נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > לוח המודעות
7 למאי 2008
לוח המודעות
, 07/05/2008 - 11:46
לוח המודעות של הגן משמש כמעין ססמוגרף. החגים חולפים על פניו, הזמנות חגיגיות לימי הולדת רודפות זו את זו והכל בצבעים עליזים של גן ילדים. אך, כמו בחיים, לא כל ההודעות הן שמחות.
לוח המודעות

השבוע הופיעה מודעה עצובה על הלוח ועליה אותיות שחורות שצרבו את הדף, וכך נכתב: "הגן של אביב משתתף בצערה של סיגל ומשפחתה על מותו בטרם עת של אחיה רפי חזן ז"ל". סיגל, או בשמה השני, אמא של ירין, איבדה ביום שני בבוקר את אחיה הצעיר באסון במוסך הרכבת בחיפה. למרות שהחדשות הרעות הספיקו להגיע אלי כמעט סמוך להתרחשותן, משהו במודעה הקטנה גרם לי לעצור מולה ולבהות במילים. מודעת השתתפות בצער על הלוח בגן הילדים היא מחזה שגורם לך לעצור. "מה כתוב שם, אמא?", תולה בי הקטנה זוג עיניים. לענות לה? ואם לענות אז מה לומר? ובאלו מילים אבחר להסביר? השתהיתי לרגע, מנסה להרוויח זמן. "זה משהו של החדשות, נכון אמא?", "כן, זה משהו של החדשות", שמעתי את עצמי מתחמקת, תוך שאני נוטלת את כף ידה הקטנה וממשיכה ללכת. בכניסה לגן, קצת לפני שנפרדתי ממנה, שאלתי אותה: "תגידי, איך ידעת שהשלט בכניסה קשור לחדשות?", "זה הפנים שלך אמא, את עושה מן פרצוף כזה בחדשות". אני תמיד מתפלאת מחדש, איך ילדה שעוד לא למדה לקרוא מצליחה לקרוא אותי כמו ספר פתוח.

מוסיקה בשלוש מערכות

מערכה ראשונה: יום חמישי בערב, רוח ים מלטפת את מושבי האבן ב"אמפי" בקיסריה. שלום חנוך ושלמה ארצי שרים אחד לשני ולקהל של עשרת אלפים איש שהגיע להופעה למרות התותחים שרעמו על הצפון. אני יושבת בקהל הענק הזה שמכיר את הרפרטואר כמעט בעל-פה. "עכשיו, אני אשיר לך שיר מכוכב נולד", אומר שלמה לשלום, "עלית לשלב הבא", מחזיר לו שלום כשמסתיים השיר. שש עשרה שנה חלפו מאז שראיתי את שלום חנוך בהופעה ואצלו כמו כלום לא השתנה. בתפקיד הראשי במערכה הזו: השירים. "כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע", שר שלמה ארצי והוא כל-כך צודק. השירים האלו יכולים להחזיק הופעה שלמה על גבם, אך שלמה ושלום לא מוותרים על ליווי של אורות במה, עשן, עשרים נגנים, תופים, גיטרות חשמליות ועל כל מה שגורם לרוק אנ’ רול להתגלגל באמת.

מערכה שנייה: ערב לפני כן, בית משפחת שמיר בזכרון-יעקב. בסלון רחב הידיים מסודרים שורות שורות של כסאות. קהל ביתי של בני משפחה וחברים מוחא כפיים בהתלהבות לארבע נשים. הרפרטואר לא מוכר, כל שיר גורר הסבר קצר, הן שרות "שירת נשים". מוסיקה ווקאלית שכמו לוקחת אותך לסיבוב בעולם. כל מה שצריך זה להקשיב לשירי הערש ששרות אמהות באפריקה ולשירי האהבה ששרות נשים בבולגריה - המוסיקה חזקה גם בלי התרגום. הכוכבות הראשיות במערכה הזו הן - עידית, אלנה, לילך ורונה. ארבעתן עולות לקדמת הבמה המאולתרת ופוצחות בשירה אה - קפלה קסומה. שרות נטו בלי ליווי של פסנתרים, תופים או גיטרות, רק קולותיהן השלווים המשתלבים זה בזה. מאוחר יותר הסבירה לי עידית כי לאנסבל הקולי שלהן הן קוראות "אישרה" (מעין משחק מילים בשתי מילים: אישה שרה), והן מבצעות יצירות ווקאליות תוך ניסיון לשמר את האוטנטיות שבשירת הנשים המושרת במקומות שונים בעולם.

מערכה שלישית ואחרונה: יום שישי בערב. כל המוסיקה שספגתי ביומיים האחרונים מתחילה להשפיע. עכשיו אני בתפקיד הזמרת ובקהל תינוק אחד שעוד לא מוחא כפיים. "מה לעשות חמודי", אני לוחשת לו, "אמא יודעת לשיר רק וריאציות של "נומי נומי ילדתי", זה השיר היחיד שאני שרה וגם זה "על יד", כמו שאומר צדי צרפתי. אין מי שיעשה לאמא קול שני ואין מי שיתן לה בכפיים". אבל לתינוק הזה ממש לא אכפת מהזיופים שלי והוא מביט בי בהתלהבות.

איש חכם אמר פעם שמוסיקה היא הרווח בין השירים לקהל. אז מה זה בעצם קהל? קהל יכול שיהיה אלפי אנשים ב"אמפי", קהל זה קהל ביתי של כמה עשרות אנשים, וקהל יכול להיות גם תינוק אחד שיודע להעריך שירה של אמא ומזכה אותה במבט מעריץ. ככה בטח מרגישה מדונה כשהיא עומדת מול אלפים בפארק, אני חושבת לעצמי, וממשיכה לשיר.

זאת ועוד: הבנות של אנסבל "אישרה" עומלות על הוצאת דיסק שיאגד את השירים שהן שרות בהופעות, ובינתיים הן מופיעות בקונצרטים בבתים פרטיים. להזמנות ופרטים נוספים ניתן לפנות בטלפון: 050-5486613 (לילך) או 052-4434824 (עידית).

אמא (לא) תמיד צודקת

לפעמים בלהט הוויכוח עם האבא של הקטנה, כשאין לי כבר דברים ראויים לומר להגנתי, אני שומעת את אמא שלי מדברת מגרוני בפסקנות: "אני אמא שלה ואני יודעת, ומכאן שאני אחליט". חלק מהפריבילגיות של להיות אמא זה "לדעת הכי טוב", ואני לא אוותר על הזכויות שלי בקלות. האמת היא שלא תמיד אני יודעת, אבל קשה להודות. אז אני תמיד שמחה למצוא עוד אמא שמתיימרת לדעת, ועם זאת נראה שאין לה מושג ירוק על מה היא מדברת. הפעם זאת אמא של הזמר דודו טסה.

דודו טסה בטוח שאמא שלו היתה בוחרת עבורו מקצוע אחר: "הטרגדיה של אמא שלי, שעד היום לא ממש מדברים עליה, היא שאני במוזיקה. אמא אף פעם לא מתלהבת מהישגים שלי בכל מה שקשור למוסיקה. כלום. להיפך, כשהתחלתי להתעניין במוסיקה היא מאד פחדה שזה הדבר היחיד שעשיתי כלל חיי. אני בא ואומר לה: ’אמא, השיר החדש שלי מאד מצליח’, והיא אומרת לי ’וואלה, כפרה שלי, כבר אכלת?’" (הציטוט לקוח מתוך ידיעות אחרונות מיום 30.6.03).

לתגובות: faina77@.walla.com
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור