמאוד אהב את הפסטיבל אבל התלונן ב-11 בלילה של היום השני שנורא מלוכלך ולמה לא מנקים. אורלי וילנאי, אשתי המתוקה, הציעה לו להתחיל לנקות בעצמו והוא נעלב עד עמקי נשמתו.
אבל אני חושב ששיא הנבזות שאותו אקח עד לפסטיבל הבא, שייך כולו לעסקנית מקומית שפגשה אותי בערבו של היום השני, בדיוק כש-100 אלף המבקרים התחילו לעזוב את זכרון באי רצון בולט.


שנתיים אחורה ניסיתי להרים את הפסטיבל הזה מולה ומול העירייה והיא לא הצליחה לקדם את הרעיון לשום מקום. בפגישה במדרחוב שאלתי אותה בסיפוק בלתי מוצנע, מה היא חושבת על ההצלחה המדהימה של האירוע. והיא אמרה לי בלי למצמץ: "ככה זה בזכרון, אתה עושה ’פפפפפ’ ויש פסטיבל!"

לא נכון, עסקנית נכבדה, אתה לא עושה "פפפפפ" ויש פסטיבל. אתה עובד נורא קשה, מביא חברים, תרומות, כסף מהבית, רעיונות, תקשורת, ואז אולי אתה עושה פסטיבל שעושה "פפפפפ" ענק שמלחיץ קצת אנשים שמעולם לא היו מעורבים ב"פפפפפ" כל כך מרשים.

אבל לצד כל אלה, הרבה מאד מכם, תושבי זכרון היקרים, הריעו לנו מכל פינה וכינו את האירוע הזה "אירוע מחולל" בחיי המושבה.

שוב, המון תודה לכולכם. אתם לא יודעים כמה זה משמח וכמה עוד יותר משמח לדעת שבעלי העסקים המקומיים שביניכם שילשו את הכנסותיהם ביומיים האלה ואף יותר. אושר גדול.

ולרגע אחד הרשו לי לחזור שוב לאלון גל ולצביה אשתו שתחיה. היה צריך לראות את צביה אוחזת במטאטא ומנקה את המועצה ב-1 בלילה של יום שני, בכדי להבין את גודל המסירות ההשקעה, הנתינה ואלוהים יודע מה.
זה נורא נחמד לחלום על רעיון של פסטיבל נגני רחוב. אבל צריך אלון גל כזה בכדי להגשים אותו.
תודה אח שלי. להתראות בסוכות?
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור