נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > פגוע לנצח
19 למרץ 2010
פגוע לנצח
, 19/03/2010 - 10:06
אב לזוג ילדים פגועי נפש מספר על החיים כשהבועה מתנפצת ועל גידול ילדים שלמעשה לעולם לא גדלים. "כל אלה שמעולם לא חששו שיוולד להם ילד חריג שירימו יד. אף אחד לא מרים את היד. כולם חוששים מכך, כמו שחוששים מרעידת אדמה, כמו שחוששים מסוף העולם, ממשהו שקורה רק פעם אחת. ולי היה סוף העולם פעמיים".
אבא, לאן הולכים?
השפה הצינית והגרוטסקית של הספר חודרת לעצמות ושולטת בין המשפטים הרזים והמכוונים של האב כלפי בניו וכלפי החברה. אנו, הקוראים, לא יכולים להאשימו בהתנהגות שמנוגדת לנורמה כי הוא האדם שצריך לעבור יום ולאחריו עוד יום, כאילו דבר לא השתנה וגם לא עתיד להשתנות
"כל אלה שמעולם לא חששו שיוולד להם ילד חריג שירימו יד. אף אחד לא מרים את היד. כולם חוששים מכך, כמו שחוששים מרעידת אדמה, כמו שחוששים מסוף העולם, ממשהו שקורה רק פעם אחת. ולי היה סוף העולם פעמיים".

פרק קצרצר זה המופיע בתחילת ספרו של הסופר והבמאי הצרפתי הידוע, ז’אן לואי פורנייה הוא תחילתו של סיפור בלתי נתפס כמעט ושל מאבק שאינו מסתיים לעולם. לספר קוראים "אבא, לאן הולכים?". זוהי שאלתו הנצחית של אחד מבניו, פגועי נפש שניהם שחוזר על שאלתו עשרות ואף מאות פעמים ואף פעם לא מחדש ומגוון את אוצר המילים הדל שלו.

הבן השני מהמהם ומגרגר ולכן חוסך גם הוא את קולו ואת מחשבותיו מן העולם. יחדיו הם מהווים אבן בוחן טראגית ונוראית על איך שיכולים להיראות חיים של אנשים מן השורה שסך הכל ביקשו להביא ילד יפה ובריא שצוחק המון, ונהפכו לשבר כלי עם ילדים שלעולם לא מתבגרים.

הספר מסופר על ידי אב ששרוי במציאות פונקציונאלית ובלתי אפשרית לתיאור, בה לגאולה אין תפקיד. החוקים נקבעים מראש, מרגע הלידה, וככל שהשנים עוברות הגוף משתופף ומשתוחח, נוגע קרוב לקרקעית של החיים.
השפה הצינית והגרוטסקית של הספר חודרת לעצמות ושולטת בין המשפטים הרזים והמכוונים של האב כלפי בניו וכלפי החברה.

אנו, הקוראים, לא יכולים להאשימו בהתנהגות שמנוגדת לנורמה כי הוא האדם שצריך לעבור יום ולאחריו עוד יום, כאילו דבר לא השתנה וגם לא עתיד להשתנות. ולו במעט. כמשל לסיזיפוס שנענש על ידי האלים וצריך היה לגלגל אבן גדולה אל ראש ההר רק כדי לראות אותה מתגלגלת מטה בחזרה מבחילה, ושוב, רק כדי לדחוף אותה שוב למעלה, בתקווה מיותמת.

המהות הקיומית התפתחה הרי בצרפת ולכן אין לנו להישאר אדישים לסיפור שכזה. החשיפה אליה חתר המחבר לואי פורנייה שמצליח איכשהו שלא לגעת בעצבים החשופים של קצות חיינו, משקף רגש גדול של אהבה וחמלה שמהולים בעצב בלתי נגמר.

אני משער שספר זה אינו קל לעיכול, במיוחד לאלה מבינינו שיש להם ילדים קטנים או מתכננים אותם בזמן כתיבת שורות אלה, אך הוא מעלה שאלות ותהיות על מהות היחסים בין בני אדם "נורמאליים" ככלל ועל יחסי הורים-ילדים "נורמאליים" בפרט.

חשוב לציין, לא קל להמליץ על הספר הזה לכל אדם, אך תעשו חסד עם עולם אלים וללא רחמים שטומן בחובו רגשות למכביר. זהו ספר צנום בגודלו אך כל מילה בו חקוקה בסלע וכל מילה נוספת היתה גורעת ממנו.
תקראו, תזילו דמעה שקופה, תגחכו בסתר כי זה לא יאה אבל תגרמו גם לאחרים לקוראו. טיפ טיפת הזדהות עוד לא הרגה אף אחד.


אהבתם? נסו גם?

♦ בורא מלאכים / סטיבן ברייס
♦ אמרי שאת אוהבת אותי ג’וני מון / מרג’ורי קלוג
♦ שתיקה הולכת ונמשכת של משורר / מתוך : "תשעה סיפורים" של א.ב.יהושוע

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצדיעים ל- 2,932 חיילי וחיילות המילואים מהמושבה
הרוג ופצועים בתאונה בכניסה לזכרון-יעקב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור