נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > פלרטטן הרמזורים
19 לנובמבר 2010
פלרטטן הרמזורים
ניקי פפו, 19/11/2010 - 11:20
אני מתקרב לרמזור. רכב בודד עומד שם. מאחור אני רואה שזאת בחורה. טיוטה יאריס אדומה, שנתיים פלוס מינוס על הכביש. בדקתי במהירות שאין מסביב למספר איזה אלבר או אוויס. יש רק שם של סוכנות מכוניות. כלומר זה לא ליסינג!. היא לא מסודרת. בחורה נואשת ובודדה שמחכה לנסיך שלה. ממקבל אותה מצד ימין. ואז זה קרה
פלרטטן הרמזורים
 אני מתקרב לרמזור. רכב בודד עומד שם. מאחור אני רואה שזאת בחורה. טיוטה יאריס אדומה, שנתיים פלוס מינוס על הכביש. בדקתי במהירות שאין מסביב למספר איזה אלבר או אוויס. יש רק שם של סוכנות מכוניות. כלומר זה לא ליסינג!. היא לא מסודרת. בחורה נואשת ובודדה שמחכה לנסיך שלה. ממקבל אותה מצד ימין.

ניקי פפומיקבול ברמזור: בחור ובחורה, בודדים לגמרי בתוך מכוניותיהם, נעמדים לפתע זה לצד זאת. בבת אחת הלבד שלהם נגמר. מבטים מצטלבים. יש שניה או שתיים להגיב.

לרוב, כשאני נוסע, אני שומע תוכניות מלל משעממות. זה הקטע שלי. אבל כשאני מתקרב לרמזור, הצייד הניאנדרטלי שבי משתלט עלי. אני עובר לשמוע מוזיקה בקולי קולות כדי להרשים במגניביותי. אני מלווה את זה בתנועות קלות, או בתיפוף על ההגה. התקווה הכמוסה שלי שברגע זה היא תתאהב בי במבט ראשון. אותו בלוף הוליוודי שכולנו אוכלים שנים.

תאמר לעצמה. וואלה. נמאס לי מכל הבחורים הריקניים האלה שרק דבר אחד יש להם בראש. בעצם שניים. גם כדורגל. הנה לידי גבר חסון, אולי קצת בא בשנים אבל קולי לגמרי. איזה מבט עמוק בעיניים. איזה קמטים של נסיון חיים. אין דברים כאלה. ואם כל זה, הוא גם יודע להתנועע כאילו בן 18 מינוס. זה הגבר של חיי. ואני כאילו לא שם לב אליה.

מודע לגמרי שבחורה התאהבה בי אבל מרוכז כולי במוזיקה ובחיים הטובים שלי. מנסה לעקוב אחרי מילות השיר אבל אני לא זוכר מילים של שירים. בקושי את ההמנון. אז אני מתחמן ושר כל מילה שניונת אחרי שאני שומע אותה. מין טכניקה מיוחדת שפיתחתי. אני משדר לה: אישה זה בונוס. אני מוקף בנשים בכל גיל ובכל רחבי הגלובוס.

ברור שבסוף אני נשבר ומסתכל. טעות. ואז הדילמה. האם לחייך? זה אומר שכל זה היתה הצגה. להשאר קשוח? אבל הקשיחות שלי מרתיעה אפילו זבובים עקשניים. אז הטקטיקה המועדפת זה שהסתכלתי עליה במקרה. ואני ממשיך לנוע עם מבטי למכוניות אחרות. כאילו אני עושה סקר "הכן רכבך לחורף" מטעם משרד הרישוי.

אנחנו במבוי סתום. אף אחד לא מוותר על המזגן שלו והחלונות נשארים סגורים. איכשהו אצלה לרוב החלון כהה וזה מגדיל את הריחוק בינינו. אני בונה על הרמזור הבא. עושה כל מיני תמרונים שיצליח לי להתמקבל שוב. את המוזיקה כבר שכחתי מזמן. כמעט תמיד איזה מישהו מתגנב לו ואני תמיד בפאזה אחת אחורה או קדימה. פספוס. אם זה בכל זאת מצליח, (נדיר מאוד), היא מביטה בי שנית כאילו אומרת במבט עייף: "עוד פעם אתה? היה צריך להשמיד מזמן את דור הפלמ"ח. בנו את המדינה. בסדר. פנו דרך". וזהו. רמזור שלישי אף פעם לא מצליח לי.

אבל אתמול קרתה לי הזדמנות של פעם ב-100 שנה. כלומר צריך לחיות פעמיים כדי שזה יקרה לך רק פעם אחת, בדיוק כמו איזה כוכב שביט מסתורי. חזרתי מארוחת שישי אצל אמא. 9 בערב. שעה של בין לבין. הכבישים די ריקים. אני על ציר מוריה. בתי הקפה והפאבים מנומנמים. זאת עדיין לא שעת בילויים. יש שני סוגים של מכוניות על הכביש. ליסניגים כסופים 1600 עם שני הורים מקדימה שלא מדברים ומסתכלים לנקודה לא מזוהה בשמים, ושני ילדים שמנמנים ועצובים מאחורה. חוזרים מסבתא. סוג שני של אנשים שמסתובבים בשעה כזאת זה הבודדים.

גם הם חוזרים מערב אצל הורים אבל לבד לבד. וזהו. אין כמעט שום סוג אחר על הכביש. אולי רק רכב הצלה. הבודדות הם טרף קל לפלרטטן רמזורים שכמוני. אבל אתמול לא בניתי על זה. בכלל לא חשבתי על צייד. באמת שמעתי מוזיקה ולא בשביל הדאווין גם כי בערוץ השני היה דובי לנץ עם "כל הג’אז הזה". כשאני לבד אני אף פעם לא שומע ג’אז או קלאסי. אין לי בשביל מי לעשות דאווינים.

אני מתקרב לרמזור. רכב בודד עומד שם. מאחור אני רואה שזאת בחורה. טיוטה יאריס אדומה, שנתיים פלוס מינוס על הכביש. בדקתי במהירות שאין מסביב למספר איזה אלבר או אוויס. יש רק שם של סוכנות מכוניות. כלומר זה לא ליסינג!. היא לא מסודרת. בחורה נואשת ובודדה שמחכה לנסיך שלה. ממקבל אותה מצד ימין.

ואז זה קרה.

הבחורה היתה שרועה במחשבות ומנותקת לגמרי מהעולם. יד ימין שלה התקרבה לאפה. אצבע נשלחה לעבר הנחיר הימני. האצבע התחילו לחפור מעדנות. היא מצאה משהו. וזה לא היה בולקלה. זה היה קווצת שיער מיותרת. תנועת מריטה מהירה והופ זה בחוץ. מריטה סופר מקצועית לאחר שנים של אימונים. עדיין אור אדום למזלי. עם הכאב החד של השערה שנפרדת מהנחיר הדואב, היא חזרה במהירות למציאות והסתכלה מסביב כדי לבדוק שאין מישהו שראה אותה. כמובן שהיא פגשה את מבטי המשתאה ופי הפעור לרווחה.

המבט שאומר לה: עשרות שנים של פלרטוטי רמזורים. בחיים לא ראיתי בחורה מחטטת באף שלא לדבר על מריטה שזאת מומחיות ששמורה רק לנהגי מוניות. ראיתי כבר הכל ברמזורים. חירמונים פלוס. נהגי משאית שהכניסו 4 אצבעות לתוך נחיר מורחב. ריבים. צחוקים. בכי. בנים על הבנות. הכל. רק את זה עוד לא ראיתי.

היא הבינה שתפסתי אותה על חם. והדבר המוזר שהיא נראתה מאוד עדינה ולא וולגרית. משקפיים. בגדים צנועים. חגורת בטיחות בדיוק באמצע החזה. רכב נקי ומסודר עם סטיקר של הטסט האחרון. אבל אותה בחורה מושלמת ומהוגנת הרביצה את מריטת החיים שלה.

האור האדום נמשך ונמשך לנצח והזמן פסק מלכת, לגמרי. נראה ששעות מרובות היינו שם. אני מבין באותו רגע את גודלו של הרגע. הרגע לו חיכיתי שנים. נראה לי מכובד לגמרי להגיד שפגשתי את אשת חלומותי ברמזור. אני כבר מדמיין את הסטטוס בפייסבוק.

אני מודיע קבל עם ועולם שאני בריליישנשיפ. כמובן שמקבל עשרות קומנטים. איפה? מה ? למה לא אמרת לנו? איפה הסתרת אותה? למה לא הבאת אותה קודם לאישור? ואני עונה בקומנט גאה משלי: "פגשתי אותה אתמול ברמזור במרכז חורב".

שוב. תהיות. "איך, מה". ואז היא עונה בקומנט משלה: "מרטתי שערה באף". ברור שכולם מבינים את גודל הרגע הרומנטי ואין יותר תהיות. אני טס עוד במחשבות. עשרות הנכדים יושבים על כל פיסה בברכי, וכמה על כל כתף. אז תחריר בן ה-6 ישאל, (אחרי השלום, תהיה אופנה של שמות פלסטינאיים): "סבא, איך פגשת את סבתא" אני אשיב בגאווה. "ברמזור. היא חיטטה באף ואני פתחתי את החלון וביקשתי את הפייסבוק שלה". ואז תחריר ישאל. "סבא, מה זה פייסבוק?".

אני עם כל המחשבות. היא מסתכלת עלי ואני עליה. יוצא לי חיוך נדיר והפעם בלי מאמץ. חיוך שאומר שראיתי הכל כולל המריטה הברברית. להפתעתי היא לא מזיזה את מבטה בבהלה. היא מאריכה את המבט ומשחקת לגמרי את המשחק מי יישבר ראשון. אבל מעבר למשחק יש לה עוד אג’נדה במבט, היא רוצה לוודא סופית שאני באמת ראיתי. החיוך מתרחב לו עוד. כן..ראיתי. והיא עדיין לא הסטרית. באותו רגע הכל עבר להיות סופר סלו מושיין ובשחור לבן. רגע אלוהי שמבהיר לשנינו שאנחנו חולקים סוד ענק. את סוד המריטה. סוד שזוגות מגיעים אליו, אם בכלל, אחרי שנים של הסתרות. קיצרנו את הפור פליי לעבר בית קטן בערבה בצורה דרמטית.

האור הכתום ברמזור מחזיר אותנו לצבע. יש עוד רמזור 200 מטר קדימה. אני בונה עליו. והופ מישהו מתגנב. אני חצי פאזה מאחור. אין מיקבול. עוד רמזור של הזדמנות אחרונה. אני פונה שמאלה והיא ממשיכה ישר.

אנחנו נפרדים ונשארים רק עם הסוד. ואני דווקא לא מרגיש פספוס. חוויתי רגע אלוהי שמאז משה וההסנה לא נחווה על ידי בן אנוש, ועם עוד כמה תובנות על הייצור העלום ביותר עלי אדמות. נשים.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור