נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > סוף היום בבית הקפה שלי
25 לפברואר 2011
סוף היום בבית הקפה שלי
ניקי פפו, 25/02/2011 - 09:04
הם מסתכלים עלי מלמעלה למטה. מלמטה למעלה. מאיפה הגיע זה. אם אני מבוגר ועובד בבית קפה, אני חייב להיות רוסי. אבל אין לי מבטא. אז מאיפה הגעתי? חוויה חדשה יש לי בחיים. להיות סוחר. כל יום אחרת. אין ממש הסברים או ממוצעים. כל נסיון להבין למה היום באו הרבה אנשים ואתמול כמעט אף אחד, נכשל. פעם זה הגשם ("אנשים אוהבים מקומות סגורים שיש גשם"), אבל בגשם הבא הכל מתהפך
סוף היום בבית הקפה שלי. שמח.
אתה בן 50 פלוס. ולאן הגעת? להביא כיסא לילד, לתינוק, בבית קפה. לנקות אחרינו את הג’יפה של הילדים המחוננים שלנו, שהכול מגיע להם.

ניקי פפוחוויה חדשה יש לי בחיים. להיות סוחר. כל יום אחרת. אין ממש הסברים או ממוצעים. כל נסיון להבין למה היום באו הרבה אנשים ואתמול כמעט אף אחד, נכשל. פעם זה הגשם ("אנשים אוהבים מקומות סגורים שיש גשם"), אבל בגשם הבא הכל מתהפך.

פעם זה הרוח או ההפיכה במצרים. יש חוקיות אבל היא כנראה מעבר לבינתנו המוגבלת. בתור ילד, כשהייתי רואה סוחרים במזרח ירושלים, יושבים בשלווה בפתחה של חנות ריקה, התפעמתי מהאדישות שלהם. הם הבינו שאם אף אחד לא קונה היום זה יקרה מחר. הם פיצחו איזה קוד שאני עדיין רחוק מאוד מלפצח. נלחץ מיום חלש. מתלהב מיום חזק.

אבל היום ההוא היה סתם ממוצע. שעת ערב וסוגרים את היום. נשארנו רק אני והטבח. ואז מופיעים שני הייטקיסטים צעירים ובורגנים, עם שלושה ילדים קטנים וצווחניים. משקפיים אובליים. מחברים שולחנות. אווירה של מלחמה. אין נשים ברקע, רק הם והילדים. המלצרית כבר הלכה הביתה ואני ניגש אליהם עם התפריטים.

הם מסתכלים עלי מלמעלה למטה. מלמטה למעלה. מאיפה הגיע זה. אם אני מבוגר ועובד בבית קפה, אני חייב להיות רוסי. אבל אין לי מבטא. אז מאיפה הגעתי? והמבט הזה אמר בערך ככה. אנחנו היינו בחיל תקשוב והפעלנו מערכות מסובכות. אחר כך מוכשרים שכמונו, למדנו בטכניון. עכשיו עובדים באינטל. יש לנו שתי נשים שעוסקות בהוראה או באמנות. מישכנו את החיים שלנו עבור איזה דירת 5 חדרים בסביוני איפשהו.

אמא שלנו מתקשרת אלינו כל יום. יש לנו ילדים ממש חכמים, על גבול הגאונות. אבל מעבר לכל זה, היה עוד משהו במבט הזה.. אחרי שהם לא הצליחו כנראה לקטלג אותי, הם בחרו בזלזול. אתה בן 50 פלוס. ולאן הגעת? להביא כיסא לילד, לתינוק, בבית קפה. לנקות אחרינו את הג’יפה של הילדים המחוננים שלנו, שהכול מגיע להם.

לא ידעתי מה לעשות עם המבט הזה. רציתי להגיד להם. תשמעו. גם אני הייתי פעם נוסע לחו"ל ושותה ליקרים בVIP של הנמלי תעופה. שם את הזית בלי הגרעין ועם פיסת הגמבה הקטנה בתוך הכוס המבהיקה, מתרווח לי על איזה ספה מעור, משיר מבט לאיזה דיילת סקנדינבית קצרת חצאית ומתוחת גרביונים.

ואז הליקר לא היה טעים, אז פשוט החלפתי אותו. וכשנחתתי חיכו לי עם שלט. ורציתי להגיד עוד המון דברים. שאתם בסך הכל עבדים של שורות קוד. של המשכנתא שלכם. של נשותיכם שמגשימות את עצמן. שמשמינות מנחת כספי המשקיעים בחברת הסטרטאפ בה אתם עובדים. ומי אתם שתסכלו עלי מלמעלה למטה..וכל זה ממש ממש היה לי קצה הלשון.

אבל לא אמרתי כלום. חיוך אמנם לא יצא ממני, אבל שירות אדיב וקורקטי. זה מדהים כמה זוהמה יכולים שלושה ילדים ליצר בחצי שעה. וניקיתי הכל. הגשתי והגשתי ועוד פעם הגשתי. והיו להם מלא בקשות. עוד צלחת, ועוד צלחת. ועוד חלב ועוד חלב חם וחלב קר. ומפיות מסוג כזה ומגבונים מסוג אחר. ואת הסלט לחתוך ככה ואת החביתה רכה מאוד ומופרדת. ולהרתיח את המים של הבקבוק. ואחר כך להפשיר אותו.

ואני הולך הלוך חזור ומשרת כל בקשה. הילדים גמרו לאכול והאבות התרווחו להם. הילדים מתחילים להשתעמם ומתחילים להסתובב. ויש לנו מעמד בבית הקפה עם שקיות של קפה טחון. הילד (שקוראים לו איך לא גיא), זורק את השקיות לכל עבר. האב הגאה בבצועיו של הגאון מציון שלו, לא פוצה מילה.

אני מוצא את עצמי מסדר את השקיות והילד שוב מטיח אותם לרצפה. אני עכשיו בתפקיד של אומנת פיליפינית. הבעיה היא שעוד כמה זריקות כאלה, השקיות יתפוצצו וכל פולי הקפה יתפזרו. אני רומז לאב הגאה שזה יכול לקרות. הוא רומז לי חזרה, שזה מה יש. אם יתפזרו הפולים, אני אנקה אותם. כי לילדים חכמים ומוכשרים מותר הכל. והילד שלו הוא בדיוק כזה.

ואז הילדה שקוראים לה עמית, מצטרפת לחגיגה. האב המורם מעם, שותה עדיין את הקפה בניחותא. כי לפי האבא יש מעמדות. הוא הייטיקיסט, יוצא מודיעין מוכשר כשד ומצביע לקדימה ואני סתם בלתי מוגדר. רוסי בלי מבטא, שצריך לשרת את המעמדות השליטים.

ואני לא פוצה מילה. מסדר את השקיות, מנקה ומנקה. טיטולים, מטליות לחות. אלפי פירורים. חביתה מרוחה על כל פינה אפשרית. מיליון כוסות לא משומשות מלאות בנוזלים בלי מזוהים.

אחרי שהשולחן הכפול נראה כמו פינת יצירה לילדים בעלי מוגבלויות, הם מבקשים סוף סוף חשבון. ויזה יוקרתית. גיא, עמית ועוד אחד (מן הסתם רועי), הולכים. משאירים לי טיפ צנוע.

אני כבר לבד בבית הקפה. נשאר לסדר ולסדר. מנקה כלים, ממרק את בית הקפה לקראת מחר. עוד סיבוב על המחשב, לראות אם הגיע משהו. הרגלים של פעם. אף אחד כבר לא שולח לי מיילים. מדי פעם חשבונות ממוחשבים. קליק של המפתח. הזולה שלי נסגרת עד מחר.

אני מגיע לביתי קצת אחרי תשע בערב. שמח.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור