הילה אור, 29/04/2011 - 12:13

המוח האנושי יכול לקלוט נתונים ולעבד אותם עד למקום בו הם צריכים לעבור את מחסום הרגש. שם, עושה המוח סוויץ’ ונסוג. אנחנו מחשבים ומתחשבנים כל הזמן, כשרק מול מספר אחד, הזמן עומד מלכת, ובמילותיו של אותו שיר: "ועדיין המספר הכי גדול עד היום, שמגלם את הקדמה אבל ממחיש את האסון, זה שכשאומרים אותו - כל אדם שפוי עובר לדום - הוא שישה מיליון". כן, כולנו, כול שנה, עוברים לדום, מרכינים ראש, זוכרים ולא באמת מבינים.

את עובדת השמדתם האכזרית של שישה מיליון אנשים נשים וטף, מנגנוני ההגנה שלי לא יאפשרו למידע הזה לחלחל לתוך הנפש פנימה ולמוטט אותה.

"גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים עשרים וארבע, שבע, שתים עשרה חודשים" (’הדג נחש’).

אנחנו מחשבים ומתחשבנים כל הזמן, כשרק מול מספר אחד, הזמן עומד מלכת, ובמילותיו של אותו שיר: "ועדיין המספר הכי גדול עד היום, שמגלם את הקדמה אבל ממחיש את האסון, זה שכשאומרים אותו - כל אדם שפוי עובר לדום - הוא שישה מיליון". כן, כולנו, כול שנה, עוברים לדום, מרכינים ראש, זוכרים ולא באמת מבינים.

לפני כמה שנים, כשנסעתי לפולין במסגרת מצעד החיים, עם חברי למחזור, חשבתי - ’אולי שם אני אבין’. בכל זאת, מה שרואים משם לא רואים מכאן.

המבנים האפורים על רקע השמיים הקודרים של חודש מרץ, כמו גם שאריות השלג והכפור האירופאי שהכה בנו, הצליחו להכניס בי את תחושת הכבדות. ערימות הבגדים, הנעליים, המזוודות ושאר החפצים, שנשארו כמיצג במחנות ההשמדה, כמו גם הבתים הישנים ובתי הכנסת, חיברו אותי לעובדה שאכן היו כאן פעם אנשים, בדיוק כמונו, שבאו מבתים חמימים בהם התנהלו חיי משפחה רגילים, וכל מה שנותר מהם הוא רשימת שמות אינסופית.

פסי הרכבת, מבני המשרפות, הכול תוכנן וניבנה בקפידה מתוך הצורך לארגון ו"יעילות" מרבית בתהליך ההשמדה. ועדיין, לא הצליחו העדויות האילמות והמצמררות הללו להפנים בי את העובדה שכאן וכך נרצחו מיליוני בני אדם. כסיפור, כעובדה, הכול היה מאוד ברור. המוח האנושי יכול לקלוט נתונים ולעבד אותם עד למקום בו הם צריכים לעבור את מחסום הרגש. שם, עושה המוח סוויץ’ ונסוג. האם זהו מנגנון ההתגוננות האנושי השומר אותנו בגבולות השפיות?

כנראה. כי נראה לי שגם אם אחזור ואשנן, אוסיף ואקרא, ואחזה במו עיני בעדויות המוכיחות מעבר לכל ספק, את עובדת השמדתם האכזרית של שישה מיליון אנשים נשים וטף, מנגנוני ההגנה שלי לא יאפשרו למידע הזה לחלחל לתוך הנפש פנימה ולמוטט אותה.

רחל, ניצולת שואה ואשת עדות, שהצטרפה למסע שלנו בפולין, הייתה העדות היחידה שפרצה לי את אותו מחסום, לפחות לכמה רגעים. את המסע לפולין, היא עברה עם עוד כמה קבוצות נוספות, לפני שיצאה למסע שלנו. אבל משהו במסע הזה, הפך להיות לסיבה שבגללה, חזרה רחל לפולין, עוד בפעם הראשונה. מחנה אושוויץ, היה המקום שבו זה קרה. הסבל שלה שהיה חלק משמעותי לאורך כל חייה, מצא את דרכו החוצה כשעמדה מול דלת הכניסה לצריף, בו נעשו ניסויים בה ובאחותה התאומה, ע"י מנגלה.

"אני לא מסוגלת יותר לשתוק, כאן ועכשיו, אני רוצה לזעוק את זעקת הכאב שלי!" היא צעקה מול כולנו בבכי גדול. משא הזיכרונות שהיא נשאה בליבה, מצא את דרכו אלי פנימה, שקע, לחץ והכאיב. סבלה ואובדנה הפך להיות גם הסבל והאבדן שלי, מה שהפך את אותו יום ואותו רגע, לאחד מן הקשים ביותר שחוויתי. שם הצלחתי להבין ולהרגיש, גם אם רק לרגע, את הכאב שנושאת אישה, ניצולת שואה, גיבורה, אחת מתוך מיליונים.

אחת שהבהירה לי, שזה טוב שאני לא מבינה באמת. כי למה שארצה לדעת כאב שכזה?

מאז, בכל שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, איני מחפשת להבין "שישה מליון", רק בשקט, בשקט, אני מרגישה וזוכרת.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב