נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > יום העצמאות שלי
25 לאפריל 2009
יום העצמאות שלי
מערכת הגפן, 24/04/2009 - 00:22
"מהערב שלפני יש רק צילום אחד. היה ברור לנו שלא כולם יחזרו הביתה. הסתכלתי על האנשים מסביב והייתה תחושה קשה שייתכן ואנחנו מדברים בפעם האחרונה. אבל תמיד הרגשתי שלי זה לא יקרה..."
אורי מתתיהו
מתתיהו. "הפחדים עוברים.." [צילום: זהר שחר]


"המבצע באי גרין ביולי 1969 שינה לי את מסלול החיים. הייתי בסיירת מטכ"ל. תכננתי לצאת לקורס קצינים רק בסוף השירות, כדי להמשיך בסיירת כמה שאפשר ולא לאבד את ההווי המדהים שהיה לנו בצוות. שהרי לא חוזרים לסיירת אחרי הקורס.

"המבצע על האי שבצפון מפרץ סואץ, כ־2.5 ק"מ מפורט תאופיק, היה שבועיים לפני השחרור. נהרגו לי שם שלושה חברים טובים. עוד שלושה נהרגו מהכוח של הקומנדו הימי. עד שנגמרו כל התחקירים החלטתי שאני צריך חופש. פשוט הייתי צריך להתנתק ממנו".

כך מספר אורי מתתיהו, יו"ר ארגון מעגלים בפרדס חנה-כרכור. החופשה הקצרה ההיא ב-69’ התארכה ל-14 שנים, שאותן העביר בתפקידים ביטחוניים באזרחות. במסגרת שירות המילואים עשה קורס קצינים וב-73’ חזר לשירות פעיל בסיירת לתפקיד פיקודי בכיר.

 אופוריה מטורפת

"פחות משנתיים קודם לכן, אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה אופוריה מטורפת. הסתובבנו על התעלה עם תחתונים ונופפנו בהם לעבר החיילים המצרים. נהנינו לעצבן אותם. לא הייתה שום תחושה של סכנה. הדבר היחיד שהטריד אותנו היה מה אוכלים לארוחת הצהריים. הם התחילו לשים לנו מוקשים, לבצע מארבים, לירות עלינו אר.פי.ג’י. החזרנו אש.

"המבצע באי גרין נגד הרדאר המצרי שם היה גולת הכותרת שלנו. היינו חייבים להוציא את המכ"ם שלהם מכלל שימוש, כדי שהמטוסים שלנו יוכלו לפעול באזור התעלה ללא הפרעה.

"אחרי שנים חזרנו לאי גרין בסיור עם המשפחות השכולות וראיתי מה נשאר ממה שהיה אז המבצר האימתני הזה, שכביכול אי אפשר לכבוש. זה נתן פרספקטיבה לחיים: מה החשיבות האמיתית של הדברים בחיינו".
במבצע זה נפצע קשה עמי אילון, לימים מפקד חיל הים וראש השב"כ, ועל לחימתו זכה באות הגבורה. עמי אילון מתגורר בכרם מהר"ל.

- היום, 40 שנה אחרי, מהו הזיכרון הכי חזק שלך מהמבצע באי גרין?
"מבחינה מבצעית, המבצע היה מאד מאתגר. להגיע דרך הים למבצר עם חומות וגדרות תיל, שמוקף בים מכל צדדיו. על הגג היו כמויות אדירות של אמצעי לחימה, תותחים ולוחמי קומנדו. לקראת המבצע עברנו קורס צלילה ולוחמי השייטת למדו לחימה יבשתית. זו הייתה גולת הכותרת של העבודה המשותפת שלנו.

לא כולם יחזרו

"מהערב שלפני יש רק צילום אחד. היה ברור לנו שלא כולם יחזרו הביתה. הסתכלתי על האנשים מסביב והייתה תחושה קשה שייתכן ואנחנו מדברים בפעם האחרונה. אבל תמיד הרגשתי שלי זה לא יקרה. שיש לי מלאכים ששומרים עליי. לפני העלייה לסירות היה שקט באוויר שאפשר היה לחתוך אותו עם סכין. כל אחד בדק עשרות פעמים את הציוד, כי הוא ידע שחייו תלויים בזה. התעסקנו עם דברים טכניים, רק כדי להיות עסוקים ולא לחשוב על זה".

- פחדת?
"כן. אבל הפחדים עוברים עד הרגע של הלחימה. ברגע שנכנסים ללחימה, היינו בפוקוס מוחלט, ריכוז מוחלט, וחושבים רק על כאן ועכשיו. מרגישים כמו במשחק מחשב, הכול מתפוצץ ויש אש, אבל אין פחד בכלל. אין מקום לתחושה הזאת לחלחל בתוכך.

"שטנו בפסטורליות בלילה של ירח מלא כאילו יצאנו לנופש. כ-500 מטר מהאי ירדנו מהסירות והתחלנו לצלול. זו הייתה פעם ראשונה בהיסטוריה של צה"ל שקבוצה כל כך גדולה של לוחמים צוללים ביחד וזה היה לא קל, כי כולם צריכים לצלול באותו הקצב קשורים זה לזה. לא היה לנו מספיק מידע על הזרמים התת-מימיים ונסחפנו. חצי שעה אחרי חצות מצאנו את עצמנו 500 מטר מהאי.

"שעה לפני שהמבצע אמור היה להסתיים! זה היה הלילה בו האדם נחת על הירח ואי אפשר היה לדחות אותו ליום אחר, כדי שהמבצע לא יצור הד תקשורתי".

מתתיהו מספר על המבצע בדייקנות כאילו הוא קרה אתמול, נעזר במפות וצילומים היסטוריים. הוא מספר על הפלישה לאי, מה כל חייל עשה בכל רגע נתון, זוכר מה פורסם בתקשורת.

המבצע באי גרין אינו מורשת הקרב היחידה שהוא בקיא בה. לפני מספר שנים הוא החל במורשת פעילות חווייתית ביום העצמאות למשפחה ולחברים. מדי שנה מתקבצים כ-30 מבוגרים וילדיהם ויוצאים בעקבות מבצעי צה"ל ומלחמות ישראל. מדובר במבצע של ממש, כולל הכנת "מוקשים", תחפושות, מסלול הליכה מדויק שמשחזר את ההיסטוריה.

"היום הילדים שלי כבר גדולים ויש לי נכדים. בכל פעם שאנחנו נזכרים בפעילויות אנחנו מוקסמים. בזמנו זה נראה לי כמו דבר רגיל שיש לעשותו. אנחנו המבוגרים מאוד נהנינו מהתכנון ומהמשחק. הילדים שמספרים לי עד היום כמה שזה השפיע עליהם ותרם להם".

 אביבה פוליס
פוליס. "לקח זמן לזהות את הגופות" [צילום: זהר שחר]


מלחמה. דפיקות בדלת
במלחמת יום הכיפורים היה לאביבה פוליס מבנימינה, עובדת סוציאלית במקצועה, תפקיד קשה: לבשר לבני המשפחה שהחייל שלהם נפל בקרב


"במלחמת יום הכיפורים היינו שלוש מתנדבות. תפקידנו היה להודיע למשפחות שיקיריהן נפלו בקרב. אני זוכרת את כל המשפחות. היו תמונות מאוד קשות. באחת הפעמים היינו צריכים להגיע למשפחה בקיבוץ. כל הדרך בשבילי המשק עד לבית המשפחה אסור היה לנו להסגיר שחבר הקיבוץ נפל בקרב. כל הדרך הלכנו עם חבר קיבוץ וחייכנו כדי שלא ידעו...".

אביבה פליס מבנימינה, יו"ר עמותת שח"ל (שירות חינוך לנוער) המנהלת הוסטלים לבני נוער בסיכון בכל רחבי הארץ, גדלה יחד עם המדינה.

במלחמת העצמאות היא עוד הייתה ילדה קטנה בת חמש. במלחמת סיני הייתה נערה מתבגרת, במלחמת ששת הימים היא ילדה את בנה הבכור. המלחמה הכי קשה שהיא זוכרת, היא מלחמת יום כיפור.

באוקטובר 73’ היא הייתה כבר אמא לשלושה ילדים קטנים, אישה שמחכה לבעלה שיחזור מהקרב, ומתנדבת במשרד הביטחון כעובדת סוציאלית שתפקידה לתמוך במשפחות השכולות הטריות.

"כשהמלחמה פרצה היינו באופוריה מאוד גדולה. זכרנו את הניצחונות במלחמת ששת הימים וחשבנו שאנחנו לא מנוצחים. פתאום, תוך זמן מאוד קצר, נכנסנו לפרופורציות והרגשנו פחד קיומי, כמעט כמו במלחמת העצמאות. מאז הפחד הזה לא קיים, והניצחון במלחמה רק חיזק לנו את האמונה שתמיד נהיה פה.

"כמדינה, לקח לנו זמן לצאת מהמשבר ולהתחזק. המלחמה יצרה אצלנו ואקום רגשי שכולנו נשאבנו לתוכו בעוצמה יתרה. פתאום הבנו את חשיבות הקיום שלנו בארץ".

להיות בשביל המשפחות

- קשה מאד לבשר למשפחות את הנורא מכול.
"מאד מאד. המטרה שלנו הייתה להיות שם בשביל המשפחות השכולות בהקשבה והבנה ובסידורים של הלוויות. כל יום היינו מקבלים רשימות של נופלים ובהתחלה היה הרבה סרבול, לקח זמן לזהות את הנופלים בגלל המצב הקשה שבו הם היו. כשטנק מתפוצץ - לא נשאר הרבה לזהות.

- איפה מוצאים את תעצומות הנפש?
"זה היה התפקיד שלי. כשצריך לעשות משהו – עושים. לא חשוב כמה הוא קשה. סבתא של בעלי כתבה פעם שהיא מודה להיטלר על כך שבזכותו היא עלתה ארצה. איבדתי דודה בפלמ"ח ותמיד היה ברור לי שככה החיים בארץ - נלחמים בשביל לחיות. גם הילדים שלי שירתו בקרבי וזה נראה לי טבעי.

"הם לא רק הילדים שלי, הם גברים צעירים שבוחרים להתגייס. המצב של ילדי שדרות קשה יותר מהמצב של החיילים שלנו. זו אמונתי וכך אני מחנכת".


 שלמה רוטנר
רוטנר. "הייתי צריך לשמור בשיכון" [צילום: זהר שחר]


רקדתי כל הלילה
שלמה רוטנר, יקיר זכרון יעקב, מספר על השמחה הגדולה במושבה ב-כ"ט בנובמבר 1947


את מלחמת יום העצמאות מתאר שלמה רוטנר, יקיר המושבה זכרון יעקב, בספרו "על סף ותהום", המגולל את סיפור חייו מההישרדות ממחנות ההשמדה בפולין ועד החיים במושבה.

"בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ראיתי תיקון מסוים של אי צדק היסטורי שנעשה לעם היהודי. לאחר אלפיים שנות גלות, פוגרומים, רדיפות ושואה, בה נספו שליש מהעם, החליטו אומות העולם על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל.

"בערבו של יום זה רקדתי בחוצות יחד עם תושבי המושבה כפי שרקדו בכל חלקי הארץ, כמעט עד אובדן חושים. כל כך שמחנו. היינו ברקיע השביעי. האמנתי בלבי שהגאולה קרבה. עייף מריקודים ומעודד מתקוות גדולות, שכבתי למנוחת לילה.

"למחרת בישרו הרדיו וכותרות העיתונים לכל שומע וקורא על התקפות טרור של כנופיות- תגובה להחלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשני עמים היושבים בה. הכנופיות, כפריות ומשפחתיות, תקפו יישובים ודרכי תחבורה בכל אזורי הארץ. שלטונות המנדט הבריטי הגנו על התוקפים, ומדינות ערב השכנות- שהחליטו לחסל את תוכנית האו"ם בכוח הנשק שבידן- תמכו בהם. כל אלה חברו למחוק את רעיון הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל על הנייר.
פורעים תקפו משאית על כביש זכרון-חיפה, סמוך לכפר עין רזאל (כיום עין איילה). הם שרפו אותה כליל על נהגה היהודי (זלמן שפירא ז"ל מזכרון). גופתו זוהתה רק כעבור זמן רב. התחבורה מתל אביב לחיפה הוסטה לכביש ואדי מילק (בת שלמה-יקנעם)..."

"הגעתי לזכרון יעקב ב-16 ביוני, 1947. שלושה חודשים לאחר מכן הייתה ההכרזה. היינו קהילה מאוד קטנה, פחות מ-3,000 תושבים", מספר שלמה רוטנר בשיחה עם "מגזין המושבות".

"באותו יום שמענו על ההחלטה ברדיו ורצנו בהתרגשות לרחוב לספר לכל השכנים. מהר מאוד כולם היו בחוץ, והשמחה הייתה מאוד גדולה. ברדיו התחילו להשמיע שירי הורה ואנחנו התחלנו לרקוד בספונטאניות במעגלים. כל מי שידע לנגן יצא לרחובות, יחד הם הרכיבו תזמורת. בעלי הקיוסקים יצאו לפתוח את מכולתם ולמכור לנו שתייה. חגגנו עד שהתעייפנו ובוקר למחרת קמנו לעבודה.

"אלא שאז התחילו ההתפרעויות. כל הגברים נקראו לשמור על היישוב ויום בשבוע היינו צריכים להגיע לעמדה ולשמור כל הלילה. היינו ארבעה שומרים. כדי לא להירדם, התחלקנו לזוגות.

"אני הייתי צריך לשמור בשיכון, ליד הבית האחרון בקצה המושבה, שהיום הוא סמוך לבית הקברות וגם בעמדת המשטרה. באחד הימים, אחד השומרים לא הגיע ונאלצתי לשמור לבד. אני זוכר את הרגע שבו ישבתי בנמנום עד שקיבלתי מכה בראש מהרובה. כמעט התעלפתי מהמכה, אבל למזלי זה היה מבקר העמדות שבא לבדוק את הערנות שלי. לשמור בלילה אחרי 12 שעות עבודה זה ממש לא היה קל".
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור